שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בן עמי

    השדולה היהודית ג'יי סטריט נאלצה להתמודד בשלוש שנות קיומה עם ביקורת עוינת מצד המימסד היהודי באמריקה ועם מה שנראה כמו חרם מצד ממשלת נתניהו בישראל. ובכל זאת, מקים השדולה, ג'רמי בן-עמי, חוזר ומדגיש כי מטרת השדולה היא לתמוך במדינת ישראל ובאינטרס הראשי שלה: קידום השלום. בשבוע שעבר הוא ביקר בעיר כדי להסביר את עצמו לניו-יורקים

    ג'יי סטריט, השדולה הליברלית למען ישראל, וליתר דיוק למען פיתרון הסכסוך בין ישראל לפלשתינים במהרה בימינו, זכתה לקבלת פנים צוננת עד עוינת בקרב המימסד היהודי-ציוני, הן בארה"ב והן בישראל, מאז שפרצה לזירה הציבורית ב-2008. באיפא"ק רואים בהם מתחרים, חולמים המזיקים לאינטרסים הדיפלומטים והביטחוניים של ישראל, אפילו אויבים. ירושלים הרשמית מחרימה אותם באופן לא רשמי, גם אם הם זוכים לתמיכתו של נשיא המדינה ושל מרכז פרס לשלום. בקדימה ובעבודה דווקא מחבבים אותם ותנועות השמאל בישראל ושותפיהן היהודים לדיעה בארצות הברית ממש אוהבים אותם. בכנס הגדול שאירגנה השדולה בוושינגטון באפריל האחרון השתתפו למעלה מאלפיים איש, כולל חמישה חברי כנסת מישראל, ארבעה מקדימה ואחד מהעבודה.

     


    שורשים ישראלים וציוניים. בן עמי במשכנה של "האגודה לתרבות מוסרית" (צילום: גילי גץ)

     

    כנס כה גדול מעיד על כך שידיים רבות עוסקות במלאכת השידול לשלום, ועל כך יעידו גם 180 אלף תומכי השדולה בארה"ב, כך על פי אנשי ג'יי סטריט. אבל אין ספק שהכוח המניע את ג'יי סטריט הוא מייסד וראש השדולה, ג'רמי בן-עמי.

     

    בשבוע שעבר הגיע בן-עמי מוושינגטון למנהטן והתארח במשכנה של "האגודה לתרבות מוסרית" (Society for Ethical Culture) על סנטרל פארק ווסט, שם שוחח עם כתב "ניו-יורק טיימס", ג'יימס טראוב לרגל צאת ספרו, "קול חדש לישראל: המלחמה להישרדות האומה היהודית", הפורש את האני-מאמין של בן-עמי ושל האירגון שבראשו הוא עומד. הספר הוא תיעוד בגוף ראשון של ההיסטוריה המשפחתית, המדינית והפוליטית של בן-עמי, שהביאו, בסופו של דבר, להקמת ג'יי סטריט.

     

    ציונות אמריקאית אחרת

    בן-עמי, 47, מתנאה בשורשים ישראלים וציונים, סבו וסבתו היו מראשוני התושבים בתל-אביב, ואביו, יצחק בן-עמי, מראשוני התינוקות בעיר העברית הראשונה, היה פעיל באצ"ל, שנשלח לעורר תמיכה וסיוע כספי בהבאת יהודי אירופה לארץ ישראל ולגייס כספים למען האירגון בארצות הברית. לאחר קום המדינה החליט להישאר כאן. הוא התבסס באפר ווסט סייד וטיפח ציונות נלהבת, הרואה בארץ ישראל השלמה את ביתה המלא והחוקי של העם היהודי. ג'רמי, במרוצת השנים, פיתח ראיה שונה ותמיכה מכיוון אחר במדינת ישראל. אחרי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומינהל ציבורי בפרינסטון, הוא השתלב בעיריית ניו-יורק, למד משפטים ב-NYU וזכה לעבודה בבית הלבן בתקופתו של ביל קלינטון. הוא החל את דרכו באירגונים היהודים-אמריקאים בקרן החדשה לישראל ולאחר מכן הצטרף לקמפיין הבחירות של המועמד הדמוקרטי הווארד דין. ב-2008 הוא הקים את ג'יי סטריט.

     

    בבית הוריו בניו-יורק התחנך בן-עמי באופן טיפוסי ליהודי ארה"ב בדורו: דיעות ליברליות בכל נושא פנים-אמריקאי, כגון תמיכה בביטוח בריאות ממלכתי ובזכויות עובדים וכן בגישה ליברלית יונית בנושאי מדיניות חוץ, עד שהדיון מגיע לישראל. בנוגע לישראל, מעיד בן-עמי, הוא ספג בביתו פטריוטיזם גאה וראיה סלקטיבית. כך הוא מתאר את הדברים בספרו:

     

    "כמו יהודים רבים, הייתי בקי ומאוהב במיתולוגיה של מדינת ישראל, נס הקמתה, ההישגים המדהימים בהיסטוריה הקצרה שלה. אבל היו חורים רציניים במה שלמדתי על האיזור והתרבות שבו. מעולם לא למדתי על הפלשתינים. ידעתי עליהם רק שהם האויבים של בני עמי… ידעתי שהם ניסו, יותר מפעם אחת, להרוס את ישראל ולאלץ את היהודים לעזוב. אבל מעולם לא שמעתי את הצד שלהם בהיסטוריה. בביתנו לא היה ספר אחד שתיאר את סיפורם, או שיעור אחד בבית הספר העברי שחשף אותנו לתרבות שלהם. … לפי ההיסטוריה שלמדתי, כשהיהודים הגיעו, פלשתינה הייתה שממה ריקה. למעשה רק כעבור שנים, כשעליתי ארצה והתחלתי לפגוש את אותם פלשתינים, למדתי שכן, הפלשתינים הם עם, וכן, הם מאמינים שעמי בא וזרק אותם מבתיהם ולקח את אדמתם מהם. דמיינו את הפתעתי כשנודע לי שברשותם המפתחות לאותם בתים כהוכחה לטענתם".

     

    התפישה הזו הניעה את אביו של בן-עמי, שנפטר ב-1984, להתנגד לנסיגה מסיני בעבור שלום עם מצרים ולטעמו היא הניעה את איפא"ק להתנגד להסכמי אוסלו או לכל ויתורים משמעותיים שהם במטרה לפתור את הסכסוך עם הפלשתינים. בן-עמי מאמין שגישה ניצית זו אינה מאפיינת את רוב יהודי ארה"ב, כי אם את מה שהוא מכנה "שמונת האחוזים הקולניים ביותר". בשיחה ב"אגודה לתרבות מוסרית" הוא הסביר את הכוונה:

    "כדי להכיר מקרוב את הלך המחשבה הפוליטי, ג'יי סטריט עורך באופן קבוע סקרים בקרב יהודי ארה"ב. הסקרים מראים שהרוב המוחץ של יהודי ארה"ב מגדירים את עצמם כדמוקרטים-ליברלים. ביחס לישראל, סקר מ-2010 הראה ש-78% תומכים בהסכם של שתי מדינות,82% מבינים שהסכם כזה חיוני לביטחון ולדמוקרטיה בישראל ו- 69% מאמינים שצריך להפסיק או להקפיא את בניית ההתנחלויות בגדה. אחת השאלות הקבועות בסקרים היא: מה הן שתי הסוגיות הכי חשובות לך בבחירת מועמד פוליטי? להפתעתנו גילינו שבכל סקר, באופן קבוע, קיים מיעוט של 10-8 אחוזים שעבורו הסוגיה המכרעת היא לא הכלכלה, ביטוח הבריאות, החינוך אלא רק מדיניות המועמד כלפי ישראל. שמונת האחוזים האלה, שבעיקר מסיבות דתיות, ישראל מעסיקה אותם מעל לכל, הם אלו שמנחים את הדיון, בהיותם התקיפים והקולניים ביותר. המיעוט הזה נוטה לגישה ניצית ושמרנית יותר מרוב יהדות ארה"ב, ומוביל את המדיניות בכיוון שלדעתי מזיק ומסוכן לישראל".

     

    אבל השדולה הפרו-ישראלית הגדולה ביותר, לטענת בן-עמי, היא בכלל נוצרית. "היום הוא במקרה הכנס השנתי של אירגון 'נוצרים מאוחדים למען ישראל'", אמר ביום חמישי שעבר. "בוושיגנטון נאספו היום מעל ל-10,000 נוצרים ציונים-אוונגליסטים, ומחר הם יתכנסו בגבעת הקפיטול כדי לקדם את את האינטרסים שלהם. 'הנוצרים המאוחדים' הם השדולה הפרו-ישראלית הגדולה ביותר, יותר מכל אירגון יהודי שהוא. יש להם 700,000 חברים. זה כוח פוליטי עצום. גם עכשיו, בעיצומו של הדיון על תיקרת החוב, הקונגרס יעצור ויקשיב להם. אז כן, הדיון על ישראל מעוצב בחלקו על ידי נוצרים אוונגליסטים. אבל בפועל, אני מאמין שהקול היהודי הוא שמכריע בעניין ישראל".

     

    פוליטיקה יהודית

    ג'יימס טראוב ביקש לדעת איך שדולות כמו איפא"ק או AJC, שמייצגות את "שמונת האחוזים" עליהם מדבר בן-עמי, משפיעות בפועל על המדיניות האמריקאית.

     

    "לדוגמה, בנאום שנשא הנשיא אובאמה במאי, הוא התווה חזון מאד הגיוני לגבי ישראל: קביעת גבול בין שני העמים שמתבסס על גבולות 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. זה לא חדש. זו נקודת המוצא המקובלת במדיניות המזרח התיכון. אבל ברגע שהנשיא עמד מאחוריה, הוא הוכה בגל של תרעומת מצד האירגונים היהודים, תרעומת שהדהדה במדיה הרחבה. אוי לא, אובאמה תוקף את ישראל! הוא בא אליה בדרישות חד צדדיות, הוא מסכן את ביטחון הגבולות שלה. הנרטיב הזה התחיל מראש ממשלת ישראל, כמובן, אבל הוא ממשיך בזה ששדולות כמו איפא"ק מוציאות מכתבי מחאה ואוספות חתימות, פעולות שגורמות לתומכים במדיניות של אובאמה להרגיש מאויימים. ואז, במקום לראות תמיכה דו-מפלגתית רחבה בשלום, אנחנו נראה את שתי המפלגות נסוגות מהשלום, ותומכות בקו שלא משנה את הסטטוס-קוו".

     

    "אי אפשר להמעיט בכוח הפוליטי של יהודי ארה"ב", אמר בן-עמי, "כוח שעולה בהרבה על האחוז הדמוגרפי שלנו: ההערכה היא שבערך 50% מהכספים שהמפלגה הדמוקרטית מגייסת בבחירות לאומיות מגיעים ממקורות יהודיים. בכל פעם שדמות פליטית שוקלת לתמוך בקידום תהליך השלום, מה שהיא מפחדת לשמוע זה: 'אם תעשה את זה, לעולם לא תראה עוד פרוטה מהציבור היהודי'".

     

    אבל כל זה, לדבריו של בן-עמי, מתחיל להשתנות. לדוגמה, ב-2010, המועמדת ג'אן שאוקובסקי התמודדה על המושב לנציגות לקונגרס בשיקאגו, במחוז שהוא ברובו יהודי. שאוקובסקי היא יהודיה דמוקרטית-ליברלית, והיא החליטה לקבל את התמיכה שג'יי סטריט הציעו לה במירוץ. מולה התמודד יהודי אורתודוכסי, רפובליקאי, שמרני. לדיון הציבורי נגדה הוא הגיע עם מפה של ישראל, הצביע על המפה, ואמר: "על זה הבחירות האלו יוכרעו".

     

    התוצאה: שאוקובסקי זכתה במושב ברוב של67% , במקום ברוב של 70% שהיה לדמוקרטים בבחירות הקודמות. קחו בחשבון שזו גם הייתה שנה של תחיה רפובליקאית בבחירות המקומיות.

     

    המסקנות שבן-עמי מסיק מכך הוא שהגיבוי של "הקול היהודי" אינו מותנה עוד בתמיכה עיוורת בקו נוקדה ובלתי מתפשר המתיישר לרצונה של ממשלה ישראלית ימנית, ושנית: "כבר עכשיו ג'יי סטריט מהווה אלטרנטיבה ממשית לאיפא"ק, אלטרנטיבה מגובשת ומאורגנת, מגובה בכסף ושרירים פוליטיים. אנחנו מסוגלים לתמוך ולקדם את המועמדים שיקדמו את תהליך השלום".

     

    בספרו משווה בן-עמי בין ההתנגדות בה הוא נתקל בין מימסד המיינסטרים של יהדות אמריקה לזו בה נתקל אביו בזמנו, כשניסה לעורר את המימסד היהודי בארצות הברית לסייע בהבאת יהודי אירופה לארץ ישראל, לפני קום המדינה. אבל בן-עמי האב פעל במסגרת האצ"ל ובית"ר, האופוזיציה של ההנהגה שבראשה עמד בן-גוריון, ונתפש כאן כמי שגורם יותר נזק מאשר תועלת למפעל הציוני. ג'רמי בן-עמי כותב:

     

    "אני וחברי לתנועה מכונים פאנאטים, אנטישמים, קיצונים, יהודים שסובלים משנאה עצמית. חוקי המשחק, כפי שהוגדרו בידי מנהיגי המיינסטרים של היום, תובעים שנהיה בשקט ונשמור על חזית מאוחדת – בדיוק כפי שנתבע מאבי. כמו אבי, אני מאמין שחוקי המשחק חייבים להשתנות. אני רק מקווה שבניגוד אליו, לא אבלה מחצית מחיי בחרטות על כך שלא הצלחתי לגרום לעוד אנשים להקשיב לי".

     

    את תגובת המיינסטרים לג'יי סטריט מגדיר בן-עמי כ"הכפשה", השמורה היום לכל מי שסוטה שמאלה מהקו הימני-מרכזי המקובל. "זו אחת הסיבות", הוא אומר בטענה שהועלתה כבר בפירוט על ידי העיתונאי והמרצה לעיתונאות, פיטר ביינרט, במאמר שהתפרסם לפני שנה ב"ניו-יורק ריביו אוף בוקס" ועורר עליו את זעמו של המימסד היהודי-ציוני באמריקה, ש"יהודים אמריקאים צעירים, מעורבים ופעילים פוליטית בארה"ב, מרחיקים את עצמם מהדיון בכל מה שנוגע לישראל. הבחירה שעומדת בפניהם היא או לתמוך במדיניות שאינה תואמת את מכלול הערכים שלהם, או להסתכן בתווית של אנטי ישראלים".

     

    הכיוון הלא-נכון

    אם ג'יי סטריט דוחה את הטענה נגדה שהיא אירגון שמאל קיצוני, איפה בעצם הם עומדים?

    מדבריו של ג'רמי בן-עמי עולה כי הוא רואה במפלגת "קדימה" את מקבילתו הפוליטית בישראל. הוא מאמין שהגיע הזמן, למען ביטחון תושביה ואופיה הדמוקרטי של ישראל, להפסיק את בניית ההתנחלויות ולקבוע גבול בין שני העמים, כפי שהתווה הנשיא אובאמה בנאומו במאי. הוא מאמין שמימשל אמריקאי הנחוש באמת לפתור את הסיכסוך יוכל לעשות כן. לא, הוא לא חושב שהנשיא אובאמה לוחץ בצורה לא הוגנת על ישראל, למרות שהסקרים מראים שזו הדיעה הרווחת בקרב יהודי אמריקה. כן, הוא חושב שהאו"ם מקדיש תשומת לב לא פרופורציונלית לישראל וחשדנות הציבור כלפי היחס הזה מוצדקת. ולא, לא, הוא לא חושב שרוב הטענות נגד ישראל נובעות מאנטישמיות. "אם מישהו מעיד על עצמו שהוא מכיר בזכות הקיום של ישראל, ובזכות העם היהודי להגדרה עצמית והגנה עצמית, אבל הוא לא מסכים עם פעולות שישראל נוקטת – זאת לא אנטישמיות. יותר מידי פעמים דוברים ונציגים שונים השתמשו בקלף האנטישמיות. עשינו דה-לגיטימציה למושג הדה-לגיטימציה. אנחנו כמו הילד שצועק 'זאב, זאב'. אם, חלילה, באמת יגיע רגע בו ניאלץ להזהיר מפני בעיה אנטישמית אמיתית, אף אחד לא יאמין לנו".

     

    "התחושה בציבור הרחב", אומר העיתונאי ג'יימס טראוב בשיחה עם בן-עמי, "היא שלא משנה מה יקרה בוושינגטון, עם נתניהו כראש ממשלה, אין הרבה סיכויים להסכם. מה דעתך"?

    "אני מסכים, זה לא רגע אופטימי, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לנוח בצד עד שהתנאים ישתפרו. זה המסר שאני מנסה להעביר בספר. אם לאנשים בחדר הזה אכפת מישראל, אם אכפת להם מאופי המדינה, שהיא מדינה דמוקרטית ויהודית, עלינו להשמיע את האזעקה. אנחנו צריכים להתריע שמדיניות הממשלה הנוכחית מעמידה את ישראל בסכנה ממשית וצריך לשנות מסלול מהר. למימשל הישראלי הנוכחי יש נטיה להגיב לכל סוג של לחץ כאילן הוא מתקפה, ונתניהו הוא נהדר בלעורר רגשות של חרדה ורדיפה לאומית. לכן ג'יי סטריט היא נגד אמצעים כמו חרם כלכלי על ההתנחלויות, או כל לחץ שלילי אחר, שיכול ליצור תגובת נגד. המסר שאנחנו רוצים להעביר לממשלת ישראל הוא: אנחנו בצד שלכם. אנחנו באמת פרו-ישראלים, ובאמת אכפת לנו מישראל. אנחנו, יהודי ארה"ב, עמדנו מאחוריכם לאורך כל הדורות. אנחנו נותנים לכם כסף, השפעה פוליטית, אנחנו ממנים עליה, אנחנו שולחים את הילדים שלנו לחופשות בארץ, אנחנו עושים כל מה שטוב לישראל .עכשיו אנחנו מבקשים שתקשיבו לנו, לא מתוך לחץ, מתוך אהבה: אתם הולכים בכיוון הלא נכון!"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רואה במפלגת "קדימה" את מקבילתו הפוליטית בישראל. בן-עמי
    מומלצים