"האוניברסיטה" ו"הפרויקט הירוק": עילגות צפויה
שתי הפקות המקור של ערוץ קומדי סנטרל, "האוניברסיטה" ו"הפרויקט הירוק", לא מחדשות שום דבר לצופה. מדובר על תוכניות דלות הומור ותקציב, המלאות בבורות שמחה בחלקה. לפחות "האוניברסיטה" מצליחה להוציא ממנו איכשהו חיוך
באחד הרגעים הטובים ביותר של "האוניברסיטה", המיזם הקצרצר (סך הכל 15 דקות יומיות) של קומדי סנטרל, אומר קובי מימון: "איך אומרים בעברית דה ז'ה וו? סיינפלד!". באותה מידה אפשר היה לומר "סקראבס", "חברים", "סאות'פארק" "פאנק'ד" וכל מה שיש לקומדי סנטרל להציע בימים רגילים.
עם הפרידה מ"קאמבק", "האוניברסיטה" ו"הפרויקט הירוק" שעוד מעט נדון בו, היו לשתי הפקות המקור היחידות של הערוץ, ולמרות שאמש היה הערב הראשון בו הבליחו על המסך, לרגעים גם הן יכלו להצטרף למראית הדה ז'ה וו.
"האוניברסיטה". לא יותר מדה ז'ה וו (צילום: אוהד רומנו)
בגבולות הטעם הלא משהו
נתחיל בטובה מבין השתיים, וזו "האוניברסיטה". הקונספט חביב: סטנדאפיסטים בדרכם לפריים-טיים עומדים ומדקלמים קטע שמתייחס איכשהו לאחד מתחומי הידע האנושי. בין לבין קובי מימון מנווט בקטעי קישור ופה ושם דחקה.
מעורר בקושי חיוכים זעירים (מתוך "הפרויקט הירוק")
הכל תלוי בטקסט ובביצוע, שכן זו הפקה דלת תקציב שמשקיעה אך מעט באביזרים, אבל כשאבי ביטר מנסה ללמד אותנו מהי פרשת פולארד ואלי גורנשטיין מגויס כאביזר לתפקיד פולארד, מיד ברור שגבולות הטעם הטוב כאן נזילים מדי. חוץ מזה, ביטר לא מצחיק. את כל מטען הבורות והעילגות השמחה בחלקה, כבר פרק ב"אבי ביטר חי בסרט".
כשיונתן ברק מסכם 40 סרטים בשלוש דקות וקורא יפה ובקצב מופתי מהפרומפטר זה קצת יותר טוב. "פסיכו? מעכשיו מתקלחים בכיור"; "מלתעות? מעכשיו שוחים בבריכה". אבל תהרגו אותי אם אני יודעת היכן כבר ראיתי דבר כזה בשינויי נוסח קלים. אני יודעת שראיתי, וזו בדיוק הבעיה בדה ז'ה וו, וב"אוניברסיטה" גם יחד: תחושה קלה של "היינו בסרט הזה".
לוקאץ' לא מחדש הרבה בהגחכה של המלט, ומימון לא מחדש הרבה בכך שהוא מציג בפנינו אנשים שלא יודעים כלום, במין משאל רחוב כזה שבו טמפרטורת הרתיחה של המים, לדעת המשתתפים, היא כל דבר בין 60 ל-120 מעלות. מטומטמים, עילגים ובורים לא יחסרו כאן לעולם. ולפינה הזאת של "האוניברסיטה" תמיד יהיה חומר זמין. איכשהו זה קל מדי, צפוי מדי, אבל מצליח לעורר חיוכים זעירים פה ושם. וזה הרבה יותר ממה ש"הפרויקט הירוק" מצליח לעשות.
על ההתחלה, במיזם קצרצר נוסף, 14 דקות, מקבלים את קובי מימון בלבוש אביר מיצירת פנטזיה.
יש גם כאילו תפאורה של שאוֹל מלא באש תופת, אבל זו לא באמת תפאורה מפני שמימון וחבריו (מיכל גבריאלוב, עידן גיל, יניב פולישוק ועידו מוסרי) עומדים ומדקלמים לפני מסך ירוק שכזה, ובעריכה מוסיפים קטעי אנימציה חביבים וגם קטעים מצולמים שלא עולים לאף אחד אגורה.
להתחיל את הפרק הראשון במערכון קצרצר וסר טעם על גייז, כולל ניסיון הצחקה לפיו קובי מימון "בוודאות איננו גיי כי הוא לא נראה כזה", היא בעיני הצהרה גזענית: מדי פעם אני מתחננת כאן שתנסו להציב במקום "גייז" את המילה "יהודים", ואז תבינו עד כמה העניין משפיל וגזעני. אנא, נסו זאת רק הפעם.
לו הדבר היה תלוי בי, הייתי מכבה או מזפזפת כבר ברגע הזה. כיוון שנשארתי, אני שמחה לדווח שמי שלא צפה - לא הפסיד הרבה. קטע חמוד אחד בו עידו מוסרי הוא הלוחש לפינגווינים, על מישור קרח, הפיק צחקוקים קלים. היתר הצטיין בעיקר באנימציה, לא בטקסטים, ולא בביצועים. "מצד שני, שום חיה לא נפגעה במהלך הצילומים, וגם זה משהו", אמר קודם לכן קובי מימון ב"האוניברסיטה". זה נכון מאוד גם לגבי "הפרויקט הירוק".
