הספד לאמא

אמא שלנו מתה כמו שחייתה - עניינית, בשליטה, וזקופת קומה. "אני הולכת למות" היא אמרה למטפלת בשלווה, אחרי ארוחת הבוקר, בעודה יושבת על קצה המיטה. אחר כך נשענה אחורה ועצמה את עיניה לעולמים. הילדה בת הארבע שעלתה לארץ מפולין עם הוריה בשנות ה-20 למאה הקודמת נפטרה בשבוע שעבר בשנה ה-93 לחייה, מותירה אחריה בת ובן, ארבע נכדות, שמונה נינים, ואלפי תלמידים לשעבר הזוכרים אותה בהערכה ובחיבה.

עד היום, כמעט כל יום, אני נתקל באחת או באחד מהם. הם ניגשים אלי בהיסוס: אתה הבן של המורה פנינה? הם שואלים ספק קובעים; ואז - מונולוג קצר שתמציתו אני חייב לאמך את הבנת העברית לעומקה ואת אהבת הספרות והקריאה שהטמיעה בי. רבים מביניהם טילפנו אחר כך לאמא כדי לומר לה זאת בעצמם.

בת דמותה של אמא קוראז'. מורה נערצת

אמא השתייכה למה שאנו נוהגים לכנות "דור הנפילים שהקים את המדינה". היססתי אם להשתמש במונח זה מפני שאמא תיעבה קלישאות ואני בעקבותיה. וחוץ מזה אמא שלי לא הייתה נפיל, אלא אדם רגיל שהשתדל בצורה יוצאת דופן לחיות ולפעול על פי ערכים שהאמין בהם. אבל כמי שהיה שם וראה איך התמודדה אמי עם הפגעים האישיים והמשפחתיים שנחתו עליה בזה אחר זה ואיך לא ויתרה ולו גם לרגע על שליחותה החינוכית - איני יכול שלא להסתכל עליה ועל שכמותה בהערצה מלמטה למעלה. כאמא היא הייתה בת דמותה של "אמא קוראז'" - כמחנכת היא הלכה בהצלחה בתלם הפדגוגי שחרש יאנוש קורצ'ק. זה לא מקרה. זה בדיוק החינוך שקיבלה בבית; מאביה אברהם ואמה רבקה גינסברג זכרונם לברכה שהיו ממייסדי בני ברק.

אמא נהגה לספר לנו כיצד רצה יחפה לבית ספר על גבעות הכורכר של בני ברק. היו לה נעליים, זוג אחד, אלא שאותו שמרו לשבתות וימים טובים. הם לא היו משפחה נצרכת. המשפחה בלודז' שממנה באו הייתה בעלת בית חרושת לייצור טכסטיל עד שנכחדה כמעט כולה בשואה. אבל סבי וסבתי כציונים נלהבים, (למרות שסבי היה מחסידי הרבי מגור) השקיעו את מרבית הממון שהביאו לארץ ברכישת הנחלה שרכשו בעיר. אחרי שהיגרו לפלשתינה התעקשו להרוויח את לחמם ולפרנס את בנותיהם בעבודת כפיים ובזיעת אפיים.

מורה ביגור. בתמונה: אמצעית בשורה הראשונה

שמה המקורי של אמי, פסיה, הוסב לפנינה ואחותה נקראה גילה. שתיהן זכרו, לימים, כיצד, כילדות קטנות, גרו עם הוריהן תקופה לא קצרה בלול תרנגולות. עד שסבי בנה במו ידיו עם פועל ערבי את ביתם. אמי נהגה לספר על החמור שעליו רכבו להביא מים ועל אותו ליל-סערה שבו אחזו הוריה בחזקה בגג הפח של הלול לבל יעוף ברוח.

לא ויתרת לנו

החינוך הספרטני שקיבלה בבית וההשכלה שרכשה בהמשך חייה הם שעיצבו את דמותה עד יומה האחרון. היא הייתה מתמודדת במשקל כבד ולכן ניצחה כמעט בכל הפגעים שזימן לה הגורל. למן הינקות ראיתי אותך, אמא, מתמודדת בקומה זקופה, בשפתיים חשוקות ובעבודה קשה עם האלמנות שנכפתה עליך במלחמת השחרור, כשאבי נהרג בליווי שיירה לירושלים; עם המחסור והנדודים בשנים שאחר כך, עם המכה שניחתה עלינו כשדורית אחותי חלתה בשיתוק ילדים, עם העליות והמורדות בחיי הנישואין עם ראובן, אביה של אחותי, ועם הטיפול המסור עד כדי שיעבוד בסבא וסבתא בערוב ימיהם. רק את בגידת הגוף לא שרדת.

תמונה אחת לעולם לא אשכח. אני רואה אותך עושה פיזיותרפיה במים לדורית במתקן שנבנה במיוחד לפי הזמנתך. אחותי התפתלה מכאבים ובכתה. סבא וסבתא השקיפו מהצד וסבתא אמרה לך בדמעות ובזעם: את רוצחת. אבל את ידעת שהקטנה לעולם לא תוכל ללכת אם יתנוונו שריריה כתוצאה מהמחלה - והמשכת, וכרגיל - הוכח שצדקת. דורית היום רופאה מתפקדת ומיומנת לגמרי בזכות עצמה. אבל את נתת לה את נתוני הפתיחה הפיזיים והמנטאליים. כן - וגם זה צריך להודות - הייתי ילד לא קל. וזו רק לשון המעטה. אבל גם לי לא ויתרת עד שהיית בטוחה שאני בדרך הנכונה.

מפעל חיים בבית הספר שהקימה. בתמונה: יושבת באמצע

כל אלה לא מנעו בעדך מלאסוף סביבך ב-1967 קבוצה של 6 מורים (כולם גברים) שלימדו יחד איתך בבית ספר קלעי בגבעתיים ויחד הקמתם בית ספר תיכון נוסף בעיר. את וסבי עליו השלום דאגתם למימון המבנה, עיריית גבעתיים נתנה בחכירה ל-25 שנים את הקרקע, את עם חבריך לקבוצה עיצבתם את תוכנית הלימודים ובחרת את סגל המורים. כך קם ונהייה בית הספר התיכון על שם שמעון בן צבי שאת ניהלת במשך 25 שנה. אז על פי החוזה עבר בית הספר לבעלות עיריית גבעתיים ואת פרשת.

מטען תרבותי וערכי

ימי הקמת בית הספר היו כנראה הימים המאושרים בחייך שלא היו בהם הרבה רגעי שמחה ומנוחה. את כל מרצך והפוטנציאל שלך השקעת בעבודה קשה, ביזמות חינוכית וכלכלית נחושת דרך ובהבטחת עתיד ילדיך ואשרם. כשדורית ואני ניסינו לשכנעך להיטיב עם עצמך, לטפח את עצמך וליהנות מהחיים, הסתכלת עלינו בחיוך מבטל והצהרת שאת מאד נהנית. המותרות היחידות שהרשית לעצמך היו הטיולים הנהדרים עם דורית ושאול בן זוגה בצרפת והמסע ההרפתקני לאלסקה איתי.

לא קל לחיות עם מודל הורות תובעני שכזה. בעת צרה ובעת שמחות תמיד היית שם בשבילנו ובשביל צאצאינו וכמו הוריך - נתת לנו ללא חשבון וביד פתוחה ומה שחשוב יותר - עמדת לצידנו וגיבית אותנו כקיר ברזל. איני בטוח שאנו, צאצאיך, נוכל להתרומם לגובה הרף שהצבת. אבל זה לא הכל. כולנו, כל המשפחה, חייבים לך את המטען התרבותי והערכי שספגנו ממך. החל בימים שבו לימדת אותי לכתוב חיבור וכלה לאחרונה בשיחות על התנ"ך וסארטר ומה שביניהם שהתנהלו בארוחות השבת ובשעות הארוכות של הכימותרפיה במכון דוידוף.

הקיץ האחרון שלה בחיק המשפחה

אני יכול להמשיך כך שעה ארוכה אבל אין צורך. אמא - כדרכך - את ידעת יותר טוב מכולנו גם לטבוע את המילים שילוו אותך למנוחת עולמים. לפני ארבע שנים כתבה פנינה בר-סבר, בכתב יד, רועד אך מנוקד בשלמות, קטע לירי שאותו קראה באזנינו באזכרה השנתית להוריה. הריהו לפניכם:

הרוח פותחת את דלתות הזיכרון

מרעידה אשנבים נשכחים.

העט נמשך אל דף הנייר

אל מה שהיה לנו.

כולנו תועים בשבילי הבדידות

אבל ממרחק הזמן

אתם נראים כה שלווים, אתם אחרים:

קצת גאים ונבוכים שאתם הורי

מלווים בדמעה ובחיוך מוותרים רק מפני שאני-אני.

לא תמהים, לא רוגזים בבואי אליכם

ממערבולת חיי ואומרת: תנו !

הן הכל הבאתם לי במו ידיכם

רק מפני שאני-אני.

ואם תבואו היום משבילי בדידותכם

ותדפקו על דלתי - אני אדע מי הבא.

לא אבכה בחיקכם, רק אלחש: אבא - אמא;

כי יותר ממני אתם היום זוכרים את מבוכות נעורי

ונפשכם כבר פתרה:

עת תבוא אליכם הבת שזקנה

היא תביא את מתנת זיכרונה.