המשחק האופטימלי
ישראלים רבים מתקשים להבין למה הבייסבול הוא המשחק הטוב ביותר בספורט התחרותי
זה קרה לי אלף פעם לפחות: אני אצל חברים בדרום קרולינה המארחים שני זוגות ישראלים. על מסך הטלוויזיה משחק הפלייאוף השני בבייסבול בין ניו-יורק יאנקיז וסנט לואיס קרדינלס. לא עברו חמש דקות וכבר נשמעה השאלה המוכרת מהתיירים הישראלים, "מה זה הדבר הזה?". החברים הישראלים הגרים בגרינוויל, דרום קרולינה, כבר למעלה מעשר שנים לא עזרו הרבה כשהבעל מצטרף, "זה המשחק המשעמם והאיטי ביותר בעולם. כדור השינה הזול ביותר".
עבור אלה שלא מבינים את המשחק, הכל מצטמצם לשחקן שזורק כדור, שחקן שמנסה לחבוט, ושחקן שתופס. משהו כמו משחק 'הקפות' ששיחקו בשכונה. אז החלטתי הפעם לכתוב מעט על המשחק הנפלא הזה בזמנו החשוב ביותר – הפלייאוף, שבסיומו ישחקו אלופות האמריקן ליג והנשיונל ליג סידרת משחקים עד שלאחת מהן יהיו ארבע נצחונות – ה'וורלד-סרייס', המאורע החשוב ביותר בעולם הספורט האמריקאי. תקוותי היא שאחרי שאאיר ואסביר כמה נקודות, כל ניסיון הצפיה בבייסבול יקבל ממד אחר ותיירים ישראלים וכן ישראלים הגרים כאן שנים ילמדו להעריך את המשחק שהוא "המשחק של אמריקה". אולי הפוטבול עבר את הבייסבול בעוצמת שידורי טלוויזיה והופלה לטובה, אבל הבייסבול היה ונשאר המשחק של האומה . אגב, ראו זה פלא: המשחק היום מצליח מאוד בשאר העולם, מאז שתפס תאוצה ביפן אחרי מלחמת העולם השניה ובשנים האחרונות גם בקוריאה ומרכז אמריקה. המשחק היום כובש מעריצים ושחקנים גם בסין, הודו וברזיל. אפילו בישראל שלנו קיימת ליגת בייסבול.
בייסבול הוא משחק שונה מכל משחק אחר לא רק בחוקיו, אלא בהיסטוריה שלו, במיסתוריותו, הפכפכויותיו. זהו משחק שניכתבו עליו מעל 4,000 ספרים, ובפעם האחרונה שבדקתי, הוא היה נושא לכ-200 סרטים – ביניהם הסרט החדש "מאני-בול" עם בראד פיט – ושש הצגות ברודוויי. נכתבו עליו שירים, פזמונים, פואמות, בלדות, פיוטים, ואפילו תפילות. יש למשחק מסורת ארוכה של מעל 150 שנה, וסיפורי הנוסטלגיה עליו מגמדים כל משחק אחד. שמות כבייב רות', מיקי מנטל, ג'ו דמאג'יו, ורוג'ר מאריס הם חלק מאמריקה כמו הנשיאים וושינגטון ולינקולן.
דוגמה תרבותית: השיר "טייק מי אאוט טו דה בול גיים", שכתב והלחין ארווין ברלין, הוא השיר השני בתפוצתו אחרי ההמנון. השיר מושר בכל משחק מהליטל-ליג ועד המשחק השביעי בוורלד-סרייס כאילו היה מצווה משמים, והוא מצטרף ל"גוד בלס אמריקה" כריטואל תרבותי המראה עד כמה הספורט הזה הוא חלק מזהות לאומית. המשחק פיתח פולקלור שלם ותרם למטבעות לשון רבות, הרבה תודות ליוגי ברה, הקצ'ר האלמוותי של היאנקיז, וקייסי סטנגל, המנג'ר המיסטי שלא היה שני לו, כגון "זה לא נגמר עד שזה נגמר", או "זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה" ו"למה לתקן אם זה לא שבור". קיים ספרון שלם של מטבעות לשון מבייסבול.
הנה כמה מהדברים המיוחדים מאד למשחק הזה:
* זהו המשחק היחידי במייג'ור ספורט בו אין אפשרות לבזבז זמן או להשהות כדור, כי לזמן אין משמעות בבייסבול. המשחק ממשיך עד שמסתיימים 9 אינינגס, או 8.5 במקרה שהקבוצה הביתית מוליכה אחרי החצי הראשון של האינינג ה-9.
* כשהמשחק מסתיים בשוויון, אין תוספות זמן, או בעיטות עונש לקביעת המנצחת. ממשיכים לשחק, אינינג אחר אינינג, עד שנקבעת המנצחת. בשנת 1984 הייתי במשחק היאנקיז שהסתיים ב-2:40 לפנות בוקר.
* זהו המשחק ההוגן ביותר בנמצא. משחק סימטרי לחלוטין בו ניתנת לכל קבוצה להיות המתקיפה, והמגינה, בדיוק באותו מספר אינינגס כמו היריבה.
* זהו המשחק הקבוצתי היחיד הקיים, בו כל שחקן משחק גם כחלק מקבוצה וגם בבידוד מחלט מה שעושה מהבייסבול קומבינציה של משחק קבוצתי ואישי: הפיצ'ר עומד לבדו על גבעת הזורק, וכל שחקן שמגיע תורו לחבוט, הופך לשחקן אישי במבצע אישי, עבור קבוצתו. בגלל עובדה זאת התפתח בבייסבול עולם שלם של סטטיסטיקה הכולל אחוזי חבטה מוצלחים לבסיס הראשון, אחוזי חבטה מוצלחים לריצת שני בסיסים, או אחוזי חבטה מוצלחים כשחבר קבוצה נמצא על בסיס, והחובט 'מביא' אותו הביתה בחבטתו.
* זהו המשחק היחיד בו השחקן – שרירים ועצמות – מנצח ע"י הגעה לכרית בסיס הבית. בפוטבול ובכדורסל זאת חתיכת עור מעוגלת ובתוכה אוויר שמביאה נצחון או קובעת הפסד. בהוקי-קרח זאת חתיכת פלסטיק קשה שחייבים להכניס לשער. בבייסבול השחקן עצמו חייב לגעת בחלק מגופו בפלטת בסיס הבית, לפני שהכדור מגיע לשם לידי התופש, כדי לזכות בראן (נקודה).
* זהו משחק בו המתח אינו קבוע ומתמשך, אלא מגיע בצרורות, אך כשהוא מגיע, אין לו אח ורע בעוצמתו. למעשה, כל זריקת פיצ'ר היא כמו בעיטת עונשין מ-11 מטרים. הכל נעצר. הקהל המבין יודע שהחובט מעדיף כדורים גבוהים בצד התחתון של 'המלבן'. האם לשם יזרק הכדור? האם יהיה זה כדור חזק ומהיר, או כדור מסובב? והאם הסיבוב של הכדור יהיה מהמרכז ימינה או שמאלה? לצופה דל הנסיון כל זריקה נראית ככל אחרת. בעלי הניסיון מכירים את סוג הכדור הנזרק לפי תנועת הפיצ'ר, לפי סיבוב זרועו, ואפילו לפי עמידתו לפני הזריקה. לקהל היושב יש 3-2 דקות לחשוב על הזריקה ההבאה, לחשב מהלכים – האם השחקן על הבסיס הראשון ינסה 'לגנוב' לבסיס השני? האם החובט יעשה 'באנט' (במקום חבטה, אחזקת האלה בצורה מאוזנת שמטרתה רק לכוון כדור שייפול קרוב לחובט, מימינו או משמאלו, ובכך לאפשר לשחקן על בסיס 1 או 2 להגיע לבסיס הבא, אפילו במחיר 'שריפת' החובט)? ועוד ועוד. לכל פיצ'ר מהמייג'ור ליג יש באמתחתו כ-10 עד 15 מיני זריקות שונות, כל אחת גורמת למעוף כדור במסלול אחר ובמעוף בעל אופי אחר, תלוי באוירודינמיקה שיוצרת הזריקה.
* כמה מביצועי המשחק הם מהביצועים הקשים בספורט. ישנו מספר רב של פרופסורים שהתמחו בביומכניקה של ספורט (ועבדכם הנאמן הוא אחד מהם) הטוענים שחבטה בכדור הנזרק לעברך במהירות המגיעה ל-160 קמ"ש ממרחק של 46 פיט (בערך 14מטרים), הוא אחד ממבצעי הספורט הקשים ביותר. תוסיף לכך כדור מסובב עם נטייה לשקיעה במטר האחרון (כדור הנקרא 'סינקר'), או כדור שלפתע מזדקר ועולה טיפונת מעלה בגלל שהפיצ'ר זרק כדור עם סיבוב תחתון הגורם ל'עליה', ואז ממוצעי החובטים הטובים המגיע ל-30% מוערך הרבה יותר. מבצע נוסף שהוא אחד מהקשים הוא 'גניבת בסיס שני' מהבסיס הראשון, או הדאבל-פליי המפורסם בו שחקני השדה שורפים את החובט בריצתו לבסיס הראשון, ובן קבוצתו שהיה בבסיס הראשון מנסה להגיע לשני. אלה מבצעים הדורשים דיוק וטיימינג מוחלטים.
* בכדורגל, נגיעה בכדור ביד – שריקה. בכדורסל הליכה או ריצה עם כדור ללא כדרור – שריקה. בהוקי נשיאת הפאק בכפפה – שריקה. בפוטבול תפיסת כדור, ואז זריקתו שוב קדימה – שריקה. בבייסבול אתה יכול לשחק בידיים וברגליים, עם הגב ועם הבטן, בהליכה או ריצה, ואפילו שכיבה אם בא לך. בפוטבול טאקל בקפיצה על שחקן, או טאקל גבוה – שריקה. בבייסבול אם אתה שחקן הרץ 'הביתה', והקצ'ר תופש כדור ורוצה לשרוף אותך בכרית הבית, מותר לך להיכנס בו ולכרות את ראשו. אותו דבר בדאבל פליי כשרץ הבסיס הראשון רץ לכיוון הבסיס השני, ועושה גליץ' אל עבר איש הבסיס השני בטאקל אכזרי וחסר חוש הומור לחלוטין, ושבפוטבול היו עוצמים עיניים מרוב זעזוע. אז מי שחשב שבייסבול אינו משחק פיזי, מוטב שיחשוב פעמיים.
* בכדורגל, כדורסל, או פוטבול, ראית מגרש אחד, ראית את כולם. אותן מידות, אותם מגרשים בכל אמת מידה. בבייסבול כל מגרש הוא אחר. רוחק הגדר הקובעת את ההום ראן היא שונה ממגרש למגרש. 'פנוויי פארק' הידוע בבוסטון הוא גן עדן לחובטים: 'הקיר הירוק' הידוע לשימצה הוא רק 302 רגלים מהחובט. מה לא ניכתב על הקיר הזה? משירי תהילה ועד בכי תמרורים. ביאנקי סטדיום החדש מרחק הגדר בצד ימין הוא 463 רגלים. כשהיאנקיז 'שדדו' את בייב רות' בשנות ה-20 של המאה שעברה, והביאו אותו ליאנקי סטדיום, זה היה בגלל שהוא חובט שמאלי, והגדר הימנית היתה אז 64 רגלים קצרה מהצד השמאלי של הגדר – יתרון עצום לחובטים שמאליים. וכך כל איצטדיון והמיוחדות שלו. כל איצטדיון והסיפורים שלו.
* אחרון חביב למאמר זה הוא יתרון הקביעות והמסורת. בכל משחק אחר החוקים משתנים כל הזמן. למשל הגבלות המסירה ברגל לשוער בכדורגל שינתה את כל המשחק מהקצה לקצה. בבייסבול מאומה לא השתנה כבר 135 שנים, מלבד חוק 'הדזיגנייטד היטר' בליגה האמריקאית (בליגה הלאומית החוק לא קיים). זהו החוק המאפשר לקבוצה לתת לחובט מהספסל לחבוט עבור הפיצ'ר. זה השינוי היחידי מהבייסבול של 1890.
ישנם דברים נוספים המייחדים את הבייסבול משאר המשחקים, אך הם פחות קריטיים. הפילוסוף האמריקאי החשוב, איש הרווארד, ג'ון רולס, הושפע בכתיבתו מהאסטרטגיה של הבייסבול, אותו כינה "המשחק העליון על כל האחרים". אני אצטרף אליו במסקנתי ואמונתי שהבייסבול הוא המשחק הטוב ביותר בספורט.
