שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    חבייר דה פרוטס: האיש שמניע את "קברט"

    הוא רקד אצל מרס קנינגהם, זכה לתהילה בווסט אנד ועכשיו הוא בישראל, חתום על הכוריאוגרפיה בגרסה החדשה של המחזמר "קברט" שתעלה בקאמרי. חבייר דה פרוטס מדבר על האהבה לתל אביב והעבודה עם השחקנים הישראלים. ראיון

    הרבה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שבה ביקר הכוריאוגרף חבייר דה פרוטס בישראל. אז, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, הוזמן ליצור במרכז סוזן דלל את "אך הבתולה היתה זמינה יותר", יצירה על טהרת המין הגברי שלמרות שלא החלה כיצירה חברתית או פוליטית, הפכה במהלך העבודה למניפסט שמקפל בתוכו אמירות על גבריות, יצרים ואלימות, שהתמזגו היטב עם רוח התקופה.

     

    מאז, הפך דה דה פרוטס לכוריאוגרף עצמאי מבוקש. גם שותפיו ליצירה, עמנואל גת, יוסי ברג, סהר עזימי וניב שיינפלד, שהיו אז בראשית דרכם כיוצרים עצמאים, נסקו וזוכים כיום להכרה. ישראל שעזב ידעה מאז שתי מלחמות ואינספור טלטלות, בהן איומי חרם שמרחפים עד היום מעל לראשה. אבל כל אלה לא הניאו אותו מלחזור ארצה, הפעם בתפקיד הכוריאוגרף של ההפקה המוזיקלית "קברט" שתעלה בנובמבר בתיאטרון הקאמרי.

     

    זהו אינו המפגש הראשון של דה פרוטס עם המחזה שמתרחש בחצר האחורית של ברלין הסוערת ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא עשה את זה קודם בהפקה הסנסציונית של הבמאי רופוס נוריס, שעלתה לפני כחמש שנים בווסט אנד בלונדון וקצרה שבחים. הפרשנות החדשנית של צמד היוצרים בהפקה הפרובוקטיבית עוררה את סקרנותו של עמרי ניצן, מנהלו האמנותי של תיאטרון הקאמרי, שחולם שנים על הפקה מחודשת של המחזמר בישראל. כשניצן הניח את ההצעה לפתחו של דה פרוטס, הוא פשוט לא יכול היה לסרב. "זה היה מפתה מדי מכדי שאוותר", הוא אומר.

     

    מה שמשך אותו לחזור ולגעת שוב בחומרים שהוא מכיר היה החזון של ניצן, קהל היעד ולא פחות מכך - תל אביב. "לא הייתי פה שנים וסיקרן אותי לדעת מה קרה פה מאז", הוא אומר. "גיליתי תל אביב שבמרכזה פתאום הוקם מאהל מחאה אזרחי. זה הדהים ושימח אותי עד כדי כך שצעדתי בהפגנת המיליון. זה נפלא מה שקורה פה, סופסוף שומעים על ישראל ולא בהקשר של מלחמה או הסכסוך הישראלי פלסטיני. חזרתי למקום עם אנרגיה אחרת". גם העבודה מחוץ למעגלי המחול, אותם הוא מכיר היטב, ריתקה אותו. "זו היתה הזדמנות להכיר פן שונה מהמוכר לי בתרבות הישראלית ולקבל זווית ראייה חדשה על המחזה".

     

    מהי אותה זווית ראייה?

     

    "נקודת המבט היהודית. כשאתה עוסק במחזה שמתרחש ערב עליית הנאציזם, זה מתבקש - ולמרות זאת עד כה לא התבוננתי בו דרך הפריזמה הזו".

     

    זהו מחזה שמדבר על אסקפיזם בחברה ענייה שיורדת גם מנכסיה המוסריים ועומדת בפתחו של עידן חדש. נשמע כמו: ברוך הבא למזרח התיכון 2011.

     

    "זה בדיוק מה שאמרתי לשחקנים. תל אביב היא עיר יוצאת דופן, סקסית, עם אנרגיה מדהימה והדוניזם באוויר. הברים פה תמיד מלאים ובסופי שבוע אין סיכוי למצוא שולחן במסעדה. הכל פתוח עד מאוחר והחיים סוערים. אחד הדברים שנחרתו לי בזיכרון מלפני עשור היה כשאחד הרקדנים אמר לי אחרי יום חזרות: 'אנחנו יוצאים לבלות. לך תדע אם מחר נחיה'. זה המם אותי. יש במקום הזה תחושה שאולי לא יהיה מחר ואת זה בדיוק אומר לנו גם המחזה. זו לא התכחשות למציאות, אלא היאחזות בכל יום כאילו הוא הדבר היקר ביותר".

     

    כאילו "קברט" מעולם לא ראה במה

    כיוצר, הוא מודה שמחזות הזמר בווסט אנד מעולם לא עניינו אותו. כצופה, חש מזה זמן שעולם מחזות הזמר איבד מהאיכויות התיאטרוניות שהיו בו, והפך ליותר ויותר מסחרי. אבל אז ראה את "Fasten" בבימויו של רופוס נוריס וחשב: אם לעבוד בווסט אנד, אז לעשות את זה לצד יוצר שכמותו. כמה שבועות לאחר מכן הטלפון צלצל ונוריס, שעד אז לא הכיר, היה על הקו - ו"קברט" יצא לדרך.

     

    חבייר דה פרוטס בחזרות של "קברט". דרך הפריזמה היהודית (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    חבייר דה פרוטס בחזרות של "קברט". דרך הפריזמה היהודית(צילום: מוטי קמחי)

     

    "רופוס אמר שהוא מחפש מישהו שלא יפחד להפוך את המחזמר הזה למשהו חדש", הוא אומר. "קיבלתי על עצמי את האתגר בשמחה והתחלנו מאפס, כאילו המחזמר הזה מעולם לא ראה במה". מה שסייע להם להתרחק מגרסאות קודמות היה דפדוף בדפי ההיסטוריה: "הקברטים של ברלין בשנות ה-20 של המאה הקודמת היו כור היתוך ליוצרים אקספרימנטליים. זו היתה הליבה של סצנת הפרינג' וכשהבנו את זה, הרגשנו שיש לנו אישור לפעול בחופש מוחלט".

     

    גם בישראל, לדבריו, ההפקה שמבוססת על אסופת הסיפורים "פרידה מברלין" מאת כריסטופר אישרווד נולדה מחדש. "זה לא דומה למה שעשינו בלונדון. החל בסט התפאורה המדהים שרוני תורן יצר ומורכב כולו מפיסות של עיתוני התקופה, דרך התפיסה הכוללת של ההתבוננות במחזה. זה בא לידי ביטוי גם בכוריאוגרפיה. אין לי ספק שהתובנות שספגתי בישראל, יעשירו גם את ההפקה הלונדונית של המחזה שתחזור לבמה בשנה הבאה".

     

    זו הפקה יותר אפלה או נוצצת?

     

    "היא פשוט שונה. יותר סימבוליסטית. שתי ההפקות אפלות, כל אחת בדרכה. אני חושב שבהפקה הזו יש משהו מגווני הספּיה, כמו תמונה ישנה".

     

    חידושים והתחדשות הן מילות מפתח בקריירה של דה פרוטס. אבל הכוריאוגרף הזה אולי בועט בעבר, אבל מכיר אותו היטב. "אני חייב לדעת מה היה לפני ולו רק כדי שבכל פעם שצץ בראשי רעיון חדש, אדע שלא הקדימו אותי", הוא אומר. "מדהים לגלות כמה רקדנים אינם מכירים את ההיסטוריה של המחול המודרני".

     

    כל רגע בחייו היצירתיים הוא הזדמנות ללמוד. "צריך להקדיש תשומת לב לכל מפגש יצירתי שנקרה בדרכך", הוא אומר, ומתכוון גם להצטלבות דרכו עם כוכבי "קברט" בישראל. "המפגשים האלה הופכים אותך למי שאתה, ואני שמח שגיליתי פה כישרונות פנומנליים שבכלל לא היה לי מושג שהם קיימים פה".

     

    שחקנים פנומנליים הם לא בהכרח רקדנים מצוינים. היה קשה לגרום להם לזוז?

     

    "ממש לא. הם כמו ספוג. לא רציתי שְיַחקו אותי, אלא שילמדו את התנועה ויעשו אדפטציה לגוף שלהם. את התנועה של איתי טיראן, למשל, לא הייתי משנה. לא הייתי משנה בו דבר. הוא שחקן אינטליגנטי וברור לו שלעולם לא יעבור כרקדן אז הוא פשוט נותן את הפרשנות הגופנית והתנועתית שלו לדמות. גם אולה שור מצאה את מרכז הדמות. המחוות הגופניות שלה תמיד נראות כאילו היא עושה את זה בפעם הראשונה ויש בזה קסם. אני לא חושב שצריך לפשט את הכוריאוגרפיה מתוך מחשבה שהם שחקנים ולכן מוגבלים בתנועה. זו טעות. אני רוצה לראות אותם עושים את זה בדרכם".

     

    ראיתי את העבודה שלך עם אולה שור בחדר החזרות. היא מאוד מרשימה בתפקיד נערת הקברט, סאלי בולס.

     

    "בהחלט. יש לה ביצים. זה תפקיד שמחייב שחקנית מצוינת עם הבנה עמוקה למה שהיא עושה על הבמה. זה תענוג לראות אותה בפעולה. אני מרגיש בר מזל שהיתה לי הזכות לעבוד עם שני שחקנים מדהימים שכמותם. איתי ואולה הם גילוי, מבחינתי. אנחנו תמיד נוטים לחשוב, בעיקר בלונדון ובניו יורק, שאנחנו מרכז העולם. ובכן, בישראל גיליתי כישרונות גדולים ואין לי ספק שהשניים האלה יכולים לעשות את זה ובגדול גם שם".

     

    מה הכי חשוב בעיניך בתהליך העבודה?

     

    "ספונטניות. היא מביאה לבמה פיזיות אחרת. זה לא משהו שאתה לומד, ההיפך: זה משהו שלמדת ואתה מעמיד פנים ששכחת כדי שבכל פעם שתעלה לבמה, זה ירגיש כמו הפעם הראשונה. את הטכניקה הזו, שלמדתי דווקא מעבודה עם שחקנים, אני מתרגם לעולם המחול והיא שינתה הרבה בדיאלוג שלי עם רקדנים".

     

    החזרות של "קברט". "תנועה היא אוצר מילים" (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    החזרות של "קברט". "תנועה היא אוצר מילים"(צילום: מוטי קמחי)

     

    עבודתו בתיאטרון השפיעה לדבריו לא מעט על עבודתו גם בתחום המחול. "גיליתי ששווה לשבת סביב שולחן ולבחון רעיונות ולתהות למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. לרקוד זה לא הנפת רגל או פלייה. תנועה היא אוצר מילים של פעולות אבל בלי הכוונה שעומדת מאחורי התנועה, היא נטולת משמעות. לשטוף כלים אחרי סקס זה שונה לחלוטין מלשטוף כלים אחרי מוות של אדם קרוב. זו אותה הפעולה אבל התוצאה שונה כיוון שהמשמעות אחרת. זה נכון גם בתיאטרון. מחזה הוא רק מילים על דף, אם אתה לא יודע לאן אתה חותר ומה אתה רוצה לומר. התפקיד שלנו הוא לעבוד ביחד כדי למצוא את דרכנו בתוך המחזה".

     

    עכשיו נמצאת ההפקה הישראלית בשלבי ליטוש אחרונים ואפשר לחוש בהתרגשות. "השבועות האחרונים לקראת הפרמיירה תמיד כאוטיים אבל אין לי

    ספק שזו תהיה הצלחה גדולה", אומר דה פרוטס, שימריא מפה ימים ספורים לאחר הבכורה בחזרה לאירופה, כדי לפתוח את עונת הסתיו של להקת ראמבר עם עבודה חדשה שתוקדש למשורר טנסי במלאת 100 להולדתו.

     

    לישראל הוא ישוב מוקדם מהצפוי, לעבודה משותפת נוספת עם עמרי ניצן על "נפילתה ועלייתה של העיר מהגוני" מאת קורט וייל בבית האופרה של תל אביב. "אני מת על אופרה וזו הזדמנות לחדש ולהתחדש גם בתחום הזה. האופרה זקוקה לדם חדש", הוא אומר, ומציין שורה של כוריאוגרפים עכשוויים שעשו את זה לפניו. גם העלאה מחודשת של היצירה "אך הבתולה היתה זמינה יותר" עתידה להחזיר אותו פעם נוספת למרכז סוזן דלל. "חשבנו לחדש את היצירה עשור אחרי", הוא אומר, "אני אשמח אם זה יקרה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חבייר דה פרוטס. כל הפקה אפלה בדרכה
    צילום: מוטי קמחי
    לאתר ההטבות
    מומלצים