שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ריטלין לבני 4: 'הילדים הופכים לקורבנות החברה'

    ענת לב-אדלר לא מתנגדת לריטלין. להיפך. אבל ההחלטה של איגוד רופאי הילדים האמריקני לתת אותו לילדים בני 4 מכעיסה אותה. הסיבה: מישהו שם שכח שמדובר בילדים קטנים, שיש להם זכות לעשות בלגן בלי שתדבק בהם סטיגמת "המופרע". ריטלין, היא מזכירה, זו לא סוכריה

    אח, האמריקנים האלה. אלופים. אלופי העולם בהאצת מחוגי הזמן אל עבר המחר. כי למה להשתהות אם אפשר למהר? ולמה להעדיף תהליכים אם תרבות האינסטנט כל כך בועטת? ולמה לחכות עם הליפסטיק והמיני לגיל 16 אם אפשר למכור אותו לכל דורשת בת שלוש? ובאותה נשימה מבוהלת: למה להתחיל לתת ריטלין לילדים בגיל בית הספר היסודי, לאחר שסיימו כיתה או שתיים וברור כי הם זקוקים לו, אם אפשר להאביס מבעוד מועד את מערכת העצבים המרכזית של ילדי הגן ולגרום לשקט תעשייתי במערכת?

     

    עוד על הפרעות קשב וריכוז :

     

    להצליח בחיים - זה כל מה שנשאר

    ההמלצות החדשות והמבעיתות של האיגוד האמריקני לרפואת ילדים, הקובעות כי במקרים של היפראקטיביות שנמשכת למעלה משישה חודשים (ואשר לא דוכאה באמצעים חינוכיים קונבנציונליים) ניתן יהיה להתחיל טיפול בריטלין, הן רכבת אקספרס אל הגיהנום. גיהנום המתגלם בדמותו של המרוץ ההרסני אותו מנהלים הורים-גננות-מורים-מנהלים אל עבר המטרה הטוטליטרית הנושאת את שם הקוד הערטיאלי "להצליח בחיים".

     

    "טיפול בילדים קטנים הוא חשוב, משום שכך ניתן להגביר את הסיכוי שלהם להצליח בבית הספר", מנמק פרופ' מארק וולרייך מאוניברסיטת אוקלהומה,

    ראש הצוות שחיבר את ההנחיות החדשות, ומעצים את אפקט ההרס. להצליח בחיים. זה כל מה שנשאר. זה כל מה שחשוב. זה כל מה שקובע. ומה זאת בדיוק ההצלחה הזו אחריה כולנו רודפים? כמובן, הצלחה שנמדדת בציונים, במספרים, בישיבה ממושמעת בכיתה, ביכולת לשנן עוד ועוד מידע שרדיפתו היא הפעולה הבלתי רלבנטית ביותר שאפשר לבצע במאה ה-21 , אבל תביא להישגים גבוהים במיצ"ב.

     

    כאן המקום להודות: אני לא נגד ריטלין. אני בהחלט בעד הטיפול, בקרב מי שאובחנו כזקוקים לו, ונוטלים את המינון הנכון שנקבע עבורם על ידי הרופאים המומחים בתחום. הסיבה: פגשתי יותר מילד אחד שהטיפול בריטלין הציל את הדימוי העצמי שלו, את מצבו החברתי וכן, גם את יכולות הלמידה והחשיבה שלו. אבל אף אחד מהילדים האלה לא היה בן ארבע. כולם היו ילדים שכבר ניסו לפחות שנה אחת לשבת על הטוסיק וחטפו על הראש מהמורה. כולם היו ילדים שהיו שותפים לתחושה כי הם זקוקים לעזרה כדי להיות מרוכזים יותר בכיתה ובלימודים. ואף אחד מהם לא ביקש, יחד עם הריטלין, שוקו וסיפור לפני השינה, בלשון שבורה וחיננית.

     

    מה יהיו ההשלכות על מי שיחליפו את המטרנה בקונצרטה?

    גם הורה שמודה שהריטלין הציל את ילדו מנשיאה-קורבנית של צלב העצלנות או המופרעות הממוסמר מהר מדי לגבו תלמיד שלא מיישר קו עם דרישות מערכת החינוך, עדיין חוטף בעיטה בבטן כאשר הוא נחשף להחלטה המקוממת הזו של האיגוד האמריקני לרפואת ילדים. החלטה שמגלמת יותר מכל את הכניעה המוחלטת של אזרחי מדינת פייסבוק ונגזרותיה במאה ה-21 לתפיסה כי החיים הם מירוץ - מירוץ אל ההצלחה. מירוץ שאנחנו אולי יודעים היכן הוא התחיל (המצאת הדפוס? המהפכה התעשייתית? מהפכת האינטרנט?) אבל אין לנו את היכולת לדמיין כיצד הוא יסתיים, כיוון שאיך שלא נהפוך את הכדור הזה – ריטלין הוא לא סוכריה. למרות שהשפעתו אינה מצטברת ולמרות שהוא אינו ממכר, הריטלין פועל על מערכת העצבים המרכזית ותופעות הלוואי שלו עשויות להיות רבות ולא פשוטות. אבל מה הם כל אלה לעומת הצורך לגרום לילדים בני ארבע (אלה שפעם, בדור שלנו, קראו להם מופרעים או עצלנים) להמשיך לדהור קדימה, ולהיות מרוכזים יותר, מפוקסים יותר, מסותתים יותר כדי להשיג ציונים טובים יותר ולהגיע רחוק יותר וגבוה יותר במדד ההצלחה?

     

    אל הריטלין צריך להתייחס בזהירות וביראת כבוד. זמינותו עבור מי שעדיין לא נגמלו הבקבוק ויצטרכו להחליט מה ירגיע אותם קודם – המוצץ או הכמוסה - היא לא פחות ממבעיתה. האם מישהו בדק מה יהיו ההשלכות הגופניות, הנפשיות, המנטליות עבור מי שיחליפו את המטרנה בקונצרטה? ואיך זה ישפיע על המשך קיומו של המין האנושי?

     

    מתן ריטלין לילדים בני ארבע הוא חוסר אחריות וחוסר רגישות מהמדרגה הראשונה, שכן הוא מקבע את הסטיגמה עוד לפני שהחל בכלל התהליך, שלא לדבר על הבשלתו. מה הוא ילד בן ארבע? גוש צמיגי ורך של כוונות, דמיונות, רגשות, ציפיות ואנחנו, באבחת מרשם פסיכיאטרי וכוס מים, מורידים עליו את חרב הציפיות החדה של המציאות ומונעים ממנו להיות מה שהוא. להיות ילד ש"עושה בלגן" ושנהוג לכנות בשיפוטיות מעצבנת "ילד רע". כן, מותר לו. עדיין. להיות "ילד רע" ו"לעשות בלגן". בדיוק לכן הוא עדיין ילד. מגיע לו הזמן ככל שיידרש כדי להכיר את עצמו כשהוא מבולבל ומחפש דרך, כשהוא מניח את הקוביה ולא זוכר היכן, כאשר הוא הולך להביא דף ציור ומגיע לארגז החול, וזכותו המלאה ללמוד להתמודד בעצמו עם הבלגן ועם פרץ הרגשות, בלי שנמהר להכריז שהוא מופרע ונאביס אותו בכדורים. כמובן, גם בלי שנכעס עליו, נצעק עליו, נעליב אותו, נכנה אותו בשמות ונגרום לו להרגיש אשם ודחוי.

     

    חבל שבמקום להכיל אותו אנחנו ממהרים להרים ידיים. חבל שבמקום להעצים אותו אנחנו ממהרים לנפנף במרשמים. ובעיקר חבל שילדים רכים הופכים להיות קורבנות של החברה הממהרת, הפופוליסטית, קצרת הרוח והתחרותית בה אנחנו חיים.

     

    למה לחכות? אפשר לתת ריטלין כבר בהריון

    ובכלל, מדוע לחכות עד גיל ארבע? למה לא להתחיל כבר בגיל שנה? אתם יודעים מה זה ילד היפראקטיבי בן שנה? כמה ואזות הוא יכול לשבור בבית? כמה מפות שעליהן תבניות מאפינ'ס שזה עתה יצאו מתנורה של קרוליין מאוקלהומה הוא מושך בזחילה תמימה אחת? כמה פעמים ביום הוא מטפס אל ראש גרם המדרגות וכמעט צונח אל מותו? למה לנו כל כאב הראש הזה? ריטלין עם יציאת השן הראשונה, וגמרנו.

     

    בעצם, למה עד אז? מה עם הבעיטות האיומות האלה שהוא בועט בנו כל תקופת ההיריון? והרגליים הארוכות שהוא שולח בהיפראקטיביות בלתי מתחשבת ישר אל תוך הסרעפת, גורם לצרבת להתפשט לנו לתוך הוושט? רופא הנשים יכול לעשות השתלמות קטנה בפסיכיאטריה, עניין של הרצאה-שתיים, ואנחנו נזכה לקבל ריטלין יחד עם טבליות הברזל ובא לציונה גואל.

     

    הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן . 

     




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים