הצחוק שבין האמונה לכפירה

צחוקם של אברהם ושרה די נעלם מחיינו הדתיים. השניים שומעים את הבשורה על לידת בנם כאשר אברהם בן מאה ושרה בת תשעים. לא בדיוק גיל ללדת בו. אך מה יותר מוצק וממשי מההבטחה האלוקית? והרי בפרשת השבוע שלנו, "וירא", עומד אברהם לעקוד את בנו יצחק מתוך נאמנות לקול האלוקי.

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת השבוע 
  

ובכל זאת, כשאברהם שומע את ההבטחה האלוקית - הוא צוחק בלבבו, כולו תימהון והשתוממות: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו, וַיִּצְחָק, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?" (בראשית י"ז, י"ז).

כשההיגיון פוגש את האמונה

את תשובתו של רבי ישעיה הלוי (בן המאה ה-17) שנפטר ונטמן בטבריה, אוהב אני מאוד. וכך הוא

כותב בספרו: "והנה ראתה שרה דברים סותרים לפי שִכלה. על כן צחקה". האמונה של שרה איננה מכחישה את חשיבתה הרציונאלית, ההגיונית. היא שומרת על נקודת המבט האנושית שלה. יש לה היגיון והיא משתמשת בו, וכאשר היא מגיעה למצב של סתירה בין האמונה לשכל, היא איננה מכחישה את הסתירה - אלא מישירה אליה מבט צלול, שמקבל ביטוי רגשי בדמות צחוקה הפנימי, וקודם לכן של אברהם.

אנחנו והקונפליקט הבלתי פתור

אני פוגש יותר ויותר מאמינים שמפחדים מהשאלות. עצם קיומה של שאלה נתפס בעיניהם ככפירה בעיקר. אני גם מכיר כופרים שמפחדים מהאמונה, ועצם גילוי של אמונה בלבבם, מאיים על שלמותם הנפשית, ועל הבהירות השכלית שלהם.

ומבחינה זו, אני חושב שדווקא המסורתית המזרחית, שנתפסה פעמים כשטחית ורדודה ("בבוקר הם בבית הכנסת עטופים בטלית ואחר הצהרים הם במכונית בדרך לים") היא המקום

שאותו יש לכבד, וסביבו יכולה החברה הישראלית להתכנס. כל-כך אני מקנא בבתי הכנסת של עדות המזרח, שלכולם יש מקום של כבוד בהם. כולם שואבים ממנו את זהותם. לא, המסורתיות הזו איננה רדודה (ושוב, אני מאמין שאסור לנסוע לים בשבת), אלא ביטוי לקונפליקט פנימי לא-פתור. מאידך, ניכרת כאן יכולתו של האדם והקהילה להישיר אליו פנים ולומר, אני לא אמנם מסוגל להכריע, אבל אני לא מוכן לוותר על אף אחד מהעולמות הסותרים שבהם אני נמצא.

נדמה לי כי זה השלב שבו אנו נמצאים בבניית הזהות היהודית במדינת ישראל. לא חזרה בשאלה המונית ולא חזרה בתשובה המונית, אלא יכולת לייצר מרחב רוחני יהודי משותף, של אנשים בעלי עמדות שונות ואפילו הפוכות, שמסוגלים להפוך את המסורת היהודית לנקודת חיבור ושותפות. יכולת ליצר בית כנסת אחד, שבו יש הבאים לקבל את השבת בשירה המרוממת של "לכה דודי", וכאלה שמתפללים את כל התפילה מראשיתה ועד סופה. וכולם אוהבים זה את זה ומכבדים זה את זה.