זה לא את, זה אני תעבן
קורא אחד שואל למה נחת עליו התקף פיהוקים בלתי נשלט דווקא באמצע דייט עם בחורה ממש שווה. טוב שפנינו למומחים, כי אנחנו הסקנו שהתת־מודע שלו פשוט אותת לה שהערב חייב להסתיים במיטה
"ישבתי עם מישהי ממש שווה בדייט ראשון", כותב חסן, "אבל לאורך כל הפגישה פיהקתי כמו מטורף. עכשיו, לא הייתי עייף והגוף שלה מאוד מאוד עניין אותי. אז למה זה קרה לי? ואיך אצלח דייט שני?".
מצד אחד, חסן, אל תרגיש רע עם עצמך: כולנו מפהקים. עוברים מפהקים בתוך הבטן, חתולים מפהקים כשאתה מנסה להבריח אותם, וגברים מפהקים בדייטים באופן כללי. מצד שני, המקרה שלך בהחלט נשמע קצת קיצוני - ולכן הפנינו אותו לשני וידרגורן, דוקטורנטית בנוירו־פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. בתור ספתח שאלנו אותה למה אנחנו מפהקים בכלל, והיא מצידה פיהקה והסבירה שיש שני הסברים עיקריים.
"תיאוריה אחת בנוגע לפיהוקים גורסת שאנחנו משתמשים בהם לצורך שאיפת כמות גדולה של חמצן לריאות, שיסלק את הפסולת הידועה כפחמן דו־חמצני שהצטברה לנו בדם", הסבירה וידרגורן. התיאוריה הזאת מקבלת חיזוק מכך שאם מעט מדי חמצן מגיע למוח - למשל בזמן שבץ מוחי - אנשים מתחילים לפהק בטירוף במטרה להכניס לגוף יותר חמצן. אלא שהדייט של חסן, מחורבן ככל שהיה, בוודאי לא סיכן את בריאותו. כאן נכנסת לתמונה התיאוריה השנייה והחדשה יותר, שעשויה להתאים למקרה דנן: "ההסבר החלופי הוא שאנחנו משתמשים בפיהוק כדי לקרר את המוח ברגע שהוא מגיע לחימום יתר".
אתם מבינים? מתברר שלא צריך להיות איינשטיין, שכטמן או צ'חנובר כדי שהמוח שלך ייכנס מדי פעם לאובר־דרייב. תאי העצב שלנו דורשים פי מאה - ולעיתים פי אלף - מכמות האנרגיה שמשמשת תאים רגילים. המוח שלנו מכיל מסה של עשרות מיליארדי תאים כאלה, שצורכים כמות עצומה של אנרגיה אפילו בשביל פעולה שגרתית כמו התהייה האם תצליח לתת שם או לא. כל האנרגיה הזאת הופכת להרבה חום עודף, שהגולגולת העבה שלנו רק מסייעת לשמור בפנים.
אבל אין מה לדאוג: למוח יש מנגנוני הגנה מפני מצב רתיחה, והדרך העיקרית שלו להתקרר היא סילוק הדם החם מאזור הגולגולת אל הריאות. שם הדם נחשף לאוויר ומצטנן, וכשהוא עולה בחזרה למוח הוא כבר קריר. הפיהוק מסייע לקירור בזירוז זרימת הדם, וכך יש תחלופה מהירה יותר בין הדם החם לדם המקורר. חוץ מזה, הפיהוק גם מרחיב את הריאות ומכניס שפע של אוויר קריר לגוף.
תיאוריית הצינון הוכחה בכמה דרכים. למשל, אם תצמידו שקית קרח למצח, תגלו שאתם לא ממש מסוגלים לפהק. למה? כי השקית מקפיאה לכם את המוח, והדבר האחרון שהגוף צריך באותו רגע זה להתקרר עוד. עוד אחת: לפני כשנה תואר מקרה של שתי נשים שסבלו מהתקפי פיהוק בלתי נשלטים כמו של חסן. אצלן זה נמשך יום שלם, שבסופו בקושי יכלו לנשום מרוב עייפות. בהמשך נודע שהפיהוקים תקפו את שתיהן כתגובה לעלייה בטמפרטורת הגוף, והפסיקו כשהשתיים קיררו את עצמן.
אז תראה, חסן: ייתכן שהסיבה לפשלה שלך היא שהתקמצנת על מסעדה בלי מזגן. אבל הרבה יותר פשוט להניח שהגוף של הבחורה, מרתק ככל שהיה, לא איתגר מספיק את המוח שלך. אחרי הכל, פיהוקים נולדים גם מתוך שעמום. וגם זאת עובדה מדעית בדוקה.
מה אנחנו, מכון הדגנים?
דני תוהה למה פתיתי קורנפלקס נצמדים אחד לשני כשהם פוגשים חלב, ובכך שולח שאלה על ארוחות בוקר למערכת שבנויה מאנשים שקמים בצהריים
"כשאבא שלי מכין לי קערת קורנפלקס בבוקר", פותח דני וגורם לנו לקוות שהוא פשוט הקורא הכי צעיר שאשכרה יודע לכתוב, "הפתיתים שטים זה לעבר זה בתוך החלב. אבא אומר שאולי הם מגנטיים, אבל כדי להיות בטוח, החלטתי שהכי טוב לשאול". ובכן דני, למרות כל הפרסומות שמספרות לך כמה ברזל יש בפנוכו, קורנפלקס רחוק מלהיות מגנטי. הסוד האמיתי טמון בכוחותיו של החלב, או ליתר דיוק של הנוזל.
לנוזלים כמו מים וחלב יש נטייה ליצור קרום דק על פני השטח. הקרום הזה לא נקרע בקלות, ואפשר להיווכח בכך באמצעות ניסוי פשוט: קח נעץ והנח אותו על פני חלב או מים בקערה, כשצידו השטוח כלפי מטה. מיד תגלה שלמרות כובדו, הנעץ צף - אבל ברגע שתלחץ עליו קצת, הקרום יבותק והנעץ יצלול פנימה. נשמע כמו עוד משהו שאבא שכח להסביר לך? אז חכה בסבלנות, ובינתיים שים לב איך זה קשור לקורנפלקס שלך.
הפתיתים דומים לנעצים קטנים. הם אמנם צפים, אבל המשקל שמופעל על הקרום גורם לכך שכל פתית נמצא למעשה במרכזו של שקע קטן. כששני פתיתים מתקרבים זה לזה במסעם בקערה, השקעים שהם יצרו מתמזגים זה עם זה במערבולת זעירה - וזאת בתורה יוצרת שקע אחד גדול שמפגיש ביניהם. זה הכל. לא מגנט, לא ברזל ולא נעליים.
יאללה, רוץ לספר לאבא. ובחייאת, תישבע לנו שטרם חגגת 30.
לפנייה לכתב/ת 
