"תמרות עשן": חלום שהתגשם על המסך
יוצרי "תמרות עשן" הרשו לעצמם לחשוב ולדמיין בגדול, ועל כך הם ראויים למלוא ההערכה, למרות הפער הגדול בין חלום למציאות בעונה השניה. גם פרק הסיום המתקתק לא פגע במנות הגדושות של מסתורין ומתח שסיפקה לנו הסדרה
אפשר כבר לנחש מה יהיו נימוקיהם של השופטים בקטגוריות השונות בפרס אופיר: "תמרות עשן" ראויה לכמה וכמה, ביניהם לבימוי המצטיין של סדרת דרמה, לצילום, לעריכה, לפסקול מלא שירים עבריים שפתאום חברו לאווירת האימה הכללית של הסדרה, לפתיח המעוצב הכי יפה והכי מעניין שראיתי מזה שנים על המסך שלנו. אבל יש כמה עניינים שאי אפשר בלעדיהם כשנפרדים מן הסדרה, ולא נהוג לחלק פרסים בגינם. הנה שבחים ותודות, איפוא – ורק בסוף יבואו הסתייגויות.
נוח סטולמן ועודד דוידוף יצרו ביחד מיקרוקוסמוס גיאוגרפי שמתפקד גם כיקום מקביל. כדי ליצור דבר שכזה בסדרה ישראלית נחוצים אומץ, ביטחון ובחירה באתרי צילום מעניינים ומאתגרים במיוחד כדי ליצור את האווירה המבוקשת. הם עשו זאת בגדול כשבחרו בגולן, והראו לנו אותו מבעד לפריזמה קלאוסטרופובית של חברה סגורה ומלאת סודות.
מי שלא אהב, אמר "טווין פיקס", ושזה בכלל חיקוי. ובכן, לא: הגם שנגיעותיו של המאסטר דיוויד לינץ' ניכרו בחלק מהצילומים, מהאווירה והקונספט הכללי – היינו, שרחוק מהמולת הצנטרום-של-הפיילה מתרחשים מעשים איומים שההתבונה לבדה לא יכולה להכיל - ההישג של סטולמן ודוידוף טמון בכך שהם הצליחו להפחיד באמצעות אתרים וחומרים אמיתיים. הגולן הפסטורלי-רומנטי-אותנטי מעולם לא נראה כה מבעית ורוחש אימה.
מותר לחשוב ולדמיין בגדול
שבח רציני מגיע למי שהדה את הרעיון מלחבר בין ניו אייג'יזם, רוחניות כיתתית, רמיזות אפוקליפטיות מן המקורות, נגיעות היסטוריות וקונספירציה אקולוגית-פוליטית-כלכלית. סטולמן, שאחראי על התסריט, הצטיין בעוד קטגוריה שאין עליה פרסים: היכולת לחשוב ולדמיין בגדול. לא עוד דרמה קטנה ואינטימית שנולדה בין היתר מאילוצי תקציב, לא עוד סיפור משפחתי מלא תועפות רגש ומעט עלילה: כאן חלמו בממדים אפיים כמעט.
בעונה השניה הסתמן פער גדול מדי בין החלום לבין הביצוע, כשפיתולי העלילה הפכו להיות יותר ויותר פנורמיים וגדולים. הגיבוי שניתן לכך בתסריט לא היה תמיד אמין ולא הצליח ליצור את תחושת המציאות המבוקשת כדי לחבר בין הצופה לבין הפנטזיה. בעצם, ככל שהחלום והעלילה הלכו וגדלו, כך התברר שאי אפשר היה להפיק את הכל בצורה משכנעת.
כדי ליצור אמינות לכמה מקטעי החיפושים אחרי יושבי "תמרות עשן" הנעלמים, צריך היה להשתמש במאות ניצבים, המון מסוקים והיסטריה המונית שחורגת מן התקציב (העצום, במונחים מקומיים, שכבר הוקצה לסדרה). בדידותם של האלוף (שי אביבי) ומפכ"ל המשטרה (יוסף אבו ורדה) שמעולם לא צולמו בחפ"ק או כשהם מוקפים במספר מתקבל על הדעת של עוזרים, פקודים ומלחכי פנכה הוא דוגמה אחת.
מותו המבוים של אסא מוקד (צחי גראד) הוא דוגמא נוספת. לא תמיד אפשר היה להשיג את התוצאה המבוקשת בעוד שוט מרהיב של מנהרות, נקרות-צורים, מבנים נטושים או מחילות תת קרקעיות מסתוריות – למרות שאלה, מעשה ידי אדם ולכאורה תכליתיים, הפכו למאיימים וחסרי פשר באורח נאה ביותר.
העם עם הגולן? לא בטוח
מה שהציל את התסריט בעונה השניה מפרכותיו ומעודף המסתורין, הכישוף והעל-טבעי שבו היה המשחק המשובח כל כך של אפרת בן צור (לאה קפקא) שהתמודדה יפה עם אפיון דמות שהיה לעתים קצת מופרך; יורם טולדנו (שמש) שהיה אי של שפיות, מידות טובות וגבריות מרהיבה לאורך שתי העונות; גראד (אסא מוקד) שהוסיף המון טירוף למנעד הטלוויזיוני המוכר שלו; אביבי שהפתיע בעומק הדמות המטורללת שגילם; אורי הוכמן (אשד מוקד) ועודד תאומי (גבריאל מוקד)' שהצטרפו בעונה השניה והיו שניהם פשוט נפלאים.
הרשימה יכולה להימשך גם לעבר דמויות המשנה. היו כאן רגעים של משחק יוצא דופן במורכבותו ובחוכמתו, וניכרה ידו הטובה של במאי מעולה.
כל אלה צריכים להעיב על טעמו החמצמץ של פרק הסיום,
שהיה הפי-אנדי מדי, מתקתק מדי ולא קשר קצוות באופן מניח את הדעת. מה קרה ליחסים בין האלוף לבין מונה? למה שנאמין שאסא ואשד זכו לסוף תלמה-לואיזי שכזה? איך אפשר, אחרי כל כך הרבה אימה, לצפות בכולם רוקדים הורה ולא לגחך קצת?
מתחילת העונה הראשונה ועד סופה של "תמרות עשן" הסתמן פער בין שבחי המבקרים לסדרה לבין התגובות של הצופים. אינני יודעת מדוע זה קרה. ייתכן שהסדרה כיוונה גבוה מדי, אבל זה לא צריך להפריע למפתחי התכנים להמשיך ולכוון כך, באופן שמכבד את האינטליגנציה של הצופה ולא רק את רצונו לפחד מעט.
