אלימות קולקטיבית נגד נשים בחסות המדינה

דן, הצעיר מבין ארבעת בניי, אמר לי אתמול בבוקר "אמא את יכולה להיות גאה בעצמך" והתייחס כמובן להתעוררות הציבור בסוגיית "הדרת נשים" ולידיעה על חמש נשים שסיימו קורס טיס. אין ספק שההתעוררות הנרחבת של הציבור החילוני (בעזרתה הקריטית של התקשורת) נגד ההדרה של נשים במרחב הציבורי לא התרחשה בחלל ריק. הפעילות הפמיניסטית המתמשכת, שאני גאה להיות אחת מרבות בתוכה, נושאת היום פרי.

לאורך שנים הורגל הציבור בחשיבה הנוחה והמסוכנת לחברה, שכל עוד הדברים קורים "אצלם" הכול בסדר, "זכותם" לחיות לפי הבנתם, מסורתם, תרבותם וכיוב'. דיבורים של יפי נפש נאורים. נשים כמו חנה קהת, שהקימו את הארגון של פמיניסטיות דתיות "קולך", קראו ולעיתים זעקו לעזרת הציבור במאבקיהן על הפגיעה בזכויות הנשים הדתיות ובכלל הנשים, באמצעות הכפייה הדתית, במאבק נגד הרבנות הראשית למען העגונות, במאבק על היעדר נשים במועצות הדתיות, במאבק נגד ההדרה בקווי המהדרין ועוד. 

עוד בערוץ הדעות :

הקיצונים הם קומץ? / תושבי בית שמש כותבים

אנחנו החילונים אשמים לא פחות / מירב כהן

זעקתן נפלה על אזניים ערלות. "זה לא מאבק שלנו, זהו מאבק שלהן" הגיבו דוברי הציבור החילוני. וכעת, סוף סוף מבינים כמעט כולם שאין "עולם מחולק", שאי-צדק, אפלייה וגזענות אינם "מסתגרים" בגטו השחור, היהודי או הערבי וכי הגזענות, כמו כל אירוע ותופעה חברתיים, המתרחשים במוקד חברתי כזה או אחר, קשורים למתרחש בעולם סביבם, מושפעים ומשפיעים עליו.

כאשר כופים על אישה חילונית העומדת להינשא ללכת למקווה ולשמוע הרצאות על טהרת הזוגיות וקדושת הנישואין, כאשר דוחקים נשים, דתיות וחילוניות, לאחורי בתי כנסת, ומסתירים את פניהן, ולא רק משתיקים את "ערוות" קולן, מאחורי וילונות, כאשר נשים מתנסות בשבעת מדורי גיהינום הרבנות בדרך לגירושין, כאשר ילדה, חיילת, אישה דתית או חילונית נוסעת באוטובוס, או מבקשת ללכת ברחוב, ויורקים, מבזים ומשפילים אותה ברבנות - זו אלימות כלפי כלל הנשים. זו אלימות בחסות החוק והמדינה.

פורנוגרפיה - עידוד לאלימות

יש לומר במפורש: מדובר באלימות מאורגנת של גברים כלפי נשים, שאותה מרשה ומגבה השלטון מאז ימי הקמת המדינה, מאז נישאה הדת למדינה בתקופת שלטון מפא"י. האלימות כלפי נשים מגובה בימים אלו על ידי בתי המשפט, בעמדות הרופסות שלהם כלפי גברים אלימים, כמו, בענישה מקילה על גברים אלימים וכמו בפסיקה המקוממת בסוגיית הדרת נשים באוטובוסים.

פרקליטות המדינה מחזקת בשתיקתה את ידי הגברים הפועלים באלימות כלפי פעילות פמיניסטיות במסגרת המאבק נגד ביטול חזקת הגיל הרך. כאשר הפעילות פנו בתלונה למני מזוז, בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, על כך שארגוני הגברים מבזים, מסיתים ומאיימים עליהן באתרי האינטרנט שלהן ובהפגנות ברוטליות, הגיב משרדו כי אין בכך עניין לציבור.

באופן מיוחד ממחישה התייחסות בתי המשפט בסוגיית הפורנוגרפיה את הגיבוי הממסדי לאלימות מאורגנת כלפי נשים. הפורנוגרפיה היא הלגיטימציה והעידוד לשימוש באלימות כלפי נשים ומשמשת אמצעי דיכוי מרכזי של החברה המערבית כלפי נשים. ממש בימים אלו החליט שופט מחוזי בתל-אביב לבטל את החלטת עיריית תל-אביב לאסור על מכירת קלטות פורנוגרפיות בשוק, בשם "חופש העיסוק". מה שמזכיר לנו את התנהלותו השוביניסטית של השופט אהרן ברק (בתמיכתה הנלהבת של דורנר, ערב פרישתה מבית המשפט העליון) בסוגיית ערוץ פלייבוי. הכל בשם "חופש הדיבור", שפירושו חופש הדיכוי המאורגן של נשים ולגיטימציה לאלימות מינית כלפיהן.

אז בואו נאמר במפורש: "הדרה" היא מילה מכובסת ונוחה לטשטוש המשמעות החברתית הקשה החבויה מאחוריה: אלימות מאורגנת של גברים נגד כלל הנשים. זו אלימות המעבירה מסר לכלל הנשים דרך האישה הבודדה: אם תעזי להמרות את פינו, חייך בסכנה. את, האישה, מקומך בצל, בשוליים, מאחורי הגברים. הם ימשלו בך ואת תצייתי להם. אם אין המדינה שומרת על כבוד האדם, גבר ואישה, ילדה וילד, ומפקירה את בטחונם, במפורש או במשתמע, כולנו נמצאים בסכנת פגיעה ממשית מצד קבוצות "שוליים", "פורעות חוק".

פרופ' אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית במכללה האקדמית בית ברל ובמכללת לוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il