הסיוט של מאיה: השתלים המסוכנים הוצאו מגופה

באחד מימי השישי האחרונים, בעודי נוהגת ברכב ומאזינה לחדשות ברדיו, תפסה את אוזני ידיעה שדיברה על שתלי סיליקון לא תקינים בצרפת. החשש, כך נאמר באותה ידיעה, היה שהשתלים מסרטנים ולכן הממשלה הצרפתית תנתח על חשבונה את 30 אלף הנשים שבגופן נמצאו שתלים אלו. המשכתי בענייני ולא חשדתי לרגע שבידיעה הזו נקשר גורלי בגורלן ושזה רק תחילתו של מסע מפרך, סיזיפי ומורט עצבים - שלי מול המדינה שאישרה את השימוש בשתלים המקולקלים.

בהלת הסיליקון - כל הכתבות:

פרסום ראשון: מש' הבריאות יקרא להוציא שתלי ה-PIP

פרשת הסיליקון מסתבכת: השתלים הדולפים הכילו דלק

צפו: שתל PIP דולף הראשון בארץ שהוצא מאישה

מש' הבריאות: שתלי PIP התקינים לא מסוכנים ואין להוציאם

הערכה: 300 אלף שתלי סיליקון נוספים מסוכנים

• בהלת הסיליקון: צריכה להחליף השתלים? תשלמי
• שר הבריאות הצרפתי לנשים: הסירו שתלי הסיליקון
• מאות מושתלות חזה ישראליות נקראות להיבדק
  

• מש' הבריאות ידע על סכנת הסיליקון - ולא אסר השימוש
• צרפת: 30 אלף נשים נקראו להחליף שתלי הסיליקון
  

החשש הפך אותי לאדם בלתי נסבל

יומיים לאחר מכן, יום ראשון בבוקר, נפלו עליי השמיים עת קיבלתי שיחת טלפון ממרפאתו של המנתח המפורסם שלי. הפקידה בישרה לי שהוא אמנם כמעט ולא השתמש באותם שתלים מפוקפקים, אך אני בין אותן הכמעט. באותה שיחה גם התבקשתי לסור מיידית לאולטרה סאונד שד על מנת לוודא שאין דליפה.

מהרגע שהנחתי את השפורפרת הלחץ היה עצום - ורציתי לברר באופן מיידי האם נגרם לי נזק כלשהו. פניתי לקופת החולים - אך שם היה תור פנוי רק לעוד חודש. התקשרתי לבית החולים - וגם שם היה מדובר בהמתנה של שלושה שבועות לפחות. בלית ברירה התחלתי לנסות ולהפעיל כל קשר אפשרי, כל קומבינה - רק כדי להגיע לבדיקה כמה שיותר מוקדם.

החשש מפני הבשורות הפך אותי לאדם בלתי נסבל בעבודה. לא הייתי מסוגלת לתקשר עם הקולגות שלי או עם הלקוחות והמשרדים שבאחריותי. לא ישנתי לילות שלמים - והגעתי לעבודה טרוטת עיניים. כולם סביבי הבינו שמשהו נורא קרה, שמשהו לא טוב עובר עליי. בקושי תפקדתי. הייתי חסרת מנוחה והתנפלתי על כל מי שרק ניסה להתקרב.

כשעניין כה מורט עצבים נופל עליך כרעם ביום בהיר, אתה לא ממש יודע איך להתמודד: עם מי להתייעץ, כיצד לפעול. אתה נתקל בכל כך הרבה פוליטיקות, טופסולוגיה וניירת שאתה מרגיש כה קטן וחסר אונים אל מול המערכת - שבמקרה שלי היא זו שצריכה וחייבת לקחת אחריות, כיוון שהיא אישרה שתלים לא תקינים, באיכות ירודה, שה-FDA האמריקאי המחמיר לא אישר מעולם.

לאחר מספר ימים, שנראו כמו נצח, הצלחתי לקבוע תור. תאריך היעד: בעוד יומיים. אני מחזיקה אצבעות.

אין דליפה: אפשר לשמוח? 

יומיים עברו והגעתי למרפאה. לשמחתי הבדיקה יצאה תקינה. אין דליפה. התקשרתי שוב למשרד המנתח ושם אמרו לי שאם אין דליפה - לא בוער להחליף ושהמצב טוב. לרגע חשבתי שאפשר לשמוח.

ואז הגיעה הבשורה הקשה באמת: קראתי שהשתלים הללו לא רק דולפים - אלא עשויים מתוסף דלק רעיל. התחלתי לבכות.

ושוב שיחה למרפאה, בה דרשתי להסיר מיד את השתלים - עוד השבוע. ניסו להרגיע אותי, להגיד שזה לא דחוף. לא האמנתי על הקלות הבלתי נסבלת שבה דוחים אותי, לוקחים את הזמן על חשבוני, כשבגוף שלי יושב משהו שנמצא אסור לשימוש בגוף האדם, שמסוכן מאוד.

מתוסכלת גררתי את עצמי באמצע יום העבודה למרפאת הדוקטור. הוא אמר לי שינתח אותי כבר בבוקר שלמחרת, למרות שאין חובה על פי המלצות הבריאות.

וואו. באמת מרגיע! זה אותו משרד בריאות שאישר את השתלים המסוכנים הללו?  אותו משרד בריאות שלא טרח לבדוק את איכות וטיב השתל? אותו משרד בריאות שנרדם בשמירה?

השתלים שהביאו לי אושר - הפכו לאויב

"אלוהים אדירים", רציתי לצעוק. לפני שמונה שנים קניתי לעצמי מתנה ליום ההולדת ה-27 שלי והגשמתי חלום. לא, לא הייתי חזירה. באמת נראיתי כמו בן. שטוחה. קרש. קרש נאה אמנם, עם פיטמה והכל - אבל פלטה. לא היה שם כלום. בקושי חזה, בקושי שד. וזה כה היה חסר לי, כאישה.

זה ממש לא היה מחזירות. כשלכל הבנות בכיתה צמחו שדיים -  לי הם פשוט לא נבטו מעולם. אולי עניין גנטי, מי יודע. כל החיים הקפדתי לרכוש חזיות פוש אפ מרופדות היטב, שייראה כאילו יש שם משהו, אחרת הביטחון העצמי ודימוי הגוף, כאישה, נפגע מאוד. ונמוך מאוד.

ואכן יצא יפה, טבעי. שוב לא הסתגרתי בבית בקיץ, אלא יכולתי ללבוש בגד ים נורמלי כמו כולן; שוב יכולתי ללכת בראש מורם וגב זקוף, עם חזה מובלט בגאווה, עם מחשוף, עם חזייה רגילה כמו כולן; שוב לא התביישתי בשעת התניית אהבים עם בן זוגי - להיפך. וזה היה שווה את זה. הביטחון חזר, אהבתי את הגוף שלי, הייתי שלמה איתו.

ועכשיו פתאום אותם שתלים, שהביאו לי כל כך הרבה אושר, הפכו לאויב.

המדינה עשתה פדיחה - והיא צריכה לשלם 

כמה שמחתי על הניתוח שנקבע מהיום למחר. שילמתי עבור השתלים, כפי שנדרש (סכום פעוט של 2,500 שקלים) -  

והתפניתי למסכת הביורוקרטיה. כל מה שרציתי היה להוציא את הפסולת הזו מהגוף שלי בהקדם האפשרי ושכל העניין יהיה מאחוריי, וייראה כמו חלום בלהות אחד גדול.

היה לי ברור שאני לא משאירה עור מתוח ללא מילוי, שנראה כמו שני צימוקים או שקיות שוקו, ושאצטרך להחליף שתל ישן בחדש. בשש וחצי בבוקר כבר הייתי בבית החולים, בדרך לניתוח. אתמול זה קרה, וכעת זה כבר מאחורי ואני בימי מחלה, מתאוששת בבית - גם מהניתוח וגם מהלחץ והחרדות.

ואני רק רוצה לומר, לכל אלה מכם שמתקוממים על כך שהמדינה מממנת עבורי ועבור אלפי הנשים האחרות את הניתוח להוצאת אותם שתלים ארורים שזו לרגע לא הייתה הבחירה שלי לעבור שוב את הניתוח הלא פשוט הזה - ומבחינתי לא הייתי עושה אותו שוב לעולם אם לא היה בכך צורך.

ואני גם מציעה לכם להיזכר גם בכך שהמדינה היא זו שעשתה את הפדיחה - ולכן היא זו שצריכה לשלם. תזכרו שהיום זו אני, אבל מחר זה יכול להיות כל אחד מכם.