שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "טירזה": הומור לצד חמלה
    אשתו של יורגן, גיבור הרומן "טירזה", עוזבת אותו וחוזרת אליו והוא נקלע לפרשיה מינית עם חברה של בתו המתבגרת. על הציר הדק שבין תיעוב, חייתיות ואירוניה, ארנון גרונברג מסיר מעל לדמויותיו את שמיכת הפוליטיקלי-קורקט של תרבות המערב

    "השתחררתי מכל מה שהעיק עלי, נשארתי בלי מודעות, ולכן גם בלי בושה, בלי אשמה. הייתי הכל ושום דבר, בו זמנית. הייתי החיה, החיה שתמיד רציתי להיות, שמאז ומעולם כבר הייתי. הסיפוק נעוץ בהשפלה, והשחרור הוא החלמה מהמחלה שלנו, הריפוי מהאיידס שלנו: ההומניזם, זאת הגאולה", כך אומר יורגן הופמיסטר, הדמות הראשית ב"טירזה" של ארנון גרונברג, שבהתאם למסורת הקצרה של סופרים הולנדיים שתורגמו בעת האחרונה (הרמן קוך, חרברנד באקר), גם הוא, במובן מסוים, כותב כדי להסיר את השמיכה ההומניסטית מעל האדם המערבי, ולהראות אותו כמן חיה סמי-אוטיסטית, הנרקבת לאיטה בתוך בדידות קיומית מוצקה.

     

    "טירזה". רומן בלתי מתחנף (עטיפת הספר)  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "טירזה". רומן בלתי מתחנף (עטיפת הספר)

     

    מרוב תרבות וקידמה, אותה חיה פשוט לא יודעת איך לחיות ולאהוב. איך להיות הורה ואיך להרגיש - ולא נותר לה אלא לזהם את החברה האנושית. אבל אם קוך ובאקר הסירו את השמיכה, גרונברג פשוט שורף אותה לגמרי ומשאיר את האדם עירום, חשוף, ללא כל קישוטים. כמו חיה.

     

    העלילה מספרת על הופמיסטר, עורך ספרים שפוטר עקב חוסר הרלבנטיות שלו למקצוע ולחיים, וכל שנותר לו הוא לגדל את בנותיו הבוגרות וללכת לשדה התעופה סכיפהול כל יום, לרפרף בכתב יד של סופר אזרבייג'אני שנשכח בתיקו, ולעתים לנפנף סתם כך לממריאים ולנוחתים - לא מתוך חמלה, אלא מתוך בועתיות. הוא חי חיים ללא הנאה, עם איזו חובה הורית מוצקה נוכח העובדה כי אשתו נטשה אותו לפני שנים, אך לפתע שבה ערב אחד - בדיוק כמה ערבים לפני מסיבת הבגרות של בתו הקטנה טירזה.

     

    האישה חוזרת מתוך הכרה ברורה שלשניהם אין עוד מה להציע לעולם; אף אחד לא רוצה אותם, הם זקנים, חסרי תכלית, לכן מוטב כבר שישהו אחד עם השני. אחרי המסיבה טירזה תיסע עם הבחור שלה לאפריקה, והם יישארו לבד בתוך ההסתיידות המינית-נפשית שלהם. בינתיים כל שנותר ליורגן הוא לארגן את המסיבה, לטגן סרדינים, להגיש את הסשימי, לנסות למנוע מאשתו לעשות בושות ובעיקר לגמוע בקבוקים של יין ללא הרף, שיובילו אותו להרפתקה מינית חייתית עם בת כיתה מעורערת נפשית של בתו.

     

    אלימות בלתי מוסרית

    מה שהופך את יורגן לדמות כל כך משמעותית ושונה אפילו מדמויות ניהיליסטיות של מישל וולבק, ארווין וולש או כריסטיאן קראכט, הוא קודם כל ההומור הבלתי מודע שיוצא ממנה. זה הומור שצדו השני הוא חמלה - הקורא יכול לבחור לחמול על המוגבלות הרגשית שלו. מצד שני, החמלה הזו מספקת כמה רגעים קומיים בלתי נשכחים, למשל ברגע שאשתו משכנעת אותו לאפיין לה את טעמו המיני (ובמובן הזה בהחלט חשוב לציין את עבודת התרגום שנעשתה פה. אקסיומטית, מאוד בעייתי להחמיא למתרגם כשלא קוראים את המקור. אבל הדקויות והבחירות המילוליות של המתרגמת בהחלט עוזרות לחדד את הניואנסים. ההומור כאן עובר היטב בין השפות).

     

    הממד הנוסף הוא כאמור אותה שמיכה שרופה; יש משהו בתיאור של גרונברג את יורגן והווייתו שהוא כל כך עירום, אותנטי וחף מכל פוליטיקלי קורקטיות, שהולך עד הסוף עם התמה החייתית (ובזה הוא בהחלט מזכיר את וולבק במיטבו). כי יורגן הוא חיה אנושית; הוא אלים, הוא לא מוסרי, הוא גזעני, יש לו קווים סכיזואידיים ואולי אף פדופילים ברורים באישיות, והוא לא מבין מה הוא בכלל מחפש ביקום הזה. הוא לא מצליח לחיות כמו שצריך, ובסוף גם לא מצליח להיעלם. הוא אפילו לא מצליח למות כמו שצריך.

     

    גם דמותה של אשתו נעה על הציר הדק שבין חמלה, תיעוב וחייתיות. היא למעשה נוטשת סדרתית של בנותיה - אחד הפשעים המערביים הכי חמורים - ואין לה שום בעיה מוסרית עם זה. כל מה שמניע אותה בעולם הוא המיניות האבודה שלה. אין בה שום התייפיפות, והדיאלוגים והריבים שלה עם יורגן הם פשוט מלאכת מחשבת דיאלוגית. הדבר מקבל יתר שאת בשני הפרקים הראשונים: אישה שנטשה חוזרת הביתה, הבעל בדיוק מכין ארוחת ערב, וקורא לבתו הננטשת טירזה, שכמובן נוטרת וזועמת על האימא כמו טינייג'רית טיפוסית. לכאורה, יש פה את כל החומרים כדי לייצר סצנה טלנובלית סוחטת, אך כאן ניכרת עוד יכולת מרשימה של גרונברג - אותה אותנטיות ועוצמה שחותרת תחת המובן מאליו והבנלי, ועושה זאת במן דיוק מופתי, ובלתי מתחנף לרגע.

     

    אולי החולשה היחידה בספר היא החלק האחרון. הבחירה שגרונברג בוחר עבור

    יורגן היא כמובן לגיטימית והגיונית במובן מסוים (והוא גם בונה אותה היטב וביסודיות מראשית הספר כמעט), אבל היא מעלה ריח יותר מדי סנסציוני. במובן מסוים היא אפילו מיותרת. יורגן נוסע לאפריקה, לכאורה כדי לחפש את בתו, יותר כדי להתמודד עם עצמו עד כמה שהוא מסוגל לעשות זאת, ובעזרת הרבה מאוד יין וילדה אפריקנית שתופסת בזרועו כל המסע ולא מרפה, הוא עושה מעין פרקי סיכום מפורקים של חייו, אולי של כל הוויה המערבית החולה.

     

    מה שקורה בתווך הוא מרשים ומצמרר מבחינה ספרותית (במיוחד האופן בו הזוועה מוגשת לקורא; אגבית, מצמיתה, כמו שאליס מונרו מציגה זוועות, כמו שג'ון ארווינג הורג ילדים) אבל משטיח את היצירה ופוגם באלגנטיות שלה. גרונברג כבר מוכר לקורא העברי ("הסיפור של הקרחת שלי, "ימי שני כחולים", "מבקש המקלט"), אבל "טירזה" היא ללא ספק היצירה המשמעותית מביניהן.

     

    "טירזה", מאת ארנון גרונברג. מהולנדית: רחל ליברמן, ספריית פועלים, 409 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארנון גרונברג. "טירזה" הוא ספרו המשמעותי ביותר
    צילום: אווה פל
    הטבות למנויים
    מומלצים