שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ברחוב הנשמות התועות

    ב"נוף עם שלושה עצים" מוכיח יהושע קנז שאין שני לו ברפובליקת המילים המצטמקת שלנו

    שתי ערים, שתי מלחמות, שני בתים מחברים וגם מפרידים בין שתי היצירות ב"נוף עם שלושה עצים", ספרו החדש של יהושע קנז. שתי היצירות קרויות "נובלות" בכיתוב שבאחורי הכריכה הרכה, הגם שהיצירה הראשונה, על עשרים ושמונה הפרקים שלה, היא רומן לכל דבר ועניין. אבל למה לעסוק בזוטות כשמלוא תשומת הלב צריכה להיות נתונה לספר החדש של קנז, תמיד אירוע חשוב ברפובליקת המילים הקטנה שלנו. ואם לא שמתם לב, הרפובליקה הולכת ומתכווצת, ככל שמדובר בכתיבה איכותית.

    ללכת בעקבות הזנב

    "שורפים ארונות חשמל" הוא שמה של היצירה הראשונה - נו טוב, נקרא לה נובלה. כל אחד מפרקיה מוגש בקולו של דייר אחד בבית משותף בתל אביב, בתקופת מלחמת המפרץ. המספר - או שמא המספרים - משאילים את קולותיהם ואת תבונתם למי שאינם רוצים או יכולים לדבר בשמם, למשל, סופי יעקב הערירית, "אשה קטנה כמו ציפור עם פלומה לבנה כשלג", שעד הירצחה היא מקשיבה תדיר לרדיו ובוראת לעצמה עולם שלם סביב הקולות המדברים בו.
    גם ג'ינג'י אינו יכול לדבר, מחמת שהוא חתול, חיה שקנז מחבב את נוכחותה הספרותית ומעניק לה קול מדהים, עמוק ומעורר חמלה. מעמדו בהיררכית הדוברים בסיפור אינו מסגיר כלל את נחיתותו ופגיעותו העמוקה, עד שאנחנו מתפתים ללכת בעקבות זנבו ולהאמין שמשהו טוב יקרה בבית רדוף הפחדים, אבל לא. אין כאן סוף טוב.
    מי עוד במקהלה? דורון-ועד-הבית, צחי עם האופנוע המרעיש, אתי מקומת קרקע שמאז שאירע לה "המקרה" היא כבר לא סומכת על אף אחד, שתי דיירות זמניות, מתבגרות נצחיות בנשמתן, אלמנה נרגנת וקרובת המשפחה היחידה של סופי, נוכח-נעדר בדמותו של מנקה חדר מדרגות, ערבי כמובן, ונוכח-נעדר נוסף בדמותו של המנקה הזמני, שמשפחתו ברחה לבאר שבע מאימת הטילים ואימתו גוברת עליו כשהוא לן במקלט הבית המשותף, אבל גם לפני האימה היה, איך לומר זאת בעדינות, מעט איטי. הם הולכים ובאים בין הפרקים, מקדמים את עלילת הסיפור ואת תחושת המחנק הכבדה שהוא משרה, מדווחים, מתוודים, נזכרים, נבוכים, כועסים - אבל בעיקר חרדים, חרדים מאד.

    תחת גג משותף

    זו לא היתה מלחמה של מצור או של גבולות, אם אתם זוכרים: דיירי אזור א', שהפכו לבית משותף גדול אחד, חוו בעיקר תחושה קשה מאד של נפלשות. בית משותף ישן בתל אביב לעולם אינו מבצרו של אדם, כי אם מעון ארעי לנשמות תועות: במלחמת המפרץ, בתים שוב לא יכלו להגן עלינו. הם עצמם היו לאיום.
    תחת הגג המשותף רוחשים חיים סודיים וגלויים, חרישיים וקולניים, עדינים ואלימים כאחד. יהושע קנז מניח להם להתהוות, לפרוח, להתעצם ולהגיע עד מוות אלים, בטכניקה שהיא שילוב של רומן פוליפוני מבית מדרשו של פוקנר ו"ראשומון".
    כמו תמיד, קנז במיטבו הוא האיש השומע-כל ורושם לשונות וניבים ועולמות שלמים בדיוק מעורר קנאה, כאילו הייתה בו היכולת המיוחסת לסופי, לדעת בדיוק מי הם בני האדם המדברים רק משמיעת קולם וחיתוך דיבורם. רומן קולות אמיתי - סליחה, נובלה - נבנה היטב רק כאשר המדברים בו מובחנים זה מזה בלשונם ולשונם הולמת את עולם הדעות, המחשבות והרעיונות שהם מסוגלים להגות ולהביע. כמו ביצירותיו הקודמות, בעיקר ב"התגנבות יחידים" וב"בדרך אל החתולים", קנז של הנובלה הזאת הוא אמן שאין שני לו ברפובליקת המילים המצטמקת שלנו.

    מאחורי דלתות לא בטוחות

    אבל לא רק קולות יש כאן, כי אם סיפורים שנשזרים זה בזה מכורח הקירבה הכפויה והשהות המבוהלת בחדרים "אטומים". הסיפורים הבהירים והנהירים יותר שייכים לדוברים בגוף ראשון. את דורון-ועד-הבית אתם מכירים, מפני שכמעט כל בית משותף מגדל בתוכו אחד כזה. גם את אתי ממרכזת הטלפונים ודאי פגשתם לא פעם, על תקוותיה הקטנות ופחדיה העצומים. סיפורים אחרים הולכים על חבל דק של היה-או-לא-היה. האם באמת שב הנעדר הנוכח הערבי אל המקלט ומפתה את רחמני, עובד הנקיון הזמני, או שמא מוחו המסוכסך ממילא של רחמני בורא לו פחד חדש? מהם ערכי האמת של מחשבות חתולים? מי מחבל בארון החשמל? מי יכול לחבר את כל הסיפורים למכלול קוהרנטי אחד? האם יש כזה? מתברר שאין: עמודי-התווך של הבית הם חשדנות, חרדה, פחד, אלימות, ונסיון קולקטיבי להישמר מרע ולהתרחק מזר ולדחות את השונה. החרדה מחברת בין הזהירות של ימים כתיקונם לבין הקסנופוביה המוחלטת של כל אחד מן הדוברים, שמארגן לעצמו היררכיה שונה של שנואי נפשו והקמים עליו להורגו. רוצים לקרוא כאן אלגוריה פוליטית נוקבת למצב הישראלי, עשר שנים אחרי מלחמת המפרץ? אפשר, אבל לא מוכרחים. מה שקנז מצליח לעשות במקהלת הקולות שלו הוא לערער לגמרי את ערכי הפנטזיה של המונח "בית". אין הגנה, אין תמיכה, אין קהילה, אי אפשר להידבר. מאחורי דלתות לא בטוחות חיים ומתים אנשים פגיעים מאד, וכל אחד מהם ראוי לחמלה שרק המחבר לבדו יכול, בכוח מילותיו, להעניק להם ברוחב לב ובחום.

    נצחון הנורמליות

    הנובלה השנייה נתנה לספר הזה את שמו. "נוף עם שלושה עצים" , אם תרצו, הוא "שורפים ארונות חשמל" בהיפוך גמור. הוא מתרחש בחיפה של שלהי המנדט הבריטי. גם בו יש בית, אבל מתגוררת בו משפחה, כלומר, ציבור קטן של אנשים, מבוגרים וילדים. הם מקיימים חיי שיתוף, אבל גם נלחמים על ה"נורמליות" מפני פלישה של הזר, המוזר, חסר הפשר, ה"אחר" המאיים על הלכידות. מה שמתחיל בפלישה של כינים לשערו של ילד, ברוח-פרצים תרבותית שמכניסה אל בית המשפחה לא רק חייל בריטי אקסצנטרי כי אם גם ניחוחות של תרבות הודו, מסתיים בכאוס הגמור של עזיבת הבית והשיבה המאוחרת אליו, אחרי המלחמה. אבל חכו רגע, כי יש כאן עוד מלחמה אחת, נוכחת-נעדרת. מלחמת העולם השנייה מופיעה לבסוף, גם היא בדמותו של נעדר (לא במקרה שמו הרצל), שנוזף בבת זוגו המתאוננת על קשייה. הוא עושה זאת בשורה האחרונה של הספר, בדיוק כך: "הרגו שם את כל היהודים – ואת, עם החיים הפרטיים שלך".
    שוב, אם תרצו, סיפור פוליטי –אבל גם סיפור גדול בהרבה, שעניינו הוא נצחונה של הנורמליות, זו שכבר הלכה לאיבוד לכל דיירי הבית המשותף, אולי לכולנו, ב"שורפים ארונות חשמל".

    נוף עם שלושה עצים; יהושע קנז; הוצאת עם עובד; 279 ע"מ


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים