מלכוד 22: עשי טובה, אל תחטטי לו בסמסים
ג׳יימס בונד היה נותן הכל בשביל יכולות הקריאה ההפוכה של בן הזוג המודרני, כשחברה שלו מקישה את קוד נעילת המקשים באייפון. ובכל זאת, נסה לסמוך על חברה שלך, ואת – אל תציצי לו בטלפון. שום טוב לא יצא מזה
עוד בנושא:
אני חשה את הקרקע זזה תחתיי, וכל זה בגלל סמס
שאלתי מי שלחה לו סמס, ומיד הוגדרתי כקנאית
שעת המבחן של הסמס או איך להבין אם הוא רציני
ביישן, כך תרשים אותה בדייט ולא רק בסמס
הרי גם אם היה כתוב בכל סמס לכל אדם ברשימה, ״אני אוהב את חברה שלי״, המחשבה הראשונה הייתה: ״למה הוא לא אוהב אותי עד הירח ובחזרה?״, ואחרי זה: ״למה הוא צריך לסמס את זה, האם הוא הרגיש שהוא חייב לציין למאהבת שלו שהוא לא יעזוב אותי בשבילה?״. כך או כך, שום טוב לא ייצא מזה.
אמבטיה ארוכה עם האייפון
האם עצם המחשבה שצריך לקרוא לבן/בת הזוג את הסמסים הפרטיים, היא לא פחות מאינדיקציה שמטרתה להראות לנו שמשהו לא טוב קרה למערכת היחסים, והאם באמת צריך לקרוא סמסים של בן זוג שפתאום אחרי שנתיים של קשר, מתחיל להתכרבל עם האייפון בלילה או לוקח אותו איתו לאמבטיות ארוכות?
הרי בשלב הזה כבר לא צריך סמסים כדי להבין שהוא מסתיר משהו. אם נתקוף אותו על כך, רק ניתן לו לגיטימציה להעיר לנו שאנחנו חצופים שבכלל חיטטנו לו בטלפון, הרי עכשיו הוא כבר לא יוכל לסמוך עלינו יותר לעולם, ואיזה מזל שהוא כבר בגד, כי זה הכי מגיע לנו על ההתנהגות המבישה שלנו.
כן, סמסים הם דבר מדהים, שיחות על גבי שיחות מוקלטות ומתומללות לנצח במאגרי המידע של העולם. ככה נפל ניקסון, עכשיו גם פשוטי העם יכולים ליהנות מאותו הדבר. וכך אנחנו נשאבים אל הדחפים הכי נחותים שלנו, במקום לאהוב עד הסוף ולבטוח בבן/בת הזוג ובזוגיות שלנו.
אני מכירה כמה נשים שגאות מאוד בעובדה שהנייד של הבעל עובר אצלן בדיקה יום יומית, וגאות אף יותר בעובדה שהבעל נותן להן לעשות זאת מרצונו החופשי, כמו כלב טוב. נו באמת, כאילו שיש חוק בישראל שאוסר על אזרחי המדינה להחזיק יותר מקו טלפון אחד.
וכמה כבר אפשר להתגאות במערכת יחסים בה בני הזוג לא בוגדים רק כי הם יודעים שהצד השני תמיד על המשמר? מה קרה ל-לא לבגוד כי זה פוגע בצד השני או כי אוהבים את בן הזוג? זה נשמע כמו אגדות ומילים נדירות שלא שמעתי הרבה מאד זמן. נדמה שהיום, הגאווה החדשה בזוגיות מתבססת על הישגינו ב'האקריות' מקצועית.
שטח פרטי
בואו נגיד שנמצא בסמסים שהוא תכנן בשבילנו מסיבת הפתעה ענקית, ונחשוב לעצמנו ״איזה מתוקי חבר שלי״. האם זה יגרום לנו להרגיש טוב יותר, או שנרגיש שהרסנו לו את היכולת להפתיע אותנו וחיבלנו לנצח ביסוד האמון שבנינו? הלוא יש סיבה שבגללה אנחנו לא קוראים סמסים של חברים, חברות, אמא ואנשים אקראיים שמשאירים את הטלפון על השולחן בבית הקפה. למה כשזה מגיע לזוגיות יש תחושה שכל הגבולות פרוצים?
מצד שני, משהו בחברה המודרנית גרם לנו לחשוב שכבר לאף אחד לא אכפת מהפרטיות שלו. אין סוף תמונות מהרגעים הכי פרטיים שלנו פרושות לעיני העולם, מתחננות מזרים מוחלטים לצפות בהן בהתלהבות ולא להתקמצן על הלייק. האח הגדול מתצפת עלינו, אז למה שלא בן הזוג?
כשמערכות יחסים מתחילות במעקב אינסופי על פעילות הפייסבוק של בן הזוג העתידי-עכשווי, נראה טבעי שהשלב הבא במערכת היחסים יהיה לפרוץ את סיסמת הפייסבוק שלו ולחטט לו באינבוקס. ג׳יימס בונד היה נותן הכל בשביל יכולות הקריאה ההפוכה של בן הזוג המודרני, כשחברה שלו מקישה את קוד נעילת המקשים באייפון. ובכן, תחסכו לעצמכם את המשקפיים, לרוב זה 1212.
מה רע במכתבים?
ומתי עובר הגבול הבא, הגבול האפל של לשלוח סמס/אינבוקס/וואטסאפ/ביביאם בשמו של בן הזוג למישהי שיש מצב קלוש שהוא בעניין שלה? מה בעצם גורם לנו לעשות דבר כזה? כאילו שאותה בחורה לא תשאל למה שלחת לי סמס שכזה, כאילו שהוא לא יזכור שהוא לא עשה זאת מעולם, כאילו שלא יתחברו לו כל הקצוות הכל כך ברורים האלה, והוא יתהה איך אי פעם העז להשאיר את הטלפון שלו יתום, ומה עוד העזת לעשות.
היי בטוחה שבשלב הזה הוא כבר יתחיל לתהות אם היחסים המעורערים שלו עם אמא הם תוצאה של איזה סמס ששלחת בשמו מתישהו, או שמא אחד הסמסים שלך הוא-הוא הסיבה לכך שאתם לא מוזמנים למסיבות של שבתאי יותר.
אני רוצה לכתוב כאן שהגיע הזמן לבטוח בבן הזוג, אבל זה נשמע לי מתנשא ולא ריאלי, אז במקום זאת אמליץ להתחיל לתקשר במכתבים עם המאהבת. זה מאוד רומנטי ואף אחד כבר לא מחטט לאחרים בדואר, חוץ מגנבי זהויות של זקנים.
לכל הכתבות, כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
