עשו זאת בעצמכם: שוברי קופות לבני הנוער
"משחקי הרעב" יצא לאקרנים והשתלב בצמרת שוברי הקופות של כל הזמנים, לצד להיטי פנטזיה כמו "הארי פוטר" ו"דמדומים". מסתבר שנמצאה נוסחה בטוחה להצלחה, ואנחנו פה בשביל לספר לכם עליה. סתם למקרה שבא לכם להפיק בלוקבאסטר
"משחקי הרעב" יצא לאקרנים, וכבר בסוף השבוע הראשון שלו גרף 155 מיליון דולר בקופות - מה שמציב אותו במקום השלישי ברשימת הפתיחות הגדולות של כל הזמנים. קשה להגיד שמדובר בהפתעה: בלי קשר לקמפיין יחסי הציבור האגרסיבי של אולפני ליונסגייט, הסרט סומן כלהיט היסטרי כיוון שהוא נבנה בהתאם לתבנית המקובלת של בלוקבאסטרים אמיתיים. היא עובדת על הקהל האמריקני שוב ושוב, כפי שמורה טבלת שוברי הקופות - ולא, היא לא משקרת.
אם נצפה קדימה - לפני "משחקי הרעב" - נזהה את "הארי פוטר ואוצרות המוות - חלק 2" (169.2 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו) במקום הראשון ו"האביר האפל" (158.4 מיליון) במקום השני. אם נפנה מבטנו אחור, נראה ש"משחקי הרעב" הקדים את "ספיידרמן 3" (151.1 מיליון) ואחריו שני סרטי סאגת "דמדומים" - "ירח חדש" (142.8 מיליון) ו"שחר מפציע - חלק 1" (138.1 מיליון דולר).
לא צריך להיות מומחה גדול כדי לפענח את ניתוח צמרת הטבלה: הקהל האמריקני אוהב גיבורי על (אותה גברת בשינוי גלימה) ופנטזיות נוער, והוליווד מספקת לו את זה באופן סדרתי. למעט "משחקי הרעב", הסרטים המדוברים הם כולם סרטי המשך - וכאלה יהיו גם ללהיט העכשווי בכיכובה של ג'ניפר לורנס. מפחיד לחשוב מה יניב הפרק הבא בסאגה המתגבשת, אבל על פי ההישגים של הסדרות המקבילות - "הארי פוטר" ו"דמדומים" - נראה כי הוא עשוי לנתץ את כל השיאים האפשריים.
בסוף השבוע, "משחקי הרעב" הפך להיות לסרט שאינו סרט המשך בעל התוצאות הטובות ביותר אי פעם, אולם הבמאי גארי רוס וצוותו צריכים להוקיר תודה ליוצרי "הארי פוטר" ו"דמדומים" שקדמו להם. הם אלו שעיצבו במידה רבה את הז'אנר, חרשו את הקרקע, זרעו וגם קצרו הפירות. במידה רבה, "משחקי הרעב" הוא סרט המשך לאותן סדרות: יש הרבה מן הדומה, המון קווים מקבילים. ואנחנו פה בשביל לתת בהם סימנים. אתם מוזמנים להשתמש בהם, כשתיצרו את הלהיט הבא.
השילוש הקדוש
שני קוסמים צעירים ובחורה שתהיה דוגמנית (הארי פוטר, רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר ב"הארי פוטר"), בת אנוש, ערפד ואיש זאב (בלה סוואן, אדוארד קאלן וג'ייקוב בלאק ב"דמדומים"), או הגלדיאטורית הצעירה, הבחור שהיא צריכה לחסל כדי לשרוד, וזה שמחכה לה בבית (קטניס אברדין, פיטה מלארק וגייל הות'ורן ב"משחקי הרעב"). בכל מקרה, משולש רומנטי לוחץ על כל בלוטות הרגש הטינייג'רי - זאת כל עוד שומרים על המבנה הקבוע והאחיד של שני בנים ובת.
משולשים רומנטיים נותנים לכולם מישהו לפנטז עליו מחד, ומישהו להזדהות איתו מאידך. כולנו היינו בצד המאוהב הדחוי, וחלקנו כבר זכינו להיות בצד המתלבט או בצד הזוכה. התשתית העלילתית קובעת כי שלושת הגיבורים יצטרכו לשתף פעולה כצוות כדי להשיג מטרה משותפת - אך חשוב מאוד לפתח יריבות כבר מהסרט הראשון, ולשמר ממד כלשהו שלה עד לסוף האפי. או לפחות עד סוף הסרט השלישי.
בלי סקס (כמעט)
בעוד המתח המיני חי וקיים אצל הדמויות וגם אצלנו, רצוי לא להגזים איתו. גם כשהגיבורים מתבגרים, מפגשים מיניים עלולים להגביל את גיל הצפייה בסרט ולגרום לך לאבד כמות צופים יקרה. נשיקה או מזמוז חטוף צריכים להיות רגעים מיוחדים, חד פעמיים כמעט, ומרובי משמעות - בדיוק כמו כובד המשקל שנוטים לייחס להם כשמדובר בבני נעורים. בנוסף, משגל יכול להפר את האיזון הדק בין שלושת הגיבורים, ומנגד מנז'-אה-טרואה ודאי לא בא בחשבון.
אז אם כבר יש סקס, חכו איתו כמעט עד לסרט האחרון (כמו ב"דמדומים"). כך שאם לא העלילה תביא את הצופים לאולם, זו תהיה הציפייה להתפוצצות מנצנצת רוויית הורמונים וסוחפת חושים.
תנו להם דם! אבל במידה
אי אפשר לייצר סדרת סרטים מצליחה בלי לחסל כמה דמויות בדרך, או לפחות להעמיד אותן בסכנת חיים. ואם זה קורה לכמה דמויות בבת אחת, שלא לגמרי הספקנו להיקשר אליהן, מה טוב. רק שימו לב שלא משפריץ יותר מדי דם, ושאין קלוז-אפים על גופות. כי כמו בסעיף הסקס, לא נרצה שהסיווג לגיל הצפייה יעלה.
סוף סוף דם. בלה כערפדית בטיזר של "דמדומים: שחר מפציע - חלק 2"
התבססו על ספרים רבי מכר. לפחות שלושה
נכון, קהל הצופים שעבר את גיל 17 ולא קרא את הספרים יסבול כשהקוראים המרוצים יריעו, ימחאו כפיים ויצווחו בכל פעם שתיכנס דמות חדשה לפריים, אבל מדובר בקהל נאמן ומתגמל. זה הקהל שההשוואה הקלאסית של סרט-ספר תביא אותו לבתי הקולנוע. זה הקהל שגם אם יתאכזב מהעיבודים הקולנועיים, יחזור ויצפה בהם שוב ושוב. זה הקהל שבעצם מייצר הבטחה להצלחה ולתופעה, עוד לפני שזו באמת קיימת.
ולמה לפחות שלושה? כי עם כל ההוצאות שסרטים עתירי תקציב דורשים, חבל להסתפק בפחות מטרילוגיה - סוג של סטנדרט הוליוודי, אותו אימצו גם בז'אנר גיבורי העל.
ושהספרים ייכתבו על ידי נשים
אלימות, כלי משחית, לחשושי קסמים - לא, אלו לא אלמנטים גבריים, לפחות לא בדור החדש של ספרות הפנטזיה. לפחות לא בזה שמעובד לשוברי קופות. ג'יי.קיי. רולינג היתה החלוצה עם סדרת הארי פוטר שהפכה אותה למיליונרית, ובעקבותיה הגיעו סטפני מאייר שכתבה את סאגת "דמדומים" וסוזן קולינס שהגתה את "משחקי הרעב". זוהי הנוסחה הספרותית המצליחה, ויש לה גם נוכחות קולנועית. זה שהבמאים הם גברים על פי רוב לא ממש משנה. מי זוכר אותם?
ניצוץ של פנטזיה או מד"ב
כי סתם דרמה לא מחזיקה יותר מסרט אחד. אלו יכולים להיות קסמים, או יצורים קסומים או ערפדים שעורם מנצנץ בשמש, או עולם עתידני דיסטופי שמתהדר במנהל עם זקן שהוא יצירת אמנות בפני עצמו.
שחקנים כחומר מתבגר ביד היוצר
כשמנסים להתחיל סדרת סרטים מצליחה, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא ללהק שחקנים לא מאוד מזוהים. זה בסדר אם הם כבר עשו כמה דרמות אינדי, או אפילו היו מועמדים לאוסקר על תפקיד קודם (כמו ג'ניפר לורנס על "קר עד העצם"), כל עוד רובנו לא ממש יודעים מי הם. שיהיו צעירים, אלמונים ושלא יהיו כוכבים. אחרי שהסרט יהפוך ללהיט, הם כבר יהפכו לכאלה, יהיו מזוהים עם הדמויות, ולא פעם יתקשו להשאיר אותן מאחור (ע"ע רופרט גרינט מ"הארי פוטר").
שאיפתכם תהיה שהשחקנים והדמויות שהם מגלמים יהפכו למקשה מזוהה ומוערצת אחת על ידי הקהל. הקהל לא רואה את פני השחקן, אלא את הרמיוני/ פיטה/ הארי/ קטניס/ בלה ושות'. זה עושה טוב לסרט, וגם לכיס של השחקנים, אפילו אם הם לא מצליחים לנער את כסות הדמות מעליהן כשהם מתבגרים. זה יצריך אולי עירום פרונטלי על במה ביחד עם סוס (ע"ע דניאל רדקליף), אבל זה טוב יותר מאשר להיקבר באנונימיות בתוך סרט גרוע, כמו מה שעלול לקרות לכוכב "ג'ון קרטר" הכושל (נו... איך קוראים לו... טיילור קיטץ').
אבל תנו להם מנטורים בוגרים, אולי אפילו מפורסמים
עוד לפני ש-"The Voice" ודומיה אימצו את הפורמט, היו אלה מספרי הסיפורים של פעם שהכירו בחשיבותם של מנטורים בוגרים לכישרונות על צעירים, ואין זה משנה אם הכישרון הוא בזימרה, ריצה, היאבקות, קוסמות, או קליעה למטרה. הנוכחות של הכוונה בוגרת היא א"ב של מיתוסי התבגרות - ו"הארי פוטר", "דמדומים" ו"משחקי רעב" הם בהחלט כאלה.
ואם כבר מישהו בוגר, אז אפשר לשמור לו את זכות הסלב. למעט "דמדומים" החסכוני, הלהיטים הנ"ל מלאים בשחקני משנה מוכרים - מרייף פיינס והלנה בונהאם קרטר ב"הארי פוטר", ועד וודי הארלסון ודונלד סאת'רלנד ב"משחקי הרעב". אין כמו שם טוב ומוכר כדי לפאר את שובר הקופות הבא. חלק מהצופים עשויים לזהות אותו אם הם לא קראו את הספר עליו הסרט מבוסס, ובכלל, טוב שיש אותם על הסט כדי לפזר קצת כישורי משחק על השחקנים הראשיים חסרי הניסיון.
גיבורות ברונטיות, נבלים לבקנים
גברים מעדיפים בלונדיניות, אבל טינייג'רים וטינייג'ריות כנראה נוטים יותר לחום של הרמיוני, בלה וקטניס. חכמות, טובות מראה, ונראות כמו הבת הצנועה של השכן. ואם הבנות נזהרות מלהיות נשיות מדי, אז גם הבנים צריכים להישאר ילדותיים משהו - תמימים, לא גבריים. טסטוסטרון הוא חומר משחית, וכך גם הסימפטומים שלו - עצבנות, חוסר שליטה ושיער חזה. ב"דמדומים" אף מזהירים מתסמונת המאצ'ואיזם, כפי שבאה לידי ביטוי אצל אנשי הזאב.
מנגד, מי שבאמת צריך להיזהר מהם אלו זהובי השיער, בהירי העור וחסרי המבע. אלו יפי התואר יתר על המידה, שמחייכים ברשעות וצופים בעיניים חלולות כשהם תוקפים את הגיבורים. בין אם אלו דראקו מלפוי וחצויי הדם, הערפדים הרצחניים מ"דמדומים" או קייטו הרצחני, נציגי מחוז 1 מ"משחקי הרעב".
ותנו להם הקשר ביקורתי! בקטנה
ב"הארי פוטר" לא חסרים אלמנטים פאשיסטיים, כולל תורת גזע שלמה שמבדילה בין חצויי דם לטהורי גזע (שהם, אגב, כן בלונדינים). ב"דמדומים" יש שאיפה להגשמת הפוליטיקלי קורקט האמריקני כדרך חיים וקריאה לשלום בין ילידי יבשת אמריקה לאדם הלבן. ב"משחקי הרעב", הביקורת על תוכניות ריאליטי ועל הקפיטליזם ברורה.
המסרים לא חייבים להגיד בהכרח משהו חדש, וכדאי שלא יהיו חתרניים יתר על המידה - אבל עצם האזכור של אלמנטים תרבותיים שמעוררים ביקורת בסרטים המיועדים לבני טיפשעשרה, טובים לתדמית. מעין הצדקה חלולה לעובדה שבסך הכל באנו לעשות כסף, בלי יומרות אמנותיות כלשהן, ובלי שום רצון לשנות את העולם, ובטח שלא - חלילה וחס - את תבנית ההצלחה של הז'אנר.
