"הסרט הערבי בימי שישי בערב היה למעשה ההשפעה הראשונה שלי בתחום הקולנוע", מספר הבמאי והתסריטאי הישראלי תושב ניו-יורק, אורן מוברמן. "היה בסרטים ההם שילוב של דרמה, רגש ומשחק מוגזם", הוא מסביר. ובכן, דרך ארוכה עבר מוברמן מימי מדורת השבט הישראלית בתחילת האייטיז ומפס הקול: "יא חביבתי, קוקו!", ועד לשטיח האדום בהוליווד. באוסקר 2010, סרטו "השליח" (The Messenger) בכיכובו של וודי הארלסון זכה להצלחה מפתיעה והיה מועמד לשני פרסי אוסקר. הראיון בינינו נקבע במסגרת מסע הקידום של "ראמפרט", סרטו השני כבמאי, שיצא לפני כחודש בארה"ב בהפצה חלקית. בסרט זה ישם מוברמן את העיקרון לפיו "הרכב מנצח לא מחליפים" וליהק את הארלסון שוב לתפקיד הראשי. הסרט מגולל את סיפורו של שוטר קשוח בלוס אנג'לס המואשם בשחיתות ובמעשי אלימות.

"בשנות התשעים, לאחר ששככו הדי מהומות רודני קינג, מהומות שפרצו על רקע גזעני, התפוצצה פרשה אחרת שבסופה פוטרו כ-70 שוטרים ממשטרת לוס אנג'לס. הסופר ג'יימס אלרוי, מי שכתב את 'הדליה השחורה' ואת 'סודות אל. איי', כתב את הבסיס ל'ראמפרט' ואני שיכתבתי את התסריט שנושא את אותו השם. בחרתי להתמקד בשוטר דייב בראון ולהפוך אותו למרכז הסרט, בגלל סיפורו האישי. הוא היה נשוי פעמיים, לשתי אחיות, הוא אב לשתי בנות, אחת מכל מערכת יחסים. הבנות שלו הן למעשה גם אחיות וגם בנות דודות. הוא מתגורר בבית אחת עם שתי האקסיות ועם הבנות. הוא לחם בווייטנאם וחזר הלום קרב. הוא לא הסכים להשתנות כחלק מהמהפך שעבר על המחלקה בה הוא שירת כשוטר, תהליך שעירער גם את קשרי המשפחה הסבוכים שלו. אין כאן נרטיב אבסולוטי וסוף הסרט לא חד משמעי, כך שלצופים יש עבודה כשהם יוצאים מהקולנוע. יש להם זמן להרהר".

על הסט. אורן מוברמן עם וודי הארלסון

מה יש בלוס אנג'לס שמספק כל כך הרבה חומר לספרים וסרטים?

"זו בירת הקולנוע והטלוויזיה ומקום מאד מצולם ותמיד בכותרות. יש כאן עיסוק אובססיבי בחיצוניות ולצד האסתטיקה יש גם הרבה כיעור. העיר הבנויה מגטאות וקהילות סגורות והמנטליות של השוטרים כאן היא צבאית. רובם כיום בוגרי השירות בעיראק ובאפגניסטן. 'ראמפרט' הוא כינוי לשכונה היספאנית בדאון טאון וגם שמה של היחידה המשטרתית האוכפת את החוק והסדר שם. השוטרים מפטרלים וסגורים בניידות ומאד דרוכים. הם מרגישים תמיד תחת התקפה, ממש כמו במצב של כיבוש. לכן הם מגיבים בהתאם ולעיתים באגרסיביות".

בסרטו החדש הצליח מוברמן לקבץ קאסט מרשים במיוחד הכולל את סיגורני וויבר, סטיב בושמי, רובין רייט, סינתיה ניכסון, אן הייש ואייס קיוב. "שלחנו לכולם תסריטים והתגובה לתסריט היתה מאד חיובית. ב'השליח'" – סרטו הקודם של מוברמן כבמאי – "עוצמת המשחק הייתה המרכיב המרכזי בסרט ותארתי לעצמי שכולם הביעו את הסכמתם להשתתף כי הם התרשמו מיכולת הבימוי והכתיבה שלי... בעצם כולם רצו לשחק לצידו של וודי", הוא מצטנע.

הארלסון, אחד השחקנים המוערכים בהוליווד, זכור מתפקידיו המיתולוגיים בסידרת הטלוויזיה Cheers ובסרטים כמו "רוצחים מלידה", "המדינה נגד לארי פלינט" ועוד. הוא מקפיד לשבח את מוברמן מעל כל במה אפשרית. לפני כמה שבועות הוא התארח בתוכניתו של דיוויד לטרמן וסיפר על מערכת היחסים הקרובה עם הבמאי שהוביל אותו למועמדות בטקס האוסקר והוסיף כי מוברמן הוא לא פחות מאשר "גאון קולנועי". בראיון אחר אמר הארלסון כי הוא יענה בחיוב לכל הצעה של מוברמן, אפילו אם ידרש לגלם את הרפובליקאית המושמצת שרה פיילין.

חשבת ללהק את הארלסון לתפקיד מושלת אלסקה?

"זה רעיון חמוד, אבל זה לא יקרה".

הארלסון, אגב, כן לוהק לשחק בסרט הטלוויזיה החדש של HBO את מנהל הקמפיין לנשיאות של ג'ון מקיין, שמגייס את פיילין לצוות ומתחרט על כך מאוחר יותר.

הארלסון מהווה עבורך מוזה?

"לא יודע אם מוזה, מה שכן הוא פשוט שחקן שאני מאד אוהב. אחרי 'השליח' הפכנו לחברים ורצינו להמשיך ולעבוד יחד ואז הגיע "ראמפרט". אני נהנה בחברתו ויחד עם השחקן בן פוסטר, שגם הוא שיחק ב'השליח' והוא הפרטנר שלי בחברת ההפקות, אנחנו עובדים במשותף כצוות".

"הפכנו לחברים ורצינו להמשיך ולעבוד יחד" . מוברמן עם הארלסון ורייט

תאר לי את החברות ביניכם.

"אנחנו חברים במישור האישי. אמנם לא נפגשים כל שני וחמישי לצפות יחד בבייסבול אבל החברות בינינו עמוקה. וודי מתגורר עם משפחתו בהוואי, הרחק מאור הזרקורים של הוליווד. הוא טבעוני אדוק ופריק של בריאות. אנחנו נהנים לכתוב יחד, לשתות ביחד".

במהלך הסרט מופיע הארלסון בכל סצינה כשסיגריה בפיו. "וודי בחיים לא היה מסכים לעשן ולקחת לריאות. השגנו עבורו סיגריות מיוחדות העשויות מחסה מיובשת, זה עלה להפקה המון כסף", מגלה מוברמן סודות מאחורי הקלעים.

מה מייחד את עבודת הבימוי שלך?

"אני לא מקיים חזרות עם השחקנים. השוטים שלי לא נגמרים ב'קאט' אלא כשהשחקן מרגיש שהסצינה נגמרה. אני עובד עם השחקנים בצמוד על כל דמות, עושים יחד תחקירים, אני שולח להם חומרי קריאה, ספרים וסרטים כהכנה לתפקיד. יש איזשהו מתח חיובי לקראת הצילומים כי אף אחד לא יודע מה הולך לקרות. כל שחקן מכיר את המונולוגים שלו אבל יש הרבה מקום לאילתור ולאימפרוביזציה. אני מעודד את השחקנים פשוט להיות נוכחים ברגע ולהכיר את הדמות שלהם ולא להיות רובוטים. בצילומים יוצאים הרבה דברים מעניינים שלא חשבנו עליהם בתחילה".

אוסקר בשדה התעופה

מוברמן, 45, נולד בגבעתיים וכשהיה בן 12 היגר עם משפחתו לקווינס בעקבות שליחותו של אביו. הוא למד בתיכון יהודי במנהטן שם הכיר את יעל, לימים אשתו. הוא חזר לישראל כדי לשרת בצה"ל דרך גדוד הצופים "צבר" ושירת בנח"ל. אחרי השחרו עלה על המטוס הראשון בחזרה לניו-יורק.

למה בחרת לשוב לארה"ב?

"חזרתי לישראל כחייל מתנדב ופטריוט והשירות הצבאי עודד אותי לעזוב את הארץ. באיזשהו מקום איבדתי תקווה והרגשתי צורך לעזוב. השירות היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, אבל זו הייתה החלטה אישית מבחינתי ולא פוליטית. בחרתי להמשיך במסלול של קולנוע ופשוט לא ראיתי את עתידי המקצועי בישראל ולכן חזרתי לניו-יורק".

עם שובו לעיר נרשם מוברמן ללימודי קולנוע בברוקלין קולג' והתפרנס מכתיבת ביקורות קולנוע לעיתונים מקומיים. כמו יוצאי צבא רבים לפניו גם הוא עבד במובינג. ההימור לחזור לניו-יורק על מנת להיות קרוב לתעשיה השתלם ומוברמן הצליח להשתלב כעוזר הפקה משני בסרט של הבמאי הצרפתי לואי מאל, שצולם בעיר. במשך שנים הוא עסק בעיקר בכתיבת תסריטים עד שהגיעה עבודת הבימוי הראשונה שלו, שמשכה את תשומת לב האקדמיה לקולנוע. הסרט 'השליח', שיצא למסכים ב-2009, עוסק ביחידת הצבא האמריקאי המופקדת על בשורות איוב למשפחות החיילים, שיקיריהם נפצעו או נהרגו. הארלסון מגלם בסרט קצין נפגעים ותיק ומנוסה המכשיר קצין צעיר לתפקיד. "בתקשורת האמריקאית הסטרילית העיסוק בשכול ובכאב המשפחות הוא די חריג", אומר מוברמן, שאף הוזמן לבקר בבית הלבן על מנת לדון בהשלכות של סרטו. "השליח" זכה בפסטיבל סאנדנס והיה מועמד לגלובוס הזהב וכאמור לשני אוסקרים.

היכן התבשרת על המועמדות?

"הייתי בשדה התעופה בדרך לאל.איי, והמסכים הראו שידור ישיר מטקס ההכרזה על המועמדים. הצצתי במסך ולהפתעתי גיליתי שהסרט מועמד גם בקטגוריית התסריט הטוב וגם בקטגוריית השחקן הראשי. היה לי שש שעות של טיסה לעכל את זה".

איך היתה חוויית האוסקר שלך?

"זו הייתה חוויה די משעשעת ומעניינת מבחינה אנתרופולוגית. זה לא גרם לי להרגיש זוהר או נוצץ. הדרייב ליצור סרטים טובים לא מונע אצלי מהצורך לזכות בפיסלון המוזהב, אבל זה בהחלט מרגש להיות מועמד".

בסופו של דבר מוברמן לא נשא את נאום התודה, שכן סרט אחר העוסק במלחמה, "מטען הכאב" של הבמאית קתרין ביגלו, קצר את פרס הסרט הטוב ביותר. הוא חזר לניו-יורק, תלה את הטוקסידו בארון והמשיך לעבוד במרץ על הפרויקטים הבאים. מוברמן מתגורר בדאון טאון מנהטן עם אשתו ושני ילדיו המתבגרים ומקפיד על שיגרת כתיבה מדי בוקר.

אתה חושב על הצלחה מסחרית כשאתה ניגש לפרויקט? יש לך רצון ליצור "שובר קופות"?

“הדבר היחיד שאני לוקח בחשבון כשאני ניגש לפרויקט הוא ליצור סרט שאני אהיה גאה בו ושלא יבייש את הילדים שלי. אני עושה סרטים קטנים, דלי תקציב ועצמאיים בקנה מידה של הקולנוע האמריקאי".

אתה רואה את עצמך יותר כבמאי או תסריטאי?

"מבחינת כמות, אני יותר תסריטאי. לגבי מהות, אני נהנה משני הטייטלים. זה סוג אחר של קצב. תסריטים אני כותב שלושה, ארבעה בשנה. תהליך העבודה על בימוי של סרט הוא לפחות שנה וחצי. כך שזה שונה אבל מתגמל ומספק באותה מידה".

עם מי היית רוצה לעבוד חוץ מוודי הארלסון?

"אשמח להמשיך ולשתף פעולה עם וודי. תמיד אשמח לכתוב עבורו. השחקנים שאיתם עבדתי על ראמפרט מדהימים ומקצוענים. הם הגיעו ליומיים צילומים לתפקידים משניים והם פשוט נכנסו לזה וזו היתה חוויה נהדרת".

יענה בחיוב לכל הצעה של מוברמן. הארלסון

קורט קוביין מת פעמיים

לפני כשנה פורסם כי מוברמן נבחר ע"י האולפנים הגדולים להוביל פרויקט קולנועי שאפתני ולכתוב את התסריט לסרט שיתעד את חייו של אגדת הרוק קורט קוביין, סולן להקת "נירוונה". עוד לפני האקשן הראשון, הפרויקט גווע בקאט חד וברור.

"הפרויקט הזה מת", מספר מוברמן כשעל פניו ניכרת אכזבה. "מדובר בתסריט שכתבתי עבור אולפני יוניברסל. התוצאה הייתה לא קונבנציונלית. זה תסריט אנטי ממסדי וציני. סרט לא קונבנציונלי עבור חברה מאד קונבנציונלית. הם לא היו מרוצים וחששו להשקיע ולכן נפרדנו לשלום ואני מאחל להם בהצלחה. הייתי רוצה לראות דוקא מישהו לא מוכר בתפקיד הראשי והם היו פתוחים לרעיון. צריך לזכור שקוביין מת בגיל מאד צעיר, 27".

מוברמן שזכה לקרדיט משותף עם הבמאי טוד היינס על התסריט לסרט הבוחן בצורה מקורית ומעניינת את סיפור חייו של בוב דילן, I’m Not There, התנחם בתסריט חדש אותו הוא כותב בימים אלה על אגדת רוק אחרת: בריאן ווילסון, סולן להקת "ביץ' בויז". "פגשתי בו פעם אחת. הוא היה מאושפז במשך שנים ואובחן כסכיזופרן ואחר כך כסובל מהפרעה דו קוטבית (מאניה-דיפרסיה). בכל אופן הוא יוצר גאון שכתב את להיטי אחת הלהקות האמריקאיות המצליחות בכל הזמנים".

מה דעתך על "הערת שוליים" שייצג את ישראל באוסקר?

"צפיתי ב'הערת שוליים' ומאד אהבתי את הסרט של יוסף סידר. הקרב על האוסקר היה השלב הראשון במלחמה מול איראן. אני בטוח שיהודי הוליווד לא ויתרו בקלות".

עד כמה אתה מעורב במה שקורה בארץ?

"אני מקפיד להתעדכן מידי יום, Ynet וכדומה".

מעניין אותך לעבוד בארץ?

"כן, למה לא? אם יהיה איזשהו פרויקט מעניין אני מאד אשמח. בכל זאת זה המקום שממנו באתי".

אתה איש פוליטי?

"אני מאמין שכל אחד הוא איש פוליטי, כל מי שיש לו מחשבות ודעות".

האם אתה אקטיבי בעניין?

"חתמתי על כמה עצומות בעבר, למשל על עצומה החתומה בידי זוכי פסטיבל ברלין הקוראת לאפשר חופש ביטוי לשחקן מוחמד בכרי. הרי בישראל כמעט כל דבר הוא פוליטי. אני לא מתיימר להיות אקטיביסט אבל יש לי את דעותי ואני לא מהסס להביע אותן".

המשפחה שלך מתגוררת בישראל. אתה חרד לעתיד המדינה?

"כן, כל יום. אני מרגיש קצת לא בנוח לשבת בניו-יורק במשך 23 שנים ולהטיף לעם בישראל כיצד לנהוג. זה לא פייר. בויכוח פוליטי, הצד השני מוצא מהר מאד סיבה למה לא להקשיב לאדם שמולך. אני לא תושב ישראל ולא מעורב בחיי היום יום. אני חרד לגורל המשפחה שלי ולאנשים הקרובים לי, יחד עם זאת אני מאד אוהב את המדינה בה גדלתי ומעריך הרבה דברים בה. אני אולי אשמע נאיבי אבל אני מאד מקווה שנצליח להגיע לפתרונות בדרך לא צבאית".

אתה מבקר בארץ?

"אגיע בקיץ הקרוב. לא ביקרתי בישראל כבר שלוש שנים".

למה אתה מתגעגע בארץ?

"אני מתגעגע למקום שלא קיים כבר. כמי שעזב די מזמן אני מתגעגע לדברים שקשורים בילדות ולכן כיום זה בגדר פנטזיה. אני מתגעגע בעיקר לאנשים".