שוער ולוחם: כשאברהם בנדורי עלה להגנה
במלחמת השחרור נפצע אברהם בנדורי כשלחם מול הצבא המצרי, אבל החלים ועמד בשערה של נבחרת ישראל במשחקה הראשון מול ארה"ב. בראיון מיוחד ל-ynet ספורט הוא מדבר על התפתחות הכדורגל בארץ ("למדנו מהבריטים"), קרבות העצמאות ("מזל שלא נפגעתי קשה") והתקופה בנבחרת
אם מחפשים דמות המשלבת את המאבק להקמת מדינת ישראל עם ההיסטוריה של הכדורגל, מעטים מסוגלים לעשות זאת טוב יותר מאברהם בנדורי. מי שנולד כאברהם בנדרסקי בשנת 1928 ונפצע בקרבות מלחמת העצמאות, אבל החלים ושיחק כשוער במשחקה הראשון אי פעם של המדינה הצעירה מול ארצות הברית בניו יורק.
בנדורי, הנחשב לאחר מגדולי שועריה של מכבי תל אביב, זכה בשש אליפויות (1947, 50', 52', 54', 56' ו-58) וחמישה גביעי מדינה (47', 54', 55', 58' ו-59'). כבר בעונתו הראשונה בבוגרים זכה בנדורי בדאבל: "אז לא היו מגרשים רציניים, העיקרי היה המכביה", הוא מספר בראיון ל-ynet ספורט. "בזכות המרחק הקצר מהאיצטדיון הייתי הולך לשם ברגל, עדיין לא היו רכבים. אני זוכר כשהיינו צועדים ונופלים, זה עוד לא היה משטח".
"ראינו את הבריטים משחקים - ונדבקנו במחלה"
בנדורי, ששימש כמנהל נבחרת ישראל בשנות ה-90, זוכר את חבלי הלידה של הכדורגל בארץ ישראל. "מעבר לאיצטדיון המכביה, בכיוון הים ישבו חיילים בריטים ששיחקו והכדורגל היה בנפשם ובדמם, בכל
מקום היה להם מגרש. בקושי ידענו את החוקים והם היו הראשונים שהראו לנו מה זה כדורגל. היינו ילדים ונדבקנו מהם במחלה. רכשנו ניסיון רב אצל כאלה שלמדו לשחק בלונדון. הבריטים היו עולים על הגגות של המפעלים ומסתכלים עלינו משחקים".
השנים הראשונות של בנדורי על המגרש לוו בתקריות בין היישוב היהודי לערביי ארץ ישראל. "היית הולך ברחוב ופתאום מקבל צרור, משחזר בנדורי. "הבעיה היתה שהיינו מוקפים ערבים. הם גרו גם בצפון תל אביב ואי אפשר היה לעשות שם שום דבר. הם היו מגיעים בסירות לנמל ומנסים לירות עלינו".
עם פרוץ קרבות מלחמת השיחרור גויס בנדורי ונשלח לחזית. "נאלצתי לעזוב את הכדורגל כשסיימתי את גיל הנוער והצטרפתי ל'שועלי שמשון'. הייתי חבר ה'הגנה' והקדשתי עצמי לפעילות. הייתי תחת חסותם ומה שאמרו לי לעשות עשיתי".
איך נלחמתם איתם?
"למדנו איך להוציא את הערבים מאזור תל אביב. עשינו את זה באדיבות, לא ביפו, שם הם גרו בשכונות ואי אפשר היה לגרש אותם. את כל הערבים שגרו בתל אביב העברנו ליפו. הגבנו בצורה קשה כשראינו שהם מתקרבים אלינו. זו לא היתה מלחמה, גירשנו אותם".
בזמן שבנדורי לחם ביחידת "שועלי שמשון" הוא נפצע בדרום. "מיד ידענו שזה אסון טבע להילחם מול הצבא המצרי כי להם היה הרבה נשק ולנו לא. קשה
איך התאוששת?
"אני לא זוכר ששכבתי בבית החולים יותר מיום או יומיים. אני לא מדבר על כאלה שאיבדו יד או רגל או חלק אחר מהגוף, אבל אני נשארתי שלם, עם פגיעות. למזלי נפצעתי ביד, בכתף ובמותניים, אבל לא ברגליים ולא סבלתי מפציעות קשות שמנעו ממני לשחק וחזרתי לכדורגל מהר מאוד".
"ישבת במגרש בניו יורק והרגשת שאתה בבית"
במהלך מלחמת העצמאות, בספטמבר 1948, יצא בנדורי עם נבחרת ישראל לניו יורק למשחקה הראשון בהיסטוריה כמדינה עצמאית מול ארצות הברית האולימפית. האמריקנים ניצחו 1:3 ב"ג'איינטס סטדיום" שהתמלא ב-35,000 צופים. אד סוזה כבש צמד (14 ו-57) לאמריקנים, בנג'מין מקללין הוסיף (44) שער נוסף והקפטן שמוליק בן דרור הבקיע (20) לישראל.
בנדורי עמד בשער באותו משחק היסטורי ולצידו שיחקו מלבד בן דרור גם שלום שלומזון, ישראל וייס, שמעון צימרמן, אברהם פלמן, אלי פוקס, יוסף מרימוביץ', אברהם בוגדנוב, אליעזר שפיגל וארנסט ויינברגר. יצחק שניאור, יצחק רוזנבאום ונפתלי שוולב שולבו כמחליפים.
איך הייתה האווירה באותו המשחק בניו יורק?
"הדבר הכי חשוב היה להגדיל את מספר תושבי המדינה, המטרה היתה להביא לפה יהודים והרבה תמכו ברעיון. הפלוס הגדול ביותר בארצות הברית היה הקהילה היהודית. ישבת במגרש והיתה לך הרגשה שאתה בבית. לפחות שני שליש מהצופים היו יהודים. הצופים לא ידעו מי האנשים ומה מוצאם, רק שבאו מישראל. זה הספיק והאיצטדיון היה מלא. היינו במקום זר, עם קהילה שכולה צועקת 'ישראל'. חוץ מהמילה 'ישראל' הם לא ידעו דבר, אבל כל הזמן צעקו וזה הכניס בנו אמביציה עצומה".
איך בכלל הקימו נבחרת ישראלית באותם הימים?
"המאמן אגון פולק לקח כל מי ששיחק והביא אותו לנבחרת. הצעירים בארץ היו המומים ולא עזבו אותנו לשניה. המבוגרים לא ידעו מה זה בכלל המשחק הזה. ההורים של אלו שבאו מפולין ורוסיה לא ידעו מה זה כדורגל".
"למדתי מחודורוב, הוא עזר לי להתקדם"
שבע פעמים לבש בנדורי את מדי נבחרת ישראל, בינהן הופעה אחת בה ניצחה הנבחרת 0:4 את איראן במשחקי אסיה בטוקיו 1958, אבל רוב הזמן הוא שימש כמחליפו של יעקב חודורוב.
"זה לא כמו היום כששחקן משקיע ולא משחק", הוא מספר. "חודורוב היה מבוגר ממני בשנה והקדים אותי. כשהייתי בנוער הוא כבר היה בבוגרים (בהפועל ת"א). הוא היה שוער מצוין ועקבתי אחריו. הוא עזר לי להתקדם ולמדתי ממנו פעולות. כאחד שלא ידע שום דבר מהמשחק, היה לי חשוב מאוד לראות דברים כאלה ולחקות אותם".
לא יכולתם אז להתקיים רק מכדורגל.
"התמורה לה זכו הכדורגלנים באותם ימים היתה צנועה מאוד. כל השחקנים הטובים ידעו שאם הם רוצים להרוויח כסף הם לא צריכים לשחק במכבי או בהפועל
או בבית"ר, אלא ללכת למקום עבודה מסוים. היו הרבה שעזבו את הכדורגל כדי לעבוד. עבדתי ב"דן", כי גיסי היה חבר "דן" ומשך אותי. שיחקנו בתקופה בה הכסף בכלל לא שיחק ולא היה קיים וכשכן קיבלנו כסף היינו מופתעים".
אז מה החזיק אתכם במשחק?
"ההישג היה שיכולת להראות את הפרצוף שלך ברחוב ושכולם יצביעו ויגידו 'הנה, זה ניצח את הפועל ואת בית"ר'. אחר כך הבינו כאן שבלי כסף אי אפשר לקיים קבוצה, אבל בהתחלה כאמור אף שחקן לא ידע מה זה כסף. שיחקנוו כדי שנוכל אחרי זה לשבת לאכול ביחד, או שיתנו לנו מקום מגורים. אני לשמחתי לא הייתי זקוק לזה, כי ההורים שלי קיבלו מגרש ובנו עליו בית. אבי היה חבר של דוד בן גוריון, גרנו קרוב לבית שלו ואני הייתי חבר של עמוס, הבן של בן גוריון".
לנוכח האלימות שמתרחשת כיום סיכם בנדורי. "אז לא היו מכות בזמן משחק, הראש לא עבד בכיוון הזה. היו אולי מקרים בודדים, אבל נתנו כבוד לכל קבוצה".
לפנייה לכתב/ת 
