שתף קטע נבחר

להרוג את הטרור

הפגיעה הסלקטיבית והרצופה בפעילים בלחימת טרור נגד צה"ל ואזרחים היא הדרך העדיפה מבחינת עלות-תועלת

מדיניות הריגת פעילי טרור פלסטינים וערבים קיימת כבר שנים. בחינת פעילות הטרור הקשה מאז סדרת הפיגועים בפברואר-מרץ 1996 מגלה שהפגיעה בדרגים האופרטיביים הבכירים או הבינוניים של הארגונים האיסלאמיים, הייתה הדרך היעילה ביותר לנטרולם. פעולות שנעשו בעבר למיגור הטרור - בהן מעצרים של פעילי טרור, גירושים והפעלה מאסיבית של חיל אוויר - לא הצליחו לעצור את הפיגועים. עם זאת אסור לשכוח שזוהי פעילות שהיא רק חלק ממכלול רחב יותר של מהלכים מדיניים, פעולות צבאיות מוגבלות, לחצים כלכליים והסברה מול האוכלוסייה הפלסטינית.
הפגיעה הסלקטיבית והרצופה בפעילים בלחימת טרור נגד צה"ל ואזרחים היא הדרך העדיפה מבחינת עלות-תועלת. יש לציין שמדיניות זו צריכה להתחשב בשיקולים מדיניים ולשאוף לפגיעה מדויקת ביעדים, כדי למנוע קורבנות שווא או האשמות בטרור נגדי.
במציאות האזורית המיוחדת שבה נמצאת מדינת ישראל, פגיעה בפעילי טרור היא הרבה יותר מוסרית וצודקת משימוש בפעולות גירוש המוניות (כגון גירוש אנשי החמאס ללבנון בדצמבר 1992, שרק הקצין את פעולות הטרור של הארגון) או הפגזות והפצצות מאסיביות עם סיכון גבוה לפגיעה בחפים מפשע (כמו ההפגזות במבצע "ענבי זעם", שגרמו להריגתם של 170 אזרחים לבנונים, לעומת כ-50 הרוגים מקרב אנשי חיזבאללה, ולא הביאו להפסקת ירי הקטיושות). לטווח הארוך, לוחמה זעירה עקבית ומבוקרת תוכל לסייע לצמצם, אם לא להפסיק כליל, את פעילות הטרור.
כך, למשל, פעילות הטרור של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני דעכה בעקבות ההתנקשות בחייו של פתחי שקאקי ב-95' במלטה: יורשו לא הפך למנהיג מוביל והטרור הצטמצם לפיגועי ירי או ניסיונות בודדים וכושלים לפיגועי התאבדות.
הירידה האחרונה בפעילות המבצעית של החמאס נובעת משילוב גורמים, ביניהם היעלמות שכבת הפעילים והמומחים הבכירים בתחום טרור המתאבדים. בניגוד לתפיסה כי חיסול יחיא עיאש בינואר 96' הוא הסיבה העיקרית לסדרת הפיגועים הקשים בחודשיים שבאו אחריו, סימן למעשה מותו של "המהנדס" את סופה של תקופת הפעילות החופשית כמעט של החמאס והג'יהאד משטחי הרשות הפלסטינית, ואת תחילתה של נקיטת מדיניות תקיפה יותר מצד ערפאת נגד מנהיגי ופעילי הארגונים האיסלאמיים.
הריגת פעילי הטרור הביאה להידלדלות כוח האדם הבכיר והמקצועי האחראי לפיגועים הקשים, והבכירים המעטים שנותרו בשטח היו צריכים להסתתר או להימלט מפחד כוחות הביטחון הישראלים. נראה שהפעיל המבצעי הבכיר ביותר של החמאס, מוחמד דף, הסגיר את עצמו לשלטונות הרשות הפלסטינית באפריל 2000 בעיקר מפני שחשש מחיסולו על ידי ישראל. כך גם מחמוד אבו-הונוד, שהעדיף להסגיר את עצמו ולהישפט ל-12 שנות מאסר, ולא למות בקרב שהתרחש בכפר עצירה א-שאמלייה באוגוסט 2000. כתוצאה, החל מספטמבר 98' ניסיונות הפיגוע הקשים הסתיימו בכישלון יחסי.
הירידה המשמעותית בפעילות הטרור של החמאס והג'יהאד נזקפת גם לשיתוף הפעולה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים עם כוחות הביטחון הישראליים, ולפעילות המודיעינית והסיכולית ה"שגרתית" של השב"כ וצה"ל. אך מתוך הצהרות וראיונות של מנהיגי החמאס, והדגש שניתן להנצחת זכר "הקדושים", ברור שהיעלמות השכבה המבצעית הבכירה היוותה גורם חשוב לירידה במספר הפיגועים ובמידת הצלחתם.


ד"ר אלי כרמון, המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים