שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה אתם מעדיפים, ספר או נייר טואלט?
    שתי רשתות ששולטות בענף הספרות, פרקטיקות שגובלות בהטעיות של צרכנים וספר שמשווה לטלפון נייד. אריאנה מלמד פונה למקבלי ההחלטות בשם רפובליקת המילים העברית

    איש אינו יוצר בעברית מפני שהוא מבקש להתעשר או מאמין ביכולתו לעשות מכה במילים. אבל גם לאנשים חדורי להט יצירה, מגיע סוג של תגמול הוגן על עצם בריאתה של היצירה: הלא בלעדיה אין בכלל קיום לשוק הספרים, ולא, זה לא דומה לנייר טואלט, שיצרניו קמים ונופלים ואיש מהם לא העשיר את התרבות העברית באות כתובה אחת.

     

    כבוד הממונה על ההגבלים העסקיים, אני פונה אליך בזעם ובתסכול כצרכנית של ספרים אבל גם כפועלת שחורה בתעשייה הזאת, כלומר - מי שייצרה שני ספרים עד כה. אמש ראיתי אותך מישיר מבט למצלמה של ערוץ 2 ואומר שאין מה להתלונן, הנה, סוף סוף שוק שמתקיימת בו תחרות חופשית, למה להגביל. קשה היה להאמין שאלה הדברים שנאמרו, וקשה עוד יותר היה להאמין שאתה, כמומחה בעל שם עולמי בתחומך, באמת מאמין למוצא פיך. תחרות חופשית? איפה? בשוק שבו השליטה נמצאת בידי דואופול - שתי רשתות ספרים גדולות שמחזיקות ביחד ב-80 אחוז לערך מן השוק? על פי איזה מודל כלכלי מופרך ושקרי אפשר לקרוא למצב הזה "תחרות"?

     

    גורלה של הספרות הישראלית מצוי כרגע בידיך: אתה הוא זה שמתנגד להצעת חוק הספרים, ובגללך אי אפשר להחזיר לסופרים ולהוצאות הספרים לא רק את כבודם האבוד, אלא גם את יכולתם לשרוד בג'ונגל האימתני שצמח כאן סביב הספר. אתה הוא זה שהחלטותיך פוגעות ביצירה העברית במידה כזאת, שעתידה מסתמן כרגע כסבך גדול של אינטרסים כלכליים שבו אין ליצירה שום מעמד שהוא. היא קוטג'. היא סמארטפון. היא לא יותר מנייר טואלט.

     

    חנות ספרים מייצגת. האם זהו באמת שוק חופשי? (צילום: עופר עמרם) (צילום: עופר עמרם)
    חנות ספרים מייצגת. האם זהו באמת שוק חופשי?(צילום: עופר עמרם)

     

    הן רק אמש פורסמו מסקנותיה של ועדת קדמי על אודות התחרות בשוק המזון, שם שלוש רשתות גדולות חולשות על כ-60 אחוז מן השוק. בהנחה (שעוד מעט נידרש אליה, אבל בינתיים צריך לומר שהיא שקרית) שאין שום הבדל בין ספר לנייר טואלט בסופר.

     

    הגדולים אוכלים את הקטנים

    צא ולמד מוועדת קדמי שהטיחה ביקורת חריפה בדיוק, אבל בדיוק, באותם אספקטים של ריכוזיות והיעדר תחרות שנוהגים בשוק הספרים: העדפת יצרנים גדולים וחסימת הקטנים והבינוניים, היעדר מכאיב של שקיפות בתמחור כך שהצרכן אינו מסוגל להבין עבור מה הוא משלם, מתי כמה ולמה במסגרת "מבצעים", העדפת מוצרים מייצור עצמי של הרשתות וקידומם על חשבון כל האחרים, פרקטיקות שגובלות בהטעייה של צרכנים - יש עוד, והכל נכון עד כאב גם לרפובליקת המילים העברית.

     

    ולו ספר באמת היה סמארטפון - שוב, אתה מכיר טוב ממני את שוק הטלפוניה הסלולארית, שבו שלוש החברות הענקיות טענו בלהט כי מתקיימת תחרות חופשית והכל אחלה, ועשקו את הצרכן במשך שנים ארוכות, עד ששר תקשורת אחד השכיל להבין שתפקידו של רגולטור הוא לפעמים לחבוט במי שטוען כך, ולפתוח את השוק כך שהצרכן ייצא נשכר - שני הבדלים רציניים קיימים בין הדוגמאות הללו לבין ספרים. ראשית, הדואופול השליט של רשתות הספרים מתחרה על הוזלות, ולכאורה הצרכן יוצא נשכר, אבל רק לכאורה ורק בטווח הקצר. כי ההבדל המשמעותי באמת הוא ששוק הספרים איננו רק שוק.

      

    רפובליקת המילים העבריות שונה באופן קיצוני. לו היית כיום עורך של הוצאת ספרים, גדולה או קטנה, רוב זמנך היה מוקדש לחרדה עצומה מפני התוצאה הכלכלית של החלטותיך כעורך. כתב יד שהיה מגיע אליך, לא היית יכול לקרוא בו בלי לחשוב כבר בעמודים הראשונים, ימכור או לא ימכור? כמה ימכור? ישרוד את ארבעת החודשים שהם חיי המדף הממוצעים של ספר, או לא? ואם לא - למרות שמדובר בקלאסיקה חדשה או ביצירה פורצת דרך או בתרומה ענקית להרחבת גבולותיה של הלשון העברית, כמה אחוזי הנחה ידרשו ברשתות, אם בכלל יואילו להציג את הספר לרגע על מדף קדמי בולט?

     

    וכמה ידרשו על "קו קופות", כלומר, הצבת הספר באיזור שבו הצרכנים מתעכבים בלית ברירה, ואז הם נחשפים אליו יותר? וכמה, אחרי כל זה, אפשר לשלם ליוצר מבלי להעליב אותו ולהרעיב אותו? והאם לא כדאי לוותר על עריכה לשונית או הגהה, כפי שכבר נעשה בלית ברירה ברוב ההוצאות, רק כדי שאפשר יהיה לשרוד לאורך עוד כמה כותרים בהוצאה הבינונית או הקטנה שבה הספר הזה נערך וייצא לאור?

      

    הדשא של השכן ספרותי יותר

    ועכשיו - שאלה: כמה מודלים של שוק חופשי כזה אתה מכיר? הלא גם מספר הצרכנים המקומי הוא סופי בהחלט וקטן עד מאוד, יחסית לשווקים משוכללים כמו שוק הספרים האנגלו-אמריקני או הספרדי-דרום אמריקני, שפוטנציאל הצרכנים שלו הוא מאות מיליונים. והלא גם בשפות האלה, שבהן אדם יכול לכתוב ולהתפרנס מכתיבתו, מתקיימת תמיכה ממלכתית מסיבית ביצירה הכתובה וביוצריה, ששיעורה היחסי גבוה בהרבה מזו שניתנת ליצירה וליוצר בעברית.

     

    וכדאי מאוד ללמוד משווקים אחרים: חוק הספרים הצרפתי, למשל, הבטיח שהתחרות

    הפרועה וחסרת הרסן בין הרשתות לא תפגע ביוצרים. באיסלנד - שוק קטן בהרבה משלנו - תומכת הממשלה במלגות קיום וסובסידיות למאה סופרים בכל שנה. בשבדיה מעניקה הממשלה עשרות אלפי שקלים ליוצרי ספרות בדיונית, ספרות עיון ואפילו ספרות ילדים, ובלבד שיכתבו בשבדית: לספר לך עד כמה טובים חייו של סופר קנדי? עד כמה נוח יותר לכתוב בגרמניה או בהולנד?

     

    כל הנתונים האלה ואחרים כבר הונחו בפניך, ואחרי כל זה אתה עדיין מעדיף את עמדתה של רשת ספרים גדולה אחת, שהיא היחידה שמתנגדת לחוק והיחידה שתצא נשכרת, בטווח הקצר, מהימנעות מחקיקה. אפילו הרשת המתחרה כבר הסכימה לחוק הספרים, והיא באמת לא עושה זאת מטעמים הומניטאריים גרידא.

     

    בעוד שנים מספר, כשמיטב הכישרונות הספרותיים יפנו לקופירייטינג או לטלוויזיה, כשרמתם של הספרים הרואים אור כאן תדרדר עוד ועוד, כששיקולי הישרדות יהוו צנזורה ליצירות, באמת יתקיים כאן רק שוק כמו שאתה מקדם: רמסני ודורסני, צעקני ופרוע. אז באמת אפשר יהיה למחזר את הנייר עליו מודפסים ספרים, ולהיפרד יפה מתרבות הכתיבה העברית, שהממונה על ההגבלים העסקיים פשוט לא מצא בה עניין.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שולחנות תצוגה בחנות ספרים. מי מחליט את מה מציגים?
    צילום: עופר עמרם
    הטבות למנויים
    מומלצים