שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ישראל עברה כל גבול
    בשעה שצעירים נלחמים על דיור בר-השגה, המדינה שופכת מיליונים על ניסור בתים. ישראל עוברת חורבן פנימי והתבהמות מוסרית. תוצר של 45 שנים ללא גבול

    השבוע נוסרה תודעתי. מאז החל מסע החרמות העולמי כלפי ההתנחלויות, התנגדתי וניסיתי לשכנע את חבריי נגד כל התערבויות חיצוניות במצב כאן. הרי אני ציוני, מסרב לשכוח את השנים שבהן היינו אור לגויים, גם אם מעולם לא חייתי במדינה ההיא שהייתה כאן, כזו שיש לה גבולות ברורים. חונכתי וגודלתי על כך שמדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון, היא הנס הגדול של המאה העשרים. אני עדיין מאמין בזה. השוויצרים המסמנים במרכולים הם בין האחרונים שראוי שיטיפו לעם היהודי מוסר.

     

    אבל 45 שנה אחרי הנצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, הבנתי בשבוע שעבר באופן סופי (תמים שכמותי, רק עכשיו, אומרים חבריי ממחוזות הפוסט-אנטי-דו-לאומית) שהמדינה איבדה את יכולתה להציל את עצמה מעצמה. הייתה זו הצעת הניסור ששכנעה אותי. מדינה שמציעה לקחת בתים ולהעבירם בעלות של 70 מיליונים בטענה שאסור להתעלם מבית הדין הבינלאומי בהאג, כדי להעביר את המבנים המנוסרים אל עברה השני של הגבעה בבית אל. אותה גבעה, שגם היא מנוגדת, כך לומדים בכל מבוא למשפט בינלאומי, לכל דין של אותו האג. ועל הדרך מכריזים על "פיצוי" של מאות יחידות דיור חדשות במדינת יהודה, לקול זעמן של הטובות בידידותינו, שכבר התעייפו, ומי יאשימן.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    אנטישמיות עם חיוך / קווין צדיארה, גרמניה

    ברחתי מהבית, ומצאתי בית / איילת, שם בדוי

    מכתב לאחי מגבעת האולפנה
    הסרט שלך מתחיל / דינה אברמסון
    מצאת בית יפה בשכונה עם ילדים על אופניים. פתאום נפלו השמיים. מישהו טען שהשטח שייך לו. עברנו את זה פעם בגוש קטיף
    לכתבה המלאה

     

    וזה קורה באותה מדינה שבה חיים צעירים תורמים ואוהבי מדינתם, המשוועים לדיור בר-השגה, אך רואים את עשרות המיליונים הולכים לבניין מדינת רווחה אחרת, יהודית בלבד, שהוקמה לה ממזרח. המדינה הזו, המממנת והמתרפסת בפני קומץ כוחני, איבדה את עצמה לדעת, אם מתמחים בפסיכיאטריה. או לפחות לא שולטת בצרכיה, אם בוחרים בפנימית ב'.

     

    עומדים לנסר בתים במקום לבנות דיור בר-השגה   (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    עומדים לנסר בתים במקום לבנות דיור בר-השגה (צילום: עידו ארז)

     

    בעוד חמש שנים יושלם יובל להיותה של מדינת ישראל מדינה ללא גבולות. אפילו אביגדור ליברמן, שמשרד החוץ בראשותו כינה את החלטת דרום אפריקה לסמן מוצרי התנחלויות כ"גזענות", יתקשה להסתיר את הצביעות הישראלית בנושא. גם הממשלה הרחבה והימנית ביותר בתולדות ישראל שבה הוא יושב, סירבה זה עתה להצעה להחיל את החוק הישראלי ביהודה ושומרון, בהנחיית ראש הממשלה.

     

    פעם, במרחק יריקה במונחים היסטוריים, החל פרופ' ישעיהו ליבוביץ' לתרגם את אובדן הגבולות הפיזיים, לאובדן אלה המוסריים. מי שהיה "הראשון לזהות" את הקטסטרופה, כתב ב-1980: "אני משוכנע שפרשת הגדה המערבית ורצועת עזה תסתיים בדרך שהסתיימה פרשת סיני. השאלה אינה אלא מה יהיה המחיר - מבחינת החורבן הפנימי - שנצטרך לשלם לפני שנוחזר לקו הירוק".

     

    אובדן הבושה

    אני כבר לא משוכנע שנחזור או שנוחזר לקו הירוק, אבל השבועות האחרונים הסירו כל צורך בדמיון מה המחיר. החורבן הפנימי של מדינת ישראל כבר כאן. את הקשר שבין האתיופי המוכה כי חשבו שהוא סודני לבין היעדר הגבולות עם הפלסטינים לא רבים עושים בימים השחורים האלה. כל מי שמבקר את מי מהמתקיפים ומהגזענים נגד מי מהקבוצות הללו, זוכה לטוקבק הנכסף "סמולני", "מתייפייף", או הגרוע מכל, "ערבי".

     

    אבל מה באמת הקשר בין שלל מקרי ההתבהמות המוסרית שעוברת ישראל בימים האלה, שאותה מרגיש כל ישראלי, כל יום. בין השלכת פלסטיני אחד גוסס, ככלב בצד הכביש, לכביש אחר, בחיפה, שבו משאירים ניצולת שואה לגסוס בצד הכביש (ולמות לפני שבוע)?

     

    הקשר, למי שיתבונן קצת מעבר לכותרות המיידיות, הוא ברור - וקשה להאשים בו את החברה הישראלית החדשה. מה ניתן לצפות משגיא ש"דפק ביצה לסודני", הוא הרי חי 45 שנים ללא גבולות. והרי בלי גבולות חיצוניים, אמרו רבים וטובים ממני, אין כל גבול פנימי. ברמה הממשלתית: אבדה הבושה להציע מעבר ממומן לצד השני והבלתי-חוקי של הגבעה בבית אל. מכספו של משלם המסים בחיפה, בתל-אביב ובירושלים, תוך מבט ישר בעיניו. וכל זאת - רק כדי שיזעקו כאן אחר כך, בעוד כמה שנים, שבכל פעם מגרשים את המתנחלים מחדש.

     

    זו פנייה דחופה לשוויצרי, לדרום אפריקני, ובעיקר לאמריקני - עזרו לישראלי המנוסר לקבוע את גבולותיו. עזרו לנו, כי בניגוד לרבים וטובים שנמצאים בשנותיהם האחרונות וכותבים לאחרונה טורים מדכדכים על השנים היפות שהיו כאן, לנו יש עוד כמה שנים טובות לחיות. אנחנו אוהבים את המקום הזה ולא רוצים לעזוב. רבים אחרים מבני דורנו, שגם הם הם לא רצו - התייאשו ומתרחקים מכאן בהרבה יותר מטפטוף. הצילו את ישראל, קנו תוצרת ישראל ורק תוצרת ישראל - המקום שבו חל ומוכר החוק הישראלי השוויוני. אולי אתם, יחד עם הצעירים כאן, תצליחו להציל את הזיכרון מ-19 השנים ההן של "יהודית ודמוקרטית" - מדינת היהודים עם שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל. מדינת ישראל.

     

    דור גליק, עורך אתר האינטרנט של מכון גתה, המרכז לתרבות גרמניה ולשפתה. לומד יחסים בין-לאומיים והיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים