במדינת "יהיה בסדר". הכרמל כמשל למלחמה
הבלגן שלט, הכול היה אלתור אחד גדול: ממש כמו במלחמת המפרץ ובלבנון השנייה, למרות כל הדו"חות והמסקנות, גם בשריפה הגדולה נחשפו אין ספור תקלות. ככה זה כשמנהיגים עסוקים בהישרדות פוליטית
יותר מ-21 שנה חלפו מאז מלחמת המפרץ הראשונה, אבל הבלגן של אז נראה היטב גם באסון הכרמל, ובדו"ח החריף שפרסם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. גם בשריפת הענק לא הצליח צה"ל להביא לידי ביטוי את יכולותיו, ולמעשה אלתר פעם אחר פעם. גם בשריפה נראה הבלגן שאפיין את תקופת הסקאדים. המבקר כתב שהוא מודאג שהליקויים הם רק משל למה שעלול לקרות במלחמה, ובסופו של דבר הכול באמת נובע מתרבות ניהול - במקום שבו הפקידים עסוקים במאבקי כוח, ונבחרי הציבור עסוקים בהישרדות פוליטית, כך זה נראה.
בעיצומה של אותה מלחמה, בינואר 1991, נחת טיל סקאד (אל חוסיין) עיראקי במרכזו של מתחם מגורים ברמת גן. כמה בתים בני 5-6 קומות נהרסו כליל, אחרים ניזוקו, אבל למרבה המזל אבדות בנפש כמעט שלא היו, אף שראש הקרב של הטיל הכיל כמה מאות קילוגרמים של חומר נפץ.
אחד הדיירים נפטר מהתקף לב, אבל בדקות ובשעות הראשונות אחרי הפגיעה כל זה לא היה ידוע. היה חשש ממשי שמתחת להריסות קבורים עשרות בני אדם. הראשונות להגיע היו ניידות משטרה, אחר כך אמבולנסים של מד"א ודקות ספורות אחריהם כוחות החילוץ של הג"א. כולם נכונים לפעול ולמצות את יכולותיהם, אלא שאף אחד מהם לא היה מסוגל למלא את ייעודו כהלכה.
צריך היה לראות כדי להאמין. הניידות, האמבולנסים ורכבי החילוץ הצה"ליים חסמו שם אלה את דרכם של אלה עד שניצבו ללא תנועה בפקק ענק, בעוד השוטרים, הפרמדיקים וקציני צה"ל רבים ביניהם למי זכות קדימה. אך הוויכוח הלוהט באמת שהתנהל אל מול גלי ההריסות הטריים עסק בשאלה: מי מנהל את האירוע - המשטרה או צה"ל. רק כעבור שעה לערך החלו עבודות החילוץ ואיתור הנפגעים. לא קשה לשער מה היה המחיר של האיחור אילו היו שם נפגעים רבים בנפש.
יותר מ-21 שנים חלפו מאז. בינתיים הוקם פיקוד העורף, נחקק חוק המסדיר את פעולתו ואת תפקידי מערכת הביטחון בכלל בזמן מלחמה ובעתות חירום; ב-2006 הייתה מלחמת לבנון השנייה שבה העורף שוב לא תפקד כהלכה. ועדת וינוגרד חקרה, גם מבקר המדינה הגיש דו"ח בעניין בשנת 2007; הוקם מטה מיוחד במערכת הביטחון לעתות חירום, רח"ל שמו, וסגן שר הביטחון קיבל אחריות למצבי חירום בעורף.
אבל ב-2010, בעת שריפת הענק בכרמל שוב לא הצליחו פיקוד העורף של צה"ל, רח"ל ומערכת הביטחון להביא לידי ביטוי יעיל את מלוא יכולותיהם. כך קובע מבקר המדינה חד-משמעית בדו"ח שהתפרסם אתמול.
אלתור אחד גדול
המבקר מעניק אמנם מחמאה חמוצה לסיוע שהגישו צה"ל ומערכת הביטחון למשטרה ולמערך הכבאות ומשבח אותם, אך בה בשעה הוא קובע שלמעשה מדובר באלתור אחד גדול. צה"ל שלח מכוניות כיבוי ככל שהיה יכול, שיגר מזל"טים לאיתור מוקדי אש ושלט במרחב האווירי שבו התנהלו גיחות הבריגדה הבינלאומית של מטוסי כיבוי, שהוזעקה לסייע על ידי ראש הממשלה ושר החוץ.
המבקר מונה שבעה ליקויים בתפקוד של צה"ל ומערכת הביטחון בשריפה בכרמל אבל למעשה מדובר בשני ליקויים בסיסיים שמצאו ביטוי בכמה תופעות:
צה"ל ורח"ל לא הכינו תרחישי ייחוס לאירועי חירום בעת שגרה. השר והמטה לענייני העורף הכינו תרגילים, על סמך תרחישי מלחמה, לטיפול בעורף במלחמה. אך איש לא דרש מהם ולכן גם לא הכינו תרחישים ותרגילים למקרה של רעידת אדמה או שריפה. לכן השריפה בכרמל התנהלה כשכל אחד מהגורמים מתפקד כפי יכולתו ושיקול דעתו ולא לפי נהלים ותרחישים שהוכנו ותורגלו מראש.
דבר נוסף, לרח"ל אין סמכות לשמש גוף מטה ליד שר הביטחון שיתאם בכל התרחישים את כל הגורמים שעוסקים בסדר ציבורי והצלה. זאת מפני שהמשטרה וגורמי ההצלה האחרים לא היו מוכנים שמערכת הביטחון תכתיב להם ותנהל אותם גם במצבי חירום שבשגרה (לא מלחמה) ולכן מערכת הביטחון וצה"ל תפסו ראש קטן והכינו עצמם למצבים שבהם יש להם אחריות ברורה ובלעדית - כלומר מצבי מלחמה. אגב, אלו לא קציני המשטרה והכבאות שעמדו בראש המאבק נגד ניהולם על ידי צה"ל ומערכת הביטחון. היו אלו השרים ונושאי התפקידים הבכירים במשרד לביטחון הפנים ובמשרד הפנים שדרשו להיות עצמאיים.
אין תיאום, חלוקת עבודה ושילוב כוחות בין המשטרה לצה"ל. נקבע אמנם בחוק שבמקרי חירום אזרחיים המשטרה היא הגורם האחראי לניהול האירוע, אבל המבקר רומז בבירור שישנו סוג שלישי של מקרי חירום שבשגרה - אפשר לכנותם: מגה אסונות אזרחיים - שמערכת הביטחון וצה"ל צריכים להיות הגורם האחראי והמנהל את ההתמודדות עמם. ולו רק מפני שלמשטרה אין אמצעי שליטה ובקרה, כוח אדם וניסיון הדרושים להתמודדות בהיקף כה נרחב.
לצה"ל ולמערכת הביטחון דווקא יש. כך למשל, נחוצה, תוך כדי משבר אזרחי גדול, הערכת מצב כוללת של כל הגופים שעוסקים בהצלה יחד עם השרים וראש הממשלה שבמהלכה יוחלט אם במקרה מסוים חייבים צה"ל ומערכת הביטחון לתפוס פיקוד. בכרמל זה לא קרה. לא בוצעו הערכות מצב משותפות לכל הגורמים שעסקו בכיבוי ובהצלה וכתוצאה מכך פעל כל אחד לעצמו בלי תיאום עם השאר.
לכל גורם היה חפ"ק (חדר פיקוד קדמי) שלא היו בו מכשירי הקשר ועזרי המטה שהיו מאפשרים לו לדבר עם החפ"קים האחרים. המשטרה לא יכלה לדבר ולגבש תמונת מצב עם צה"ל, שירותי הכיבוי ולוחמי האש אפילו לא יכלו לדבר כהלכה זה עם זה. אגב, גם כיום, שנה וחצי אחרי השריפה בכרמל, עדיין אין מערכת קשר וחפ"ק איחוד שינהל את כולם במצב חירום שבשגרה.
כך בדרג הטקטי וכך היה גם בדרג הלאומי. המבקר ממליץ בדו"ח להקים חמ"ל לאומי לטיפול במשברים שיקבל תמונת מצב בהירה מהשטח ויאפשר לקברניטים - ראש הממשלה והשרים הרלבנטיים - לקבל החלטות. בעניין זה חלה בינתיים התקדמות והמל"ל (המטה לביטחון לאומי) שפועל במסגרת משרד ראש הממשלה מפעיל כבר מנ"ל (מרכז ניהול משברים) לניהול מצבי חירום מכל הסוגים, להוציא מלחמה כוללת.
במבוא לפרק על מערכת הביטחון וצה"ל אומר המבקר שהוא מודאג מפני שהליקויים שחשף הם משל למה שעלול לקרות לא רק באסונות אזרחיים רבי-היקף, אלא גם במלחמה רבתי. שהרי גם במצב של מלחמה נחוץ יהיה שיתוף פעולה הדוק בין צה"ל ומערכת הביטחון לבין המשטרה, הרשויות המקומיות, מד"א, שירותי הכבאות ורח"ל כפי שהיה נחוץ בעת השריפה בכרמל.
החליטו, אז מה?
ההבדל היחיד הוא שאז, בעת מלחמה, לפי חוק, צה"ל הוא שמנהל את העניינים. אבל איך ינהל אותם בלי מערכת תקשורת משותפת לכל הגופים שתאפשר להם לדבר אלה עם אלה? יש אמנם החלטה מפורשת של ועדת שרים ממאי 2007 שמורה על הקמת רשת קשר כללית כזו. החליטו, אז מה?בסופו של דבר הכול נובע מתרבות ניהול ותרבות משילות אזרחית קלוקלות. הפקיד כמו גם נבחר הציבור אמורים לשאת באחריות לחיי האזרחים ולרווחתם. אבל מה לעשות? חלק ניכר מהפקידים הבכירים עסוקים במאבקי כוח וקידום ואילו נבחרי הציבור - עסוקים עד מעל לראש בהישרדות פוליטית ובגזירת קופונים מהקופה הציבורית לטובת ציבור בוחריהם (כדי שיבחרו אותם שוב ושוב).
עיסוקים חשובים אלה אינם מותירים זמן וטווח תשומת לב שיאפשרו להסכים על חלוקת אחריות ולהתכונן לתפקוד במשותף בעיתות חירום. כך זה במדינת "יהיה בסדר".
לפנייה לכתב/ת 
