הלב שלי נסגר וננעל ביום בו נהרגת

בדירה הקודמת, בקומה מתחתיי, גרו זוג צעיר עם שני ילדים, תאומים בני שנתיים. במהלך הזמן בו היינו שותפים לאותו חדר המדרגות, יצא לי לפטפט איתם לא מעט, בעיקר עם הבעל שהיה איש נעים וחייכני. תחילה הסתכמו המפגשים בסמול טוק מהיר ונימוסי, אך במהרה התחלנו ממש להתיידד. אפילו אירחתי את שניהם בביתי.

עוד בנושא:

עכשיו אני מבינה מה זה כאב לב אמיתי

שגרת יום שכול: לחיות עם אשמה על מוות של בן    

למרות הזמן שעבר, המוות כאילו קרה אתמול

יחד, הם היו מקסימים עוד יותר מבניפרד, אולי כי שרר ביניהם מן שקט כזה שאפשר היה רק לקנא בו. נראה היה שהם עשו את הבחירה הנכונה והם אכן זיווג משמיים, שני אנשים שאוהבים אהבה גדולה ומפרה.

כשהחיים נגמרים, המוות מתחיל

יום אחד כשחזרתי הביתה, קיבל את פניי אמבולנס והמון אדם שהתקהל בסקרנות וחסם את הכניסה. הבחור, רוני, שבאותו הבוקר סיפר לי שיש יומולדת למאיה אשתו והזמין אותי לאכול איתם עוגה, עבר דום לב ומת.

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם ואת מרביתו ביליתי בעמידה מול החלון. השקפתי לדירה המוארת, הומה באנשים שבאו לנחם, ובכיתי. בכיתי על הקלות הבלתי נסבלת שבה חיים נגמרים והמוות מתחיל, בכיתי עליה, על האובדן המיידי הזה, שנחת ללא כל הכנה והתראה, ושינה למשפחה שלמה את המציאות מן הקצה אל הקצה.

חשבתי איך יראו חייה החדשים שמתחילים ממש עכשיו, כשמדי פעם הגיחה בחלון איזו דמות שעישנה סיגריה או יצאה לשאוף אוויר. לא מאיה, היא לבטח נותרה ספונה באיזו פינה, מנסה לעכל את האסון.

חיים של מועקה

כשהקמתי את "טקסטורה" לפני שנתיים, חשבתי בתמימות שזו עבודה מופלאה, כי בעצם כל שעלי לעשות הוא להקשיב, להפנים ולכתוב את התחושות מחדש, לפלס דרך מילות אהבה שביל לליבם של אנשים, וממש לא העליתי על דעתי שפרט למכתבים כאלה אצטרך להתמודד לא פעם, גם עם מכתבים קשים ועצובים, מכתבי אובדן, כאב וגעגוע.

קרן הגיעה אלי ביום חמישי שעבר. היא נראתה כמו מישהי שמועקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלה. אני לא יודעת לשים את האצבע על הדבר המדויק שהסגיר את הרושם הזה שנוצר בתוכי, אולי הייתה זו הליכתה האיטית, אולי הידיים שהתנדנדו שמוטות, ואולי גופה הדק והרפוי, אותו גררה בחוסר חשק משווע.

תמיד במהלך שיחותיי עם אנשים, אני מקפידה לכתוב. לכתוב כדי לא לשכוח, כדי להשתמש בשפתם ולא לאבד ביטויים המתארים את הרגש האותנטי שלהם. הפעם שכחתי לעשות את זה, ורק ישבתי בוהה בתנועותיה, מרותקת לקצב המילים.

"ניר נהרג לפני ארבע וחצי שנים, כשהייתי בהריון עם ליה", היא אמרה לפתע והוסיפה: "הכרנו בצבא, ואחרי שהשתחררנו טסנו לטייל בעולם, טיול שהתארך חמש שנים, במהלכן ביקרנו כמעט בכל מקום שאת יכולה לדמיין.

"כשחזרנו, שכרנו דירה קטנה במרכז תל אביב והתחלנו ללמוד באוניברסיטה. החיים היו נהדרים, שנתיים של שגרה מושלמת. היינו מאוהבים והייתה בינינו חברות אמיתית ואהבה חסרת גבולות. כשנכנסתי להריון היינו בעננים, קנינו את כל הדברים הכי יפים והכנו לליה חדר של נסיכה.

"שלושה חודשים לפני הלידה הכל נגמר. זה היה חורף, ערב גשום, ניר היה אמור לאסוף אותי מהאוניברסיטה, אך הוא איחר ולא ענה בנייד. אחרי חצי שעה של המתנה התקשרה אלי סימה, אמא שלו, והודיעה לי שניר היה מעורב בתאונה ונהרג במקום.

"מאותו הרגע הימים שלי השתנו בצורה חדה וקיצונית כל כך, שכלום כבר לא הצליח להכיל את הריקנות שמלאה לי את החיים ואת הלב. ליה נולדה למציאות של בכי מהול במעט מדי שמחה, וכבר בזמן ההיריון הפכה למשענת עבורי, לסיבה לחיות, ומבלי להצטרך מילאה אולי תפקיד גדול מדי. ליה שמרה עלי שלא אתפרק ובזכותה לקחתי אוויר ונתתי לעצמי ולה סיכוי לחיים נורמאליים.

"המשכתי לתפקד, בזמן שכל מה שרציתי היה לישון ולא לקום יותר. היום, אחרי כמעט חמש שנים, אני מרגישה שמשהו בי השתנה, שמהכאב נולדה גם הבנה.

היום, אחרי שנים, אני סוף-סוף מצליחה לדבר במונחים של 'אני רוצה', ולא רק להבין, אלא גם לדעת, שמגיע לנו לחיות בית שמח באמת. ואני רוצה לספר לניר, לשתף, בלי סימני שאלה. אני רוצה שתכתבי מכתב שינסח את כל מה שעובר עלי בזמן הזה, אם תוכלי".

איפה אבא שלך?

וכך נראה המכתב של קרן: "ניר, אתה בטח כבר רגיל, כל שנה מחדש אני מנהלת את הטקס הזה. כל שנה ביום ההולדת של ליה אחרי שכולם הולכים והבית מתרוקן, אני כותבת לך. כותבת כדי לספר עלי, על הבת שלך שגדלה מהר, ועל כמה שאתה חסר לנו.

"השנה החלטתי שמישהו אחר יכתוב ואני רק אדבר, שמישהו ינסח את כל מה שעובר עלי, כי דברים השתנו ויום ההולדת של ליה עוד רחוק, אבל משהו קרה אצלי בלב. אתה חסר לי ניר, כל יום מחדש, כל יום יותר מביום שחלף. בכל פעם כשיש מסיבה בגן וכל ההורים מגיעים, תמיד ימצא הילד התורן שישאל את ליה: 'איפה אבא שלך?', והיא, כבר מאומנת, תגיד שאבא שלה בשמיים ותחייך.

"אבל בלילה, לפני השינה, היא תשבר ותגיד ששום טוב לא קרה היום, כי אין לה אבא. ולי, ניר, אין באמת דרך לנחם אותה, חוץ מלהצמיד אותה אלי ולבכות יחד איתה מאחורי הכתף הקטנה הזאת שלה, ולומר שאתה תמיד איתה, גם אם היא לא רואה אותך, ולזכור להאמין בזה בעצמי.

"אבל האמת, ניר, שאתה איננו, וזו רק אני שמדברת אליך וכותבת מכתבים כדי להקל על הכאב. ואני לא רוצה שבכל הימים שיבואו בבית הספר, בטקסים ובחגים, יסתכלו על ליה כמו על הילדה בלי האבא, אך אני יודעת שזה בלתי נמנע.

"אני אוהבת אותך כמו שאוהבים אדם חי. אני חיה איתך אבל לבד, ולא מאפשרת לאף אחד להתקרב אלי ובטח שלא לליה. הלב שלי נסגר וננעל ביום בו נהרגת, ועדיין לא עובר רגע שאני לא חושבת לעצמי מה אתה הייתי עושה ואומר, מה נכון בעינייך ומשתדלת להקשיב לקולך האילם.

"כבר כמעט חמש שנים שכל מה שיש לי בעולם הזה הוא המוות שלך, והחיים של הבת שהשארת בשבילי, ילדה שעונדת את החיוך שלך, שעושה את הפרצופים שלך, ילדה שהיא אתה וחוץ משניכם אין לי כלום משלי, ועד לא מזמן גם לא הצטרכתי דבר.

אין נחמה

"ואיש לעולם לא יוכל להחליף את מה שאתה בשבילנו, כי לליה תמיד יישאר אבא מחייך מתמונה שאהב ואוהב אותה יותר מאת החיים עצמם, אבא ששומר עליה מהשמיים שלה ומלווה אותה בנפשה לכל מקום אליו היא תלך, אבל אני יודעת שלליה גם מגיע איש אמיתי, בשר ודם.

"איש שיוכל לחבק אותה ולנחם, שיוכל להעניק לה את מה שאני לעולם לא אוכל לתת. אז המכתב הזה הוא אולי סוג של בקשה, אולי רק שיתוף במחשבה, ואולי אני בכלל מחפשת סימנים של הסכמה. אני אוהבת אותך ניר, ומתגעגעת אליך נורא".

הרבה מה לומר אחרי מכתב כזה, אין לי. שהרי כלום ואף אחד לא יוכל למלא את החור שנפער אצל ילדים בלי אבא בבטן, כי איש לא מסוגל ולא צריך למלא מקום של אדם הניבט מתוכן של תמונות.

אבל לבחור בחיים, בהתחלה חדשה, לבחור להשאיר זיכרון חשוב וגדול ככל שיהיה בעולם המחשבות ולא לחיות בתוכו, זו בעיניי החלטה גדולה מהחיים. קרן הבינה שלעשות לבייתה ולבתה זה גם ובעיקר לשחרר, לאפשר ללב של שתיהן להיפתח ולאהוב שוב ובנוסף, אדם חדש.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים גם בפייסבוק

שחר הדר כותבת מכתבי אהבה, נאומים ומסרים אישיים לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"