משה אשכנזי: "לא רוצה להיות כוכב, רוצה הכרה"
"אננדה", "העולם מצחיק" ו"הדילרים" הפכו את משה אשכנזי בן לילה מעכואי אנונימי לשם החם בתעשייה. אבל הדרך לשם גבתה מחיר - כולל בכורה על הבמה בזמן שסבתו נקברה והתמודדות כואבת עם התהילה: "מבחינתי זה חרא, אשליה אחת גדולה"
לפעמים, המסלול לכוכבות הדרגתי ומסודר. יש זמן לעכל את ההצלחה, את המעמד החדש. ולפעמים זה קורה בבּוּם, וההצלחה הופכת לכאפה, כזו שנכנסת ישר לפנים. משה אשכנזי עבר את המסלול המזורז הזה. שלושה פרויקטים גדולים שיצאו בזה אחר זה, תוך שלושה חודשים - "אננדה", "העולם מצחיק" ו"הדילרים" - הפכו אותו מעוד שחקן אלמוני לדבר הכי חם על המסך הישראלי.
מהיר - בהחלט, אבל נעים זה לא היה. "מבחינתי זה חרא", הוא אומר, "זו אשליה אחת גדולה, ובעיקר בגלל זה אני רוצה לצאת למסע עם עצמי, לברוח קצת. מה רע? צריך לברוח ממשהו אחד כדי להגיע למשהו אחר". חודש וחצי בחו"ל, זה מה שהוא מתכנן. פורטוגל וספרד, לוס אנג'לס וניו יורק. "הרבה דברים קרו השנה וזה מבלבל, אני צריך קצת זמן לעצמי".
מה כל כך מבלבל אותך?
"הפרסום יכול לבלבל מאוד בן אדם. אני יכול להבין אנשים שאומרים 'הוא התפרסם, תפס תחת'. צריך תמיד להסתכל לבן אדם בגובה העיניים. לזכור מי אתה, מאיפה באת, לאן אתה הולך. תראה את תעשיית הריאליטי: אנשים תמיד מחפשים את הדרך הקלה. זוהר יעקובסון, הסוכנת שלי, קוראת לזה תרבות ה'היי וביי'. למשל תוכנית בחירת זמרים: נכנסים אליהם הביתה, מכירים את המשפחות שלהם, אנשים חושפים את הדבר הכי פגיע אצלם - שהתעללו בהם, אנסו אותם ומה לא - ואז עולה התוכנית, והם עוברים שלב אחד וזהו. ומה אתה עושה עם כל זה אחר כך?".
זה קצת מצחיק לומר את זה: הפרסום הוא חלק חשוב מהמקצוע שלך, ואל תשכח שלא מעט כוכבים גדולים יצאו מתוכניות ריאליטי.
"כל עוד אני בוחר מה לחשוף, זה בסדר. בריאליטי, האנשים נתונים בידי העורך. לי אין בעיה לחשוף, אני בטוח שעם הזמן זה יעניין אנשים. החשיפה לא מפחידה אותי. אבל אני לא רוצה פרסום, אני רוצה הכרה. שיכירו ויוקירו את משה השחקן. הכוכבנות לא מעניינת אותי".
מהקו של זוגלובק ללימודי משחק
משה אשכנזי אמנם גדל בעכו ועבר לבדו לתל אביב בגיל 21, מיד עם שחרורו מהצבא - אבל שלא תחשבו לרגע שמדובר פה באיזה סיפור סינדרלה. אשכנזי בן ה-29 ידע מהיום הראשון בחייו שהוא רוצה להיות שחקן, וגם היה מוכן לעבוד קשה בשביל זה - בין אם זה אומר לשמש כשליח, ברמן או אפילו לחיות על חשבון הוריו במשך לימודיו בבית הספר למשחק.
"אבא שלי יצא לפנסיה, והחלום שלו היה שאקח את קו החלוקה של זוגלובק בנהריה ועכו", הוא נזכר. "עבדתי איתו מגיל 12. הוא רצה שאהיה מסודר בקטע של בעבודה. אבל אני האמנתי בחלום שלי, בדרך שלי, ידעתי שאני הולך להיות שחקן. אז עברתי לעיר הגדולה. נרשמתי לקורס משחק של חצי שנה. חשבתי שזה בית הספר הכי טוב בארץ. הייתי תמים, לא ידעתי שזה קורס למתחילים. אחת התלמידות שם נרשמה לניסן נתיב. שאלתי אותה מה זה, כי באמת לא ידעתי. היא אמרה שזה בית הספר הכי טוב בארץ. שאלתי אותה מה עוד יש, והיא המליצה על סמינר הקיבוצים. אז לשם נרשמתי".
נשמע כמו התחלה פשוטה למדי.
"פשוט לא היה שם. המסגרת הזו של בית הספר למשחק תופסת לך את כל העולם. אתה חייב להיות שם בכל הכוח. למזלי, ההורים שלי עזרו לי כלכלית, גם בלימודים וגם בשכירות. זאת היתה שנה ראשונה של הכל - מעבר דירה, שחרור מהצבא, לימודים רציניים ראשונים. היה לי קשה להתמודד. יום אחד קמתי ואמרתי שאני רוצה לחזור הביתה, לעכו. היה לי לחוץ, אמרתי לעצמי: 'רק בן 21 וכבר לימודים? חברים שלי מטיילים בכל העולם'. זה גיל מבלבל. חזרתי לעכו לשבוע, ואז שוב עברתי לתל אביב. מאז אני כאן, זאת האמת שלי".
המילים האלה, "האמת שלי", חוזרות הרבה בשיחה עם אשכנזי. זו, לדבריו, דרשה ממנו גם החלטה קשה - אחת שאת השלכותיה ומשמעותה הוא נושא איתו עד היום. הסיפור הזה מחלץ ממנו חיוך מר וכחכוח בגרון: "בשנה ב' בבית ספר למשחק, עשינו הצגה שנקראה 'המלך נוטה למות'. במשך שלושה חודשים, כל מה שדיברנו עליו היה מוות. בבוקר הצגת הבכורה, סבתא שלי נפטרה. הרגשתי שהמקצוע תופס אותי עכשיו. עוד לא התחלתי והנה אתגר אמיתי - אני מחוייב לאנשים, וסבתא שלי נפטרה.
"בבוקר הלכתי לים כדי להתחבר לעצמי והבנתי שאני במבחן, ושעלי לעשות את ההצגה. הופעתי על הבמה בזמן שקברו את סבתא שלי. יש רגעים שאני אומר לעצמי 'איך עשית את זה?', ובאמת נורא הצטערתי על זה אחר כך. היום אני מבין את המשמעות הקיצונית הזו של המקצוע - ההקרבה והוויתור. המושג 'ההופעה חייבת להימשך' אינו קלישאה. זה פשוט ככה".
וכשאתה מסתכל על זה היום, במבט לאחור, איך אתה חי עם ההחלטה שקיבלת?
"היא נותנת לי הרבה כוח. אני מאמין שלכל בן אדם ישנו ספר שחייו כתובים בו, והדף האחרון כבר נכתב. אני לא מפחד מהמוות. כשיגיע יומי, הוא יגיע גם אם אעשה שמיניות באוויר".
למרות ה"הברזה" הטרגית הזו, אשכנזי מעיד על עצמו כאדם משפחתי בסך הכל. "גדלתי בחממה, אח קטן לשלוש אחיות גדולות. לא צריך יותר מזה". שלוש האחיות האלה הן אולי גם ההסבר לכך שהוא מגדיר את עצמו כ"דון ז'ואן", אבל לא במובן השלילי כמובן: "אני לא פוגע, רק מחוזר. בנות אף פעם לא חסרו לי. אני מתאהב די בקלות, כך שאני אדם מאוד זוגי".
ועכשיו אתה בזוגיות?
"היום לא, אני רווק. אבל עד לפני שלושה חודשים הייתי מאורס. היתה לנו אהבה מאוד גדולה במשך שנה וחצי. אחרי שסיימנו לצלם את אננדה, נשארנו אני והיא יחד בהודו. היה כיף ובסופו של דבר גמרנו את זה יפה. אפילו את הפרידה האחרונה שלנו עשינו עם נשיקה צרפתית, באהבה ובהבנה".
איך הפסדתי לתורג'י
עכשיו, כאמור, אפשר למצוא אותו איפה שלא מסתכלים - בזכות שלושה מהפרויקטים הבולטים של תעשיית הבידור המקומית בחודשים האחרונים. אחד מהם הוא "הדילרים", שם הוא מגלם סוחר סמים בשם יאיר.
את הסרט ביים עודד דוידוף, איתו הוא מיודד. "את עודד הכרתי עוד כשהייתי בבית ספר למשחק. היינו חברים. כשסיימתי את הלימודים, ממש כשהתחלתי לקבל עבודות, הוא ליהק אותי לפרסומת הראשונה שלי. לפני שנתיים הוא סיפר לי שהוא עושה סרט ורוצה לתת לי תפקיד. הוא הזמין אותי לאודישן, נתן לי דף של דמויות ואמר לי 'תבחר'. קיבלתי פריבילגיה. בחרתי בתפקיד של סוחר הסמים כי ידעתי שיש בו משהו מעניין ומושך. לא בחנתי את גודל התפקיד, זה פשוט מה שרציתי.
"אחרי שבחרתי, עודד ביקש שאנסה להיבחן לתפקיד של אבישי (הדמות הראשית בסרט - ר.ב). אני ואיתי תורג'מן התמודדנו על התפקיד ובחרו בו. הוא חבר ואני מפרגן לו בטירוף. תורג'י עושה שם תפקיד בן זונה, ובכלל במקצוע הזה אתה לומד להבין שמה ששלך - שלך, ומה שלא שלך - פשוט לא שלך".
אשכנזי כיכב גם בתפקיד ראשי בסדרת הטלוויזיה המצליחה של דנה מודן, "אננדה", שהסתיימה לא מזמן. הוא גילם שם את עומר, נווד ערבי-ישראלי. "דנה אלופה, יש בינינו חיבור גדול, אני מצחיק אותה בטירוף", הוא מספר. "אני כל כך מחובר ל'אננדה', חיינו במשך חודשיים את הדבר הזה. היינו עסוקים בעבודה 12 שעות ביום, חיינו את הדמויות. האמת היא שהרגשתי לגמרי בבית בהודו. יש בה איזה קסם שאין בשום מקום אחר בעולם".
למרות שני התפקידים האלה, ובנוסף זה שגילם ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין (בקנה יש סרט נוסף בהשתתפותו - "קשת בענן" של הבמאי אלירן אליה), אשכנזי לא נח על זרי הדפנה. "אני עובד על מופע סטנד-אפ - כותב חומרים, וגם התחלתי להופיע. לאחרונה חיממתי את רותם אבוהב, שהיא מצחיקה בטירוף. זה הז'אנר הכי קשה שיש. ממש רעדו לי הביצים כאילו אף פעם לא הופעתי. בהתחלה לא צחקו, אבל אחר כך היה סבבה והעסק זרם. זה היה רק חמש דקות, אבל אני לומד את התחום הזה עכשיו. אני אוהב להצחיק, זה בנשמה שלי. החלום שלי זה 'ארץ נהדרת'. שמעתי שאומרים שזאת היתה העונה האחרונה שלהם. אני מאוד מקווה שלא, הלוואי שיעשו מזה 'סטרדיי נייט לייב' כזה, שזה יימשך עוד תקופה ארוכה. זאת תוכנית מדהימה".
כמו מי היית רוצה להיות שם?
"זה קטע מצחיק. הייתי בפרמיירה של 'הפרלמנט' לפני כמה שבועות. ואני מעריץ של אסי כהן, אני כמו נערה בת 16 כשאני רואה אותו. הגעתי אליו בסוף ההקרנה ואמרתי לו: 'אסי, היה כיף לראות'. הוא נתן לי צ'פחה ואמר: 'משה אשכנזי, אחלה תפקיד עשית באננדה'. הרגשתי בעננים. מבחינתי זה אומר שעברתי שלב, מין הכרזה שאני פה. ואני לא הולך לשום מקום".
