שתף קטע נבחר

"מומו" במדיטק: תיאטרון שסומך על הקהל

החופש הגדול, החום והלחות הם תירוץ מצוין לביקור בתיאטרון. והעיבוד הבימתי ל"מומו", רב המכר של מיכאל אנדה, אינו רק הצגה מוצלחת לילדים ונוער - אלא תיאטרון מצוין בכל קנה מידה

קיץ. בחוץ 34 מעלות, וכאילו שזה לא מספיק, גם 64 אחוזי לחות. השעה עשר בבוקר ובאולם המדיטק הממוזג יותר מ-300 ילדים צרחנים מחרישי אוזניים. מי שחושב ש"החופש הגדול" קשור באיזו שהיא צורה לחופש במובן המשחרר של המילה, גילו לא עולה על 18. רגע אחרי שהמורה שיושבת מאחורי נובחת על הקטנצ'יק שלידה שיפסיק לבעוט לי בגב הכסא, האולם מחשיך ובבת אחת הקהל משתתק. קסם התיאטרון מתחיל.

 

מומו. תיאטרון שמאמין בקהל (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
מומו. תיאטרון שמאמין בקהל(צילום: אייל לנדסמן)
 

 

הקסם הזה שגורם לחבורת הפראים הבלתי נשלטת מלפני דקות ספורות לשבת על קצה כסאותיהם ולהישאב פנימה אל עולם של דמיון, לא ברור מאליו. כשמחוץ לאולם, המציאות רצה לילדים מול העיניים כמו מכונית מירוץ במשחק וידאו של הפורמולה 1, התיאטרון מחזיר להם את קצב הנשימה. כשבחוץ העולם התחרותי שאיתו הם מתמודדים יומיום מורכב ממושגים מפלסטיק כמו 'מפורסמים', 'סלבריטאים' או 'כוכבים', בתיאטרון הם יכולים, לשעה קלה, לחזור לעצמם.

  

בהפקה המחודשת של "מומו" שמציגה בתיאטרון המדיטק, הקסם שמתרחש באולם מעניין לא פחות מזה שעל הבמה. הקשב, העניין, הריכוז - מילים שבעידן ההיפראקטיבי הנוכחי, יצאו מזמן מהלקסיקון - רק הם כשלעצמם, הישג לא מבוטל. את ההצגה, המבוססת על ספרו של מיכאל אנדה ביים רפי ניב והתוצאה - מפגש פסגה בין ספרות משובחת לתיאטרון במיטבו, בין רוח לחומר מפעיל מחשבה - נותנת תקווה.

 

מציאות מול פנטזיה (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
מציאות מול פנטזיה(צילום: אייל לנדסמן)
 

 

כפרפרזה על הקלישאה המוכרת "ילדים הם העתיד", תיאטרון לילדים ולנוער בונה את הקהל של מחר. ילדים שנחשפים לתיאטרון מיטבי כזה שמסקרן, מאתגר, מרחיב אופקים, פותח צוהר החוצה אל עולמות אחרים ופנימה אל הנפש והדמיון, סביר שיגדלו להיות קהל מיומן, משוכלל, רגיש ובעל יכולת הכלה נרחבת. בכל הנוגע לאלה, "מומו" היא סמן להקניית הרגלי צריכה של תיאטרון שמכבד לא רק את הקופה, אלא בראש ובראשונה את הקהל.

 

בבחירה לעבד את ספרו של אנדה לבמה, יש מלכתחילה הצבת רף גבוה. אחרי הכל מדובר במשל על החברה האנושית המודרנית שליבה הולך וקופא בעולם שמאבד את גווניו והופך אפור. העיבוד של המחזאי עידו ריקלין, מרכך במעט את הטון אבל המסר ברור: חייבים לשמור על פעימות הלב, אסור לוותר על הרגש, צריך להחזיר לעולם את הצבעים.

 

לבחור בין עולם אפור לעולם של צבעים (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
לבחור בין עולם אפור לעולם של צבעים(צילום: אייל לנדסמן)
 

 

באחד הראיונות האחרונים שנתן לפני מותו, אמר אנדה: "אם לא נצא למסע הזה אל תוך עולמנו הפנימי כדי לגלות את הערכים שקיימים בתוכנו, הם יאבדו". בראיון אחר, שבו התייחס לביוגרפיה שלו כבן לצייר סוריאליסטי שעבודותיו הוחרמו על ידי הנאצים, אמר: "לו הייתי נאחז באמונה שאחד ועוד אחד שווה שתיים, הדמיון שלי היה הולך קאפוט". אם לשפוט על פי התוצאה, אנדה וריקלין שניהם מאמינים בקהל הקוראים והצופים, קטנים כגדולים, ונותנים בידיהם את המפתחות אל עולם פנימי עשיר, לפעמים סוריאליסטי, שמאפשר חלופה נפלאה למציאות מורכבת.

 

סיפור העלילה מתרחש בשכונה שמתנהלת בעצלתיים. אל האמפיתיאטרון הנטוש שבפאתי השכונה, מגיעה יום אחד משום מקום יתומה בשם מומו. בלי מאמץ מומו הופכת את המקום ואנשיו לטובים יותר. היא ממלאה השכונה חיים, מתחברת עם ילדי השכונה ומלמדת אותם לדמיין ולחלום. כשחבורה של גנבי זמן מנסה להשתלט על חייהם ולהפוך אותם לבובות ממוכנות, מומו יוצאת לקרב לחיים או למוות. כמו בכל הצגה טובה, הדרמה מתרחשת בין הקצוות: עולם של דמיון משוחרר מול מציאות כובלת. טוב מול רע.

 

יש דברים ששווה להלחם עליהם (צילום: אייל לנדסמן) (צילום: אייל לנדסמן)
יש דברים ששווה להלחם עליהם(צילום: אייל לנדסמן)

 

ובכל זאת לא מדובר בעוד הצגה טובה. "מומו", שנעשתה בשיתוף עם הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, קובעת סטנדרטים חדשים בעולם התיאטרון לילדים ולנוער. למעשה מדובר בהצגה שמבחינת היצירתיות וההשקעה, נותנת פייט גם להפקות לגדולים שמציגות על הבמות של התיאטרונים הרפרטוארים המרכזיים.

 

הצגת תיאטרון היא מכלול אינסופי של פרטים. לעתים נדירות כל האלמנטים מתחברים באופן כל כך הומוגני ליצירת עולם עשיר ומרשים שכזה. הבימוי החכם והרגיש של רפי ניב, מוציא מאנסמבל השחקנים הצעיר והמוכשר הזה את המיטב ונותן לכל אחד מהם את הרגע שלו לזהור. עיצוב התפאורה, התלבושות, התנועה והמוזיקה, נעים ומניעים בין ריאליזם לפנטזיה. מעצבת התפאורה סבטלנה ברגר מאפשרת לשחקנים לנוע בין שני העולמות בטבעיות. מרשימות במיוחד התלבושות שעיצבה יהודית אהרון בזכות העושר הוויזואלי והירידה המדוקדקת לפרטים משרוך נעל ועד לפאות. המוזיקה המקורית שיצר נדב רובינשטיין, היא חגיגה לאוזן וגם המקום שניתן בהפקה לתנועה, תורם לבניית העולם הקסום של ההצגה.

 

בשורה תחתונה, "מומו" היא הצגה שכדאי לראות. לא רק בשל הערכים האנושיים שבה, אלא בעיקר כיוון שמדובר בתיאטרון מצוין שמאמין בקהל וסומך עליו. קהל - ילדים או גדולים - מתרגל למה שמרגילים אותו וכשבמרחב הפרוץ של זירת התיאטרון מסתובבים לא מעט הרגלים רעים להידבק בהם, מדובר בסוג יצירה נטול פשרות ששווה לחזק.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אייל לנדסמן
"מומו". מסע אל העולם הפנימי
צילום: אייל לנדסמן
לאתר ההטבות
מומלצים