רגע מזמנכם, בבקשה
סדרת ההצלבה ההירואית בין מכבי ת"א לפנאתינייקוס, האליפות ההיסטורית של קריית שמונה וטייס הקרב שעלה מהקרשים והביא לנו זהב. צוות ynet ספורט עם הרגעים הגדולים שלו לתשע"ב. אז מה האירוע שעשה לכם את השנה? ספרו לנו
איזו שנה עברה עלינו. סדרת הצלבה הירואית בין מכבי ת"א לפנאתייקוס, אליפות היסטורית של עירוני קריית שמונה, אלימות גועשת בכדורגל הישראלי, טייס שהתאושש מפציעה קשה וזכה בזהב. וזו רק ההתחלה. כתבי ועורכי ynet ספורט קיבצו עבורכם את הרגעים הגדולים של שנת תשע"ב. אז אם אפשר, רגע מזמנכם, בבקשה...
ה-22 במרס 2012: מכבי מנצחת באתונה / יוני לב ארי
זו לא הייתה עונת יורוליג שתיכנס לספרים, אבל סדרת רבע הגמר מול פנאתינייקוס אתונה יכולה להיות ספר בפני עצמו. זה החל עם תבוסה כבדה במשחק הראשון, אך דווקא כשכולם כבר חישבו את ההפרשים שצפויים במשחק השני באתונה, ודיברו על הבדלי רמות אדירים, הגיעו הצהובים וטסו לניצחון ענק בהארכה, 92:94.
ולמרות השנה החדשה, שתי נקודות עצובות: הראשונה, שבסופו של דבר הגיעה מכבי למרחק זריקה אחת מניצחון בסדרה ועלייה לפיינל פור, אך לא מעבר. השנייה? שלושה שחקנים קלעו באותו הערב 51 אחוז מהנקודות של מכבי. שלושתם, דייויד בלו, יוגב אוחיון וקית' לנגפורד, לא יכדררו במדי מכבי העונה. שנה טובה.
ה-2 באפריל 2012: האליפות של ק"ש / יאיר קטן
עונת הכדורגל הישראלית, מבלי לומר מילה על הנבחרת, הייתה האיומה ביותר שזכורה גם למומחים, בוודאי בשנים המתועדות. ואני אפילו לא נוגע באלימות - הכוונה שלי לרמת הכדורגל הירודה, משחקים עלובים, גירוש המוני של קהל וצופי טלוויזיה.
נקודת אור קטנה אחת הייתה בעונה הזו, וזה חשוב שזה קרה דווקא בעונה כזו. כי הזכייה של קריית שמונה הייתה חזקה מספיק כדי להשכיח כמעט את הכל.
בעתיד, לא יזכרו את מה שקרה השנה בגלל הכדורגל הרע, אלא בגלל הקבוצה הקטנטנה שעשתה בית ספר לכולם.
היא הייתה רומנטית ודומיננטית - כך שלא היה בה רק סיפור מצוין, אלא מדובר בקבוצה שזכתה בצדק ולא בפוקס, עם שליטה מלאה. זה כבר לא משנה אם היא תמשיך באותו קו - כי השנה השנייה אף פעם לא מענגת כמו הראשונה.
ה-5 באפריל 2012: הסדרה ההירואית נגמרת / יעל שחרור
הרגע הכי גדול של העונה הוא ההפסד של מכבי ת"א במשחק האחרון בסדרת הפלייאוף של היורוליג, לפנאתינייקוס 86:85 באתונה. נהוג תמיד לבחור הישג
גדול או ניצחון מרשים, אבל הסדרה הזו בין מכבי ת"א לפנאתינייקוס היתה מלאה באכזבות, הצלחות מדהימות, דרמות ואווירת כדורסל מחשמלת.
דווקא ההפסד במשחק האחרון לימד אותנו, בעיקר את הציניקנים שבנו, שלפעמים אפשר בהחלט להפסיד בכבוד וגם להרגיש גאה אחרי הפסד. בסדרה כזו לאף אחת מהקבוצות לא הגיע להפסיד, אחת אמנם עלתה לפיינל פור, אבל לצהובים נשאר רק להתגאות על כך שהיו שותפים לאחת הסדרות המרתקות בהיסטוריה של היורוליג.
ה-23 באפריל 2012: המלך שב הביתה / אופיר להב
בתור ילד שגדל על ראובן עטר, החלום במשך שנים היה לראות אותו שוב בקריית אליעזר, על הקווים של מכבי חיפה. אותו שחקן מתולתל ונחוש שחילץ כדור
מתוך ערבוביה של צהובים והפציץ את הרשת ב-0:5 הגדול על מכבי ת"א בעונת האליפות של 93/94, זה שגרם למאיר איינשטיין לאבד את הקול בניצחון המדהים של הנבחרת בפארק דה פראנס.
נכון, העונה לא התחילה הכי טוב. חיפה רק עם נקודה אחת מתוך שלושה משחקים. אבל בינינו, למי איכפת. למה בעצם אנחנו אוהבים כל כך את המשחק הזה? בגלל רגעים מרגשים כאלה, בגלל גיבורי ילדות שמחזירים אותנו לימים יפים יותר. גם אם מכבי חיפה נראית כמו סיוט כרגע, בשביל חלק נכבד מהאוהדים זה פשוט תענוג.
ה-12 במאי 2012: לוזון לא סופר אותנו / שרון דוידוביץ'
האירוע: משחק הירידה של מכבי פ"ת. יו"ר ההתאחדות תוקף צלם עיתונות, ויוצא במתקפה נגד כל העולם . הסיבה: הרגע הכי אמיתי של השנה. רגע מזוקק של הפרצוף האמיתי של היו"ר שלנו, של הכדורגל שלנו. בלי חליפות, בלי דוברים ובלי מסננת. זה היה סכין לתוך הבטן. כואב יותר מהתפרעות אוהדי הפועל ת"א , הראסיות באירועי המושבה או במהומת האלוהים בלאומית . אחרי כל אירוע, עוד חשבנו שיש לנו דמות סמכותית להישען עליה. לוזון ניסה, איכשהו, לצייר ארשת פנים רצינית.
אבל הכל התפוצץ, גילינו את השקר . חשבו לרגע מה היה קורה אילו רה"מ היה יורד בריש גלי על שופטי בית המשפט העליון? הארץ הייתה רועשת. גם כאן הארץ רעשה, אבל לגביר מפתח תקווה זה לא מזיז. כי בסופו של דבר, זו לא התקשורת שהוא לא סופר. הוא לא סופר אתכם, האוהדים בבית. הוא לא סופר את הכדורגל שלנו.
ה-7 ביולי 2012: נבחרת הנשים חוזרת מהקבר / רענן וייס
את האמת, גם אני לא האמנתי. זה נראה אבוד, לפחות בחמש הדקות האחרונות. נבחרת הנשים כבר פיגרה בתשע הפרש והייתה עם הראש באדמה. משחק
על החיים ועל המוות מול בלארוס. ניצחון ואפשר לחלום על מקום ביורובאסקט, הפסד והכל אבוד.
פתאום נבחרת אחרת נראתה על המגרש. הפער הלך וצומק. חמש שניות לסיום, בפיגור 58:56, שי דורון נעצרה בעבירה בלתי ספורטיבית ונשלחה לקו. היא קלעה רק אחת, החטיאה את השנייה, אבל לירון כהן עשתה את העבודה בכדור הבא. מהלך של שלוש נקודות שקבע 58:60 בכחול-לבן. מדהים, גם אם בסופו של יום נראה את אליפות אירופה בשנה הבאה בטלוויזיה.
ה-7 באוגוסט 2012: קורזיץ מפסידה ומרגשת / תומר גנור
כל המדינה עצרה את נשימתה. יום של זכיה אפשרית במדליה גורם לישראל להיכנס לעוצר. כולם קיוו שלי קורזיץ תשבור את הנאחס בשיוט המדליות ותציל את המשלחת מחרפה בלונדון 2012. זה לא קרה והאכזבה היתה עצומה, אבל
ההתנהגות של קורזיץ בסיום והדרך בה התמודדה עם המפלה היו ראויים לציון. "אנחנו לא פראיירים", אמרה קורזיץ בדמעות למצלמה והניפה בגאווה את דגל ישראל, רגע אחרי אחד הכשלונות הכואבים בחייה.
ההתמודדות שלה עם בעיות הבריאות מהן סבלה והאהדה לה זכתה ממכריה העידו שמדובר בספורטאית יוצאת דופן. כזו שלא תאבד את הראש אחרי הצלחה גדולה וכזו שיודעת להתמודד עם הכישלון. עובדה, בניגוד לאחרים שפישלו, אותה כלי התקשורת לא מצאו לנכון לבקר. לי קורזיץ גם זכתה באליפות העולם בתשע"ב, אבל יצאה מנצחת בעיקר בזכות ההתמודדות עם הכישלון.
ה-4 בספטמבר 2012: הפנים היפות של הכדורגל / אילן גופר
הלב עצר לפני כשבוע וחצי, כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים על כך שניצן שירזי אושפז באופן דחוף ויובהל לניתוח. איך? למה? מה יהיה? ודווקא ברגעים
הקשים הללו מתגלה היופי של הכדורגל שלנו. אוהדי מכבי ובית"ר שולחים פרחים, כולם דואגים ומתעניינים.
כי בכל ימות השנה החלטורגל שלנו לא מספק לנו הרבה רגעים של יופי ואחווה, ודווקא בזמן קריטי כן מתגלה הנקודה הזאת שמאירה את הכדורגל הישראלי באור קצת אחרת, אנושי, משפחתי ולא מתלהם ובהמי. לא סתם שירזי אמר כי האהבה והתמיכה שקיבל מכולם עוזרת לו להתאושש. חבל שרק ברגעים קשים מתגלות התכונות הללו אצלנו. אם נהיה קצת כאלה גם במגרשים ולא רק בחדר ההמתנה באיכילוב, אולי השנה הבאה תהיה טובה יותר.
ה-8 לספטמבר 2012: גרשוני זוכה בזהב / יהונתן משעל
לרגע אחד נדיר, הפרעת הקשב הכרונית ממנה סובלת מדינת ישראל פינתה את מקומה לקתרזיס קולקטיבי ומלטף. זה קרה לפני שבועיים. ההדים של צלילי התקווה עדיין טריים, ולכן אין צורך לפרט - נועם גרשוני, הטייס שנפצע במלחמת לבנון השנייה ועבר שיקום ממושך, זכה בזהב היסטורי במשחקים הפראלימפיים בטניס בכסאות גלגלים. הטובים לטיס. המצטיינים לפודיום.
אלא שבזהב של גרשוני היה מסר סמוי לספורט הישראלי כולו. מה שמשתמע ממנו ערב ראש השנה תשע"ג, מצריך חשבון נפש ובעיקר הפקת לקחים. בסיום שנה ספורטיבית שכללה חילופי האשמות בין עסקנים, גילויי אלימות בין שחקנים, חוסר כבוד מצד מאמנים, השחתה מוחלטת של ערכים ולא מעט כישלונות - גרשוני הציב מודל אנושי וערכי לפיו יש לחנך כל ילד וילדה שחולמים לבעוט, לכדרר, לרוץ, לשחות ולקפוץ. כי בתוך כל מדליסט גאה, יש קודם כל בן-אדם.
לפנייה לכתב/ת 
