שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שימושי או מיותר? היישומון של האקדמיה ללשון
    חובבי המילים בטח ימצאו באפליקציה החדשה של האקדמיה ללשון עניין רב. אבל למרות שהאקר הוא פַּצְחָן ואוסף צעצועי מין הוא רַטָּטִים, כמה מהמילים האלו באמת יכנסו לשפה שלנו?

    נניח, רק לצורך הוויכוח, כמובן, שאני מצויה כעת באמצע כתיבתו של רומן שגיבוריו הם האקר מחשבים אימפולסיבי וזוגתו, אמנית טרמפולינה אסרטיבית בעלת אוסף ויברטורים מרשים וחיבה עזה למטבח עילי. והנה, בעודי כותבת במרץ, מציעה האקדמיה ללשון העברית יִשּׂוּמוֹן (אפקליציה) שימושי לעילא, של תרגום מלים בלועזית לעברית תקנית לגמרי. בהיותי חובבת מילים (באמת, לא לצורך הוויכוח) אני מעיינת בחדווה במוצר השימושי החדש ומברכת את האקדמיה על הנגשת מילים חדשות לציבור, ומוצאת שיש לי בעיה.

     

    כי ההאקר האימפולסיבי שלי מהפסקה הקודמת הוא בכלל "פַּצְחָן" בעברית, והגיבורה הדעתנית שלי מפליאה לעשות ב"קַפֶּצֶת", ואוסף צעצועי המין שלה יכול להיות "רַטָּטִים", אבל בשום אופן לא "מַרְטֵטוֹת", שזה כבר מכשירים שמוצאם באתרי בניה, לא במגירות הלבנים של עלמת חן כלשהי. מה לעשות? לגשת לחנות הצעצועים הללו הקרובה למקום מגורי ולהתרשם בעצמי? או להמשיך לקרוא ביישומון ולמצוא שיש לי עוד כמה בעיות לשוניות?

     

    היישומון החדש. נגיש, אך בלתי שמיש (צילום: האקדמיה ללשון) (צילום: האקדמיה ללשון)
    היישומון החדש. נגיש, אך בלתי שמיש(צילום: האקדמיה ללשון)
     

     

    שכן אם אני רוצה לתאר את יחסה הרגשי העמוק של הגיבורה לתבשילים בעלי ארומה עזה, זו תהיה "בְּשֹׂמֶת". ללא ספק שם נאה לבית קפה ירושלמים בדיוני, אבל לא לרשת "ארומה". ואם תרצה הגיבורה ללגום דיז'סטיף הוא יהיה "אֶפְטָר", ובעוד היא לוגמת על מה תחשוב? על ה"חִסְּרָה" (מינוס, אוברדראפט) שלה בבנק? על כך שצריך לקנות "בּוֹרִיתן" חדש ל"מִקֶּלַח" (ראש מקלחת)? או אולי "בּוֹרִיתן" (דטרגנט) אחר להסיר את כתמי ה"מַצְבֵּעַ" (טוש, לורד) מעל ה"לְסוּטָה" (וסט) שהילדה לבשה הבוקר לגן?

     

    טיול בין המילים הנאות ביישומון הוא סוג של בילוי ביקום מקביל, שאת שפתו אנחנו דוברים אבל רק בערך, ואת התרגומים אנחנו יכולים להבין ולזהות בקושי, אם לא מסבירים לנו מהו המקור. גם כשמסבירים יש בעיה: מילים שהתרגלנו אליהן, לא מתגלגלות מן הלשון ברגע שפותחים את היישומון.

     

    תמיד זה היה כך. אין מי שיודע אלו חידושים של האקדמיה, שכולם בגדר הצעה לא לגמרי מחייבת, יאומצו על ידי הציבור. ובטח שלא מתי, כיצד ומדוע. השפה הכתובה והמדוברת גם יחד היא יצור דינמי, ומה שנכון ומקובל בה בנקודת זמן אחת, יכול להפוך למעתק זמן (אנכרוניזם) כהרף עין, אם נאמץ מבע לשון חדש.

     

    פעם קראנו למרקע הטלוויזיה "אֶקְרָן" ולעיצומים שנוקטים עובדים בשם "סנקציות". עכשיו מייחדים את ה"סנקציות" למה שעושים לאחמדיניג'אד, ועיצומים משמשים לדיווח על מאבקי עבודה. למה? ככה. אין הסבר: אט אט (או מהר מאוד, במונחי ההיסטוריה של הלשון) אימצנו מילים אל חיקנו - ואחרות, לא פחות יפות, נתקלו בחוסר אמון ציבורי בולט.

     

    מישהו יודע מה זה מִרְשֶׁתֶת?

    אנחנו אומרים "צג" ו"מוניטור" גם יחד, ה"מאוס" של פעם הוא ללא ספק עכבר, ההארד-דיסק הוא "כונן", אבל ה"אינטרנט" איננו "מִרְשֶׁתֶת" וה"שטרודל" הוא "כְּרוּכִית" רק בצחוק. גם אם אנחנו מצויידים במוטיבציה ("הֲנָעָה") לחידושים לשוניים, וגם אם כבר אימצנו חלופות ל"דפרסייה" ו"דסטרוקטיבי" ו"דפנסיבי" (דיכאון, הרסני, הגנתי) - שלל המילים החדשות לא יהפוך חלק מלשוננו בבת אחת, ולו כדי שלא ייווצר אצלנו "צְרִיר הַכָּרָנִי" (דיסוננס קוגניטיבי) ברגע שנפתח את הפה.

     

    אז איך ומתי מגיעות המלים החדשות אל הספרות? במילה אחת: בסוף. ראשית הן עושות את דרכן אל הלשונאים של הרדיו הממלכתי והערוץ הראשון. הללו מודעים לשמרנותו של הציבור, וגם לצורך לחדש ולגייר מילים. הם שמים את הייצורים החדשים בפיהם של קרייני חדשות, בצד התרגום. אלה כבר אומרים "פַּצְחָן", עושים פאוזה זעירה ומוסיפים, כאילו בסוגריים, "האקר", למען יידעו המאזינים שאין הכוונה למי שאוכל גרעינים להנאתו.

     

    בשלב הבא לחייהן של מילים חדשות, הן חודרות לאטן אל האגפים הפחות ממוסדים של תקשורת ההמונים. בתחילה תמיד כקוריוז, אחר כך בשימוש מבוקר של דוברים נועזים. וכעת, מחכה המילה החדשה לדוברים הילדים: ירצו ויאמצו? ידחו ויצחקקו? אין לדעת.

     

    מכל מקום, "עלי בריקדות" לעולם לא יהפוך ל"עלי מתרסים" - ו"טישו" כבר לא יהיה "מגבון", כי הדובר הילידי מייחד את המילה לדפים הלחים. אנחנו קשורים בקשר צלילי, הכרתי, ואמוציונאלי (רִגּוּשִׁי) למילים שאנחנו משתמשים בהן, ולא ניתן לתחושת הביטחון הלשוני שלנו להתערער תחת מתקפת החדש, אלא אם כן נרצה בכך. וכשנרצה, נשתמש.

     

    מכנסי הקורדרוי של ס. יזהר

    האם ראוי שהספרות תהיה מחלוצי המשתמשים? התשובה תלויה באידיאולוגיה שאתם מוכנים לחבר ליצירה העברית. פעם, בימי התום של הכתיבה והשפה, היה ברור שאיננו קוראים רומן עברי לשם ההנאה בלבד, וכי כל ספר נועד להאדיר ולפאר, לשבח ולהלל, את לשוננו החדשה והמתעוררת. תפקידם של סופרים היה לגלות לקורא את עושר המכמנים של העברית.

     

    הסברים עבריים למונחים לועזיים. ומה ס. יזהר היה אומר על זה (צילום: האקדמיה ללשון) (צילום: האקדמיה ללשון)
    הסברים עבריים למונחים לועזיים. ומה ס. יזהר היה אומר על זה

     

    מייצגה המובהק של האידיאולוגיה הזאת הוא כמובן ס. יזהר, גדול מאהביה של השפה בעידן המודרני. אלא שגם מי שקרא את "ימי ציקלג" על שני כרכיו חזור וקורא, לעולם לא יאמר בעברית "מנכנסי קטיפה מתולמים", כשהוא מתכוון לקורדרוי, פן יצחקו עליו ולא יבינו אותו.

     

    העברית הנפלאה של יזהר לא הוסיפה לו קוראים. העברית המצוחצחת, הגבוהה,

    של עמוס עוז, נדמתה בעיני האקדמיה בתחילת דרכו כסוג של יתרון אידיאולוגי וערכי גם יחד. יש מבקרים שעדיין ממשיכים להתפייט על ה"עושר הלשוני" של כותבים, ויש כאלה, רבים יותר, שבחרו באידיאולוגיה פנים-ספרותית ולא כל כך מגויסת, לפיה הלשון צריכה לייצג נכונה את הגיבורים וזמנם, מוצאם ועיסוקיהם, ולהישמע "טבעית" בפיהם.

     

    אז מה יעשה הגיבור שלי לעת ערב, אחרי יום של פצחנות תוקפנית? האם ילגמו גביע של יין ויתענגו על הבשומת המאוחרת שלו, או שמא ייטול הגיבור את הגיטרה שלו וינגן לאהובתו כמה "תַּצְלִילִים" (אקורדים)? בינתיים, נדמה לי שיסתפקו במילים הלועזיות, וכך ימשיכו, כל עוד היצורים הלשוניים החדשים יהיו כאלה. חדשים. בעוד שנים מספר, ב"אִגְבּוּר" (סינרגיה) פלאי, אולי כל זה ישתנה. בינתיים מותר לדוברים, לכותבים ולסופרים, לגלות "נוֹגְדָנוּת" מסוימת, וגם להמשיך ולקרוא לה "אנטגוניזם".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: האקדמיה ללשון
    כרוכית או שטרודל? התשובה מורכבת
    צילום: האקדמיה ללשון
    7 לילות
    מומלצים