שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אני לא מרגישה תנועות כבר מאתמול"

    "היא שוכבת בשקט, דוממת לחלוטין, מסיבה את פניה לקיר ולא מביטה בי או במוניטור. רק דמעה מתחילה לזלוג מעינה. דמעה שקטה, יחידה, דמעה של הבנה והלם". המיילדת מיכל ברס על התהליך הכואב של לידה שקטה. טור אישי

    היא נכנסת לקבלת יולדות בפנים מתוחות, מנסה לעצור דמעה ותמיד מחזיקה את הבטן, כאילו לגונן עליו ולשמור עליו בחיים.

     

    "בוקר טוב" אני פונה אליה בחיוך, מנסה לשמור עבורה על אופטימיות. "למה באת אלינו?", אני שואלת, למרות שברור לי לחלוטין מדוע הגיעה.

     

    "אני לא מרגישה תנועות כבר מאתמול". שקט משתרר בקבלה. כל הנשים האחרות מתכווצות במקומן, מובכות מתחושת הרווחה על כך שתינוקן בועט ומתנועע ללא הפסקה, ומתחושת האשמה על כך שהן בסדר והיא לא.

     

    מבלי להסיר את החיוך אני אוחזת בידה, מתנצלת בזריזות בפני היולדת בה טיפלתי עד עכשיו, ונכנסת איתה לחדר המוניטור. "בואי נשמע קודם דופק כדי שנראה שהכל בסדר וכולנו נוכל להירגע".

     

    "רגע הוא כאן, מסתובב, מתנועע - וברגע אחד נעצר"

    מאחורי הווילון אנחנו שומעות את רחש הלחשושים שהתחדש בחדר הקבלה, כשכל אחת משווה עם רעותה כמה בעיטות ותנועות הרגישה מאז הבוקר. "בואי, עלי על המיטה", אני מבקשת בשעה שאני מדליקה את המוניטור ומורחת ג'ל על המטמר. אני ממששת את הבטן בתנועות האוטומטיות.

    מרגישה את קצה הרחם מעל הטבור, מחליקה את ידיי לאורך גבו של העובר וממקמת את כף היד סביב ראשו. העובר ממוקם אורכית, במצג ראש, עם גבו פונה לשמאלה של אמו, כמו מנסה להתקרב לליבה ולשאוב ממנו את נוזל החיים היקר.

     

    אני מניחה את המטמר על הבטן הזקורה בעוד היא מביטה בחרדה במוניטור, ומתחילה לחפש דופק בתנועות סיבוביות. בתחילה כרגיל בצד שמאל למטה, שם לרוב פורץ מיד שטף של דהרות קצב לב במהירות מסחררת. אך הפעם שקט. רק הרחש הסטטי של מי השפיר.

     

    "אולי הוא מעט מתבייש", אני מנסה להכניס אופטימיות לסיטואציה הזו. "נחפש איפה הוא מתחבא". אני מתחילה לטייל עם המטמר על הבטן, לעתים לוחצת לעומק, כאילו מנסה להיכנס פנימה ולמצוא את פעימות הלב הקטן. מורחת עוד ג'ל ומבקשת ממנה לשכב על צד שמאל. עכשיו כבר מתחילה להתגנב אלי אותה תחושה מאיימת אך מוכרת של בשורה נוראית אותה אצטרך למסור.

     

    היא שוכבת בשקט, דוממת לחלוטין, מסיבה את פניה לקיר ולא מביטה בי או במוניטור. רק דמעה מתחילה לזלוג מעינה. דמעה שקטה, יחידה, דמעה של הבנה והלם.

    אני מניחה את ידי על זרועה ובשקט מבקשת לצאת לרגע. "אקרא לרופא כדי שיעזור לי למצוא את הדופק באולטרסאונד". שביב קטן של תקווה מסתנן לעיניה למרות שחיוורונה מעמיק.

     

    בעלה מתיישב על הכיסא, מרפה את גופו לחלוטין ואוחז בידה. עוד כמה דקות של חסד כדי לדחות את האבל. הם מביטים אחד בשני, אומרים הכל בלי מילים. אחרי שבועות רבים של חלומות ותוכניות, חיפוש שמות ובחירת בגדים זעירים, האם הכל נגמר כך פתאום? כרעם ביום בהיר, מבלי התראה מוקדמת, אפשרות שמעולם לא העלו בדעתם, והנה זה קורה להם. רגע הוא כאן, מסתובב, מתנועע, שוחה לאיטו במי השפיר, וברגע אחד, נעצר.

     

    "אני עדיין לא מוצא את הדופק"

    הדקות עוברות כמו נצח. תחושת בחילה וצרבת עולה בה אך היא מסרבת להתייחס כעת לגופה וכל מחשבותיה עליו. האם הוא סובל, האם כואב לו, האם הוא שומע את פעימות ליבה. האם פסק ליבו מלפעום באחת , או דעך לאיטו עד שנדם.

     

    אני חוזרת עם הרופא, שמגלגל אל תוך החדר את מכשיר האולטרסאונד הנייד. "שלום", הוא אומר. בקולו מעורבים חמלה וענייניות. "ממתי את לא מרגישה תנועות?" שואל. "מאתמול", היא חוזרת שוב, כשתחושת הבהלה חוזרת לקולה לקראת פסק הדין הסופי והמוחלט. מכאן אין דרך חזרה. האולטרסאונד הוא הקובע האחרון. יתכן שזו הפעם האחרונה שתראה את תמונת תינוקה המטושטשת. יד שטה בתוך מי השפיר, שרשרת הפנינים של עמוד השדרה, ובטנו העגלגלה בתוכה תמיד פועם במהירות ליבו הקטן.

     

    בדממה נשלף המטמר, נמרח הג'ל, מופשלת החולצה, ומתחיל הטיול החלקלק סביב בטנה בחיפוש קדחתני אחרי הנקודה המהבהבת. הרופא יסודי, מתודי, מקיף את הראש, גולש אל הבטן, משנה רזולוציה, גוחן אל המסך, ודממה.

     

    "אני עדיין לא מוצא את הדופק". הוא אומר בפנים חתומות ובתוכו סערה. כמו שופט הדן אותה לעונש הגדול מכולם, יאלץ לבשר לה על הנורא מכל. אין זו הפעם הראשונה שנאלץ לנפץ את חלומה של יולדת, אך תמיד הלב נחמץ והבטן מתהפכת. "אקרא לרופא בכיר כדי לסייע לי", הוא ממלמל ויוצא מהחדר.

     

    ושוב דממה, ותקתוק השעון, ודמעה.

     

    "כמו שאת רואה, התינוק לא חי", מצביע הבכיר על המסך. היא מביטה בפעם האחרונה בתינוקה,

    מלטפת במבטה את תוויי פניו השקופים, את שפתיו הדוממות, ועיניה מסרבות להיפרד מהדמות הקטנה והשבירה. "אנחנו לא יודעים למה זה קורה, אבל זה קורה לפעמים, גם בשבוע 30 ואפילו מאוחר יותר".

     

    אני אוחזת בידה, עיניה דומעות והתייפחויות מתחילות לטלטל את גופה. ליבי נחמץ בקרבו.

     

    מכאן הכל יתגלגל במסלול ידוע מראש. אשפוז, זירוז והלידה העצובה מכולן, "לידה שקטה". לידה שבה אין חיוכים, אין שמחה, אין טלפונים נרגשים לקרובים ואין בכי של תינוק. אני אנקה את התינוק בעדינות, אעטוף אותו בתכריכי חיתולים. ואז תתחיל הפרידה הגדולה, האבל והגעגוע.

     

    הכותבת היא מיילדת ממרכז הארץ




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אני לא מוצא את הדופק". לידה שקטה
    צילום: Index open
    צילום: מיכל ברס
    מיכל ברס
    צילום: מיכל ברס
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים