שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לידה שקטה: אמהות שכולות מלידה

    לידה שקטה הוא המונח המצמרר המתאר את בואו לעולם של עובר מת - ואין שקט מחריש אוזניים מזה עבור יולדת שחזרה הביתה בידיים ריקות. טראומטי ובלתי נתפס, אבל לא חייבים לעבור את זה לבד: יוזמה חדשה מחברת בין דולות ופסיכולוגיות מתנדבות כדי לאפשר לנשים האלה תמיכה וייעוץ חינם

    שיר, בתה של עדי שיינזינגר, נולדה לפני כחודשיים ללא רוח חיים, אחרי הפסקת הריון יזומה. "בסקירת המערכות המאוחרת, בשבוע ‭,23‬ גילו שאני כבר בלידה וחששו שאם אלד בשלב זה, תהיה לי ילדה פגועה, למרות שברחם היא הייתה בריאה לחלוטין‭,"‬ משחזרת שיינזינגר ‭,(30)‬ עורכת דין מרמת-גן ואם לאיתן, בן שנה וחצי. "בתוך כל התופת הזו, כשאני צריכה להחליט מהרגע להרגע אם להפסיק את ההריון או לנסות להמשיך אותו עם הסיכון הגדול, ספגתי קרירות מסביב.

     

    "לא היה מי שבאמת יבין ויכוון אותי. כבר בקופת החולים, כשהרופא ראה שמשהו משתבש, חשתי בענייניות שלא מתחשבת ברגשות, בעובדה שיש פה אישה כואבת ושבירה. יגיל, בעלי, תמך כל הזמן, אבל לא באמת ידע איך לעזור לי. המשפחה כולה דאגה לי והייתה סביבי, אבל הם היו בהיסטריה ומובן שזה לא מאוד תרם לי באותם רגעים‭."‬

     

    "נשלחו אליי מלאכיות"

    מי שכן הצליחה לעזור לה באותם רגעים קשים הייתה הדולה סיון אופירי, פעילה בפורום התמיכה לאובדן הריון של תפוז. אופירי עוסקת כבר שנים בהכנה ללידה ובהכשרת דולות ב"ללדת‭,"‬ בית ספר למקצועות הלידה ברחובות, שהקימה עם שותפתה, הדולה והאחות אהובה הילה חן. על המקרה של שיינזינגר שמעה מתלמידתה לשעבר אמראל קליימן, הגננת של איתן, בנה הקטן של שיינזינגר, והחליטה לבוא איתה לבית החולים כדי לתמוך ביולדת.

     

    "הבנתי שנשלחו אליי מלאכיות‭,"‬ משחזרת שיינזינגר. "סיון מיד תפסה לי את היד, שזה דבר שאף אחד אחר לא חשב לעשות, ודיברה איתי בגובה העיניים. היא ביקשה שישאירו אותנו לבד ואז שאלה מה קרה. היא הקשיבה לי, ואז הציגה בפניי, ברמה שיכולתי לקלוט באותם רגעים איומים, מה האפשרויות שלי. היא עזרה לי להבין שכדאי לשמוע קודם כל את דעתה של הוועדה להפסקת הריון, ושאם הוועדה תחליט שצריך להפסיק את ההריון, זה יעזור לנו להבין את המצב. כך היה. הוועדה קבעה מהר מאוד, תוך עשר דקות, שכדאי להפסיק, ואז הלכנו לחדר הלידה‭."‬

     

    שיינזינגר מתארת תהליך עגום וכואב שבסופו לידה עם צירים, לחץ וכאבים בלתי נסבלים, כשהעוברית ברחמה, שבמהלך ההריון זכתה בשם שאמה אהבה, כבר מתה. "סיון ואמראל פשוט הצילו אותי. הן עיסו לי את הגב, הקלו על הצירים, דרשו וממש לחמו על כך שאקבל אפידורל. הן היו השגרירות שלי. הן גם הסיחו את דעתי ואפילו צחקו איתי. בשלב הלחיצות לא באמת שיחררתי את העוברית. לא רציתי להיפרד ממנה, כי ידעתי שברגע שהיא תצא, אז הסיפור ייגמר. סיון הסבירה לי שאני חייבת לשחרר אותה. חייבת. ואז היא יצאה. כיסו אותה בסדין ואני לא רציתי לראות אותה. רציתי להישאר עם החלום, עם המחשבה שלי והדמיון שלי על איך שהיא נראתה. דומה לאחיה, כמובן‭."‬

     

    כולנו בכינו

    לידה שקטה. זה המונח המצמרר שבו משתמשים אנשי המקצוע בבואם לתאר לידה של עובר מת. גם עבור הדולה אופירי זו הייתה חוויה לא קלה ובהחלט מטלטלת. "תמיד הייתי בצד של החיים וליוויתי נשים שיצאו מבתי יולדות בידיים מלאות‭,"‬ היא אומרת. "מעולם לא ליוויתי אישה בתהליך קשה כל כך. המחשבה על ליווי אישה או זוג בלידה שקטה תמיד עוררה בי פחד מאוד גדול. לא ידעתי איך אתמודד עם זה. לא ידעתי איך אוכל לתמוך ואם באמת אוכל להיות שם עבורה או עבורם‭."‬

     

    אבל כשקליימן סיפרה לה על שיינזינגר, אופירי לא יכלה לעמוד מהצד. "מאחר שהיה מדובר בשבוע מתקדם, היה לי ברור שתוך יום-יומיים תתרחש לידה שקטה. באותו הרגע החלטתי שאני מגיעה אליה. כשהגענו לבית החולים מצאתי את עצמי אוספת את כל הכוחות שהיו לי ותומכת בה רגשית, מקשיבה לה, מכילה אותה, מאפשרת לה לבכות ולהתאבל. הצעתי באותו הרגע ללוות אותה ללא תשלום גם בתהליך הלידה. זה הרגיש לי הכי נכון בעולם. נוכחתי לדעת שהתמיכה שהיא זקוקה לה היא של אשת מקצוע, שאיננה מעורבת רגשית בפרטים, שאיננה מכירה אותה, ושאם תרצה - אני לא אשוב לראות אותה לאחר סיום הלידה. ידעתי שהלידה עצמה תותיר בה זיכרונות קשים. כמי שתהיה שם איתה, היה לי חשוב להבהיר לה שהתפקיד שלי יכול להסתיים מיד לאחר הלידה או כשהיא תבחר לסיים אותו‭."‬

     

    אופירי גילתה במהלך הלידה העצובה של עדי את כוחה של התמיכה הקבוצתית. "התהליך של הלידה היה קשה לכולם - ליולדת, לבן זוגה, למשפחתה המורחבת וגם לנו הדולות, אבל בכל אותו זמן מצאנו אמראל ואני את עצמנו תומכות בבני הזוג, אחת בשנייה, ואף נתמכות על ידי הצוות הרפואי המדהים. כולנו בכינו, כולנו כאבנו, ואז הבנתי שלא ייתכן שנשים וזוגות יעברו תהליך כל כך קשה לבד. אז נכון שיש את הצוות הרפואי, נכון שיש עובדת סוציאלית שמעורבת בסיפור, אבל בסופו של דבר האישה ובן זוגה נותרים לבד לגמרי רוב זמן הלידה, שהיא לידה לכל דבר ועניין‭."‬

     

    התובנה הזו גרמה לאופירי לפעול למען הקמת מערך תמיכה התנדבותי לנשים שעוברות את טראומת הלידה השקטה. "עם הכוחות הבלתי נדלים שגיליתי בתוכי, הגיעה גם הידיעה שחייבים לעשות משהו. התמיכה של הדולה ביולדת כזו חשובה פי כמה מתמיכה באישה שיוצאת מבית החולים בשמחה ובידיים מלאות. אין לתאר במילים את הסבל הנפשי והגופני שעוברת מי שיולדת תינוק מת. יש רגשות בלתי נשלטים של אשמה או של קבלת עונש על משהו, תחושה שאולי רחמך לא מסוגל לשאת תינוק בריא, כשברקע קולות של תינוקות שנולדים, של מוניטור תקין מהשכנה בחדר הסמוך.

     

    "הליווי חשוב גם לאחר הלידה. יש חלב שצריך לייבש, צריך להתמודד עם התנפצות החלום על התינוק שאיננו, להחליט מה לספר לכולם. היולדת ובן זוגה צריכים לדעת שיש כאן מישהו בשבילם, שאף אחד לא שופט או מבקר אותם, אלא להפך, לגמרי מבין אותם, ושיש לגיטימציה לכל הרגשות. כדי לאפשר את השירות הזה צריך ליצור קבוצה מספיק גדולה של דולות מכל רחבי הארץ ולשריין גם פסיכולוגיות המתמחות בתחום. המטרה הסופית היא ששירות הדולה יינתן חינם ושכל ההוצאות הנלוות אליו, כמו נסיעות, חנייה בבית היולדות, שמרטפית לילדיה של הדולה שנשארו, יסובסדו על ידי מקור חיצוני‭."‬

     

    קטסטרופה בבטן

    גליה ‭(37)‬ ואופיר ‭(36)‬ גבירצר מרחובות חשו על בשרם כמה היו זקוקים לתמיכה, כשהביאו לעולם לפני ארבעה חודשים את בנם עידו, אח לאילון ‭.(3.5)‬ מאורע משמח אבל רק חלקית. עד השבוע ה‭32-‬ גבירצר נשאה ברחמה תאומים, אבל לפתע, בשלב המתקדם הזה של ההריון, הרופא בדק אותה ובישר לה שלאחד העוברים אין דופק. "עם כל החששות שהיו לי במהלך ההריון – כי בכל זאת זה הריון תאומים, ועוד זהים, שזה יותר מסובך – לא דמיינתי שזה ייגמר כך. חשבתי לעצמי שאני לא באמת שומעת מה שהוא אומר, שזה לא באמת קורה לי. הרגשתי מאותו רגע שאני נושאת חצי בית קברות. תינוק אחד חי והאחר לא. כשאנשים שאלו אותי בימים שאחרי למה אני נראית עצובה, אמרתי להם 'כי מתרחשת לי קטסטרופה בבטן‭."'‬

     

    גליה עברה לידה קיסרית מורכבת, שבסופה נולד עידו. לדבריה, הצוות הרפואי לא הבין את סערת הרגשות שעברה עליה. "קיבלתי תמיכה לפני ואחרי, אבל בניתוח עצמו נתקלתי בקרירות ובחוסר רגישות לטראומה הנוראית. אני זוכרת שבחדר התאוששות החתימו אותי תחת מורפיום על נתיחת התינוק המת. במצב כזה, גם על משכנתה הייתי חותמת. בכלל, המיילדת לעגה לי ועד היום אני לא יודעת מי היה הרופא שניתח אותי. הוא לא מצא לנכון אפילו להציג את עצמו, כאילו שבכל יום שחולף הוא שולף עוברים מתים מתוך בטן‭."‬

     

    במבט לאחור ברור לה שהלידה הטראומטית הייתה צריכה וחייבת להיראות לגמרי אחרת. "אני חושבת שעם ליווי מקצועי לפני ואחרי הלידה, כולל בבית, יכולנו לצלוח את הימים הקשים ביותר בצורה יותר יעילה. באותם רגעים, כשרציתי לצרוח מכאב נפשי, לא זכיתי לתמיכה האופטימלית. רק אחרי הלידה פנתה אליי עובדת סוציאלית מקסימה, אבל בניתוח עצמו הייתה אטימות של הצוות. ודאי שהיה עוזר לי לקבל את שירותיה של דולה שמכירה ויודעת. היא הייתה דואגת לאינטרסים שלי. אף אחד לא הדגיש בפניי כמה חשוב ועוזר תהליך הפרידה. היום אני מצטערת שלא ראיתי את העובר המת. אני מתהלכת עם התחושה שוויתרתי עליו מהר מדי, אבל היום זה כבר מאוחר מדי‭."‬

     

    גם מיטל ליבוביץ' ‭,(28)‬ מנהלת משפחתון מאשדוד, יודעת היטב עד כמה חשובות התמיכה הפיזית והנפשית בלידה השקטה. מיטל ובעלה אשר ‭(30)‬ הם הורים לאמיתי ‭(6)‬ ולאליה, שנולד בתחילת אוגוסט. אבל בין שתי הלידות המאושרות האלו הם חוו פעמיים את הטראומה הקשה, כשאת ההבדל בהתמודדות עשו הנשים הטובות שהיו איתם ברגעים הנוראים.

     

    לפני שלוש וחצי שנים, במהלך ההריון השני שלה, חשה ליבוביץ' שמשהו אינו כשורה עם התינוקת שנשאה ברחמה. "בשבוע ה‭37-‬ חלה התפנית‭,"‬ היא מספרת. "כאבי בטן חזקים, תנועות חזקות ומכאיבות ולחצים למשך כמה דקות. הנחתי שהעוברית סתם משתוללת לה אחרי האוכל, אבל חלפו להן השעות ולא הרגשתי אותה‭."‬

     

    האחות בקופת החולים סיפרה לבני הזוג שלעוברית אין דופק, והם מיהרו לבית החולים והוכנסו לחדר הלידה, שבו קיבלה ליבוביץ' זריקה לזירוז הלידה, חוותה ניסיונות לא מוצלחים להקלה על הכאבים באמצעות אפידורל ולידה ארוכה מאוד, ללא בכי של תינוק בסופה. "מתוך הטשטוש הרגשתי את הראש יוצא וצעקתי לאחות שהנה, זה קורה, ואז התינוקת שלי יצאה. הדבר הראשון שהאחות אמרה היה: 'אוי, אוי, איזה מסכנה, לא היה לה סיכוי‭.'‬ הסתבר שהיה קשר בחבל הטבור, שבנוסף לכך היה כרוך והדוק חמש פעמים מסביב לצוואר הקטן שלה. האחות שאלה אם אני רוצה לראות אותה, ואמרתי שאני רוצה להחזיק אותה. תינוקת יפה. העתק של אחיה, רק עם עדינות של בת. הצבע שלה היה כהה, אבל היא נראתה שלווה, כאילו ישנה‭."‬

     

    ליבוביץ' החזיקה את התינוקת המתה בזרועותיה שעות ארוכות לפני שנפרדה ממנה בפעם האחרונה. "אין לתאר במילים את תחושת האבל הכבד, הכאב הפיזי והנפשי, הבכי הבלתי פוסק, האכזבה. מדובר באסון של ממש, בטראומה‭,"‬ היא אומרת. אחרי שנה וחצי שוב נכנסה להריון, והפעם נאלצה להפסיק אותו בשבוע ה‭,19-‬ בגלל ריבוי מומים. "בשלב הזה, כשהשמיים נפלו עליי בפעם השנייה, הרופאים הרבים שבדקו אותי אמרו שמדובר ממש בטרגדיה, כי מה הסיכוי ששתי תאונות כאלו יקרו לבחורה צעירה כמוני? אני יודעת שלא אשכח לעולם את שתי התינוקות שהיו לי. את האחת נשאתי תשעה חודשים, את השנייה חמישה חודשים. נקשרתי אליהן והן תמיד יהיו חלק ממני‭."‬

     

    עם כל הכאב, ליבוביץ' מודה שההתאוששות מהאובדן השני הייתה קלה יותר, גם מכיוון שכבר הכירה את התחושות הקשות, אבל בעיקר בזכות התמיכה של החברות הטובות מפורום אובדן הריון. "העזרה שלהן הייתה לא רק נפשית, אלא מעשית. למשל, במקרה השני הן אירגנו לי תורים דחופים לפרופסורים מומלצים, הפנו אותי ליועצים. הרגשתי לגמרי מוקפת וזה עזר מאוד. חובה לעבור את זה עם תמיכה ועם מישהו שמבין. יש כאלו שפוחדות לראות את התינוק ולא רוצות להיפרד. כעבור כמה שבועות הן מתחרטות, אבל זה מאוחר מדי. אם הייתה מלווה אותן מישהי מהתחום, היא ודאי הייתה מיידעת אותן על התהליך ועל המשמעות או לפחות מצלמת את העובר שנפטר, למקרה שאולי בעתיד ירצו לראות אותו. דבר נוסף שאני מציעה זה לקחת את הזמן, להתאבל. רק אחרי עיבוד האבל אפשר לקום ולהתחזק‭."‬

     

    • דולות המעוניינות לתמוך בהתנדבות ביולדות שעברו לידה שקטה מוזמנות ליצור קשר עם אופירי במייל  או בטלפון ‭054-5820810 ‬.

     

    הכתבה באדיבות מוסף "זמנים מודרנים".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים