שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מי היה מאמין! הלוזר המכוער זרק אותי

    הוא היה נמוך, שמנמן, היו לו כתפיים צרות, כרס עגלגלה, שיניים קצת בולטות ועיניים קטנות וחודרניות. הוא היה הלוזר הזה שאמור היה להעריץ אותה, אז איך זה ייתכן שדווקא היא יצאה פגועה מהקשר?

    בפעם הראשונה שיריב אסף את נוגה, היא רצתה לברוח. היא נכנסה לרכב שלו וראתה משהו אחר לגמרי מהתמונה ששלח לה. לא היה כל קשר בין התמונה לבין המציאות. נגה ראתה מישהו שלא מצא חן בעיניה, מישהו שבסיטואציה אחרת היא לא הייתה אפילו מסתכלת לעברו. היא הבחינה שהוא מתבונן בה בהשתאות, בהערצה, כאילו לא מאמין שהיא יושבת לידו.

     

    היא כמעט ואמרה לו במבוכה "זה לא מתאים", אבל המילים נעתקו מפיה. הן טיפסו במעלה הגרון ונתקעו. הוא רכן לעברה, הושיט יד. היא לחצה את ידו במהירות, רק כדי לצמצם מגע. יריב היה נמוך ושמנמן, היו לו כתפיים צרות, כרס עגלגלה, שיניים קצת בולטות ועיניים קטנות וחודרניות. "קצת כמו של חולדה", חשבה לעצמה.

     

     

    מחשבות כמו: "אולי הוא בחור טוב", "אולי זה פספוס", "תתני לו צ'אנס", "את בררנית מדי", רצו בראשה ללא הפסקה. הוא שאל "אפשר לנסוע?", כאילו ציפה ל"לא" המוחץ, שכנראה כבר היה מורגל אליו.

     

    חיכה שהיא תכריע, "כן" או "לא", אבל באותה תקופה נגה הרגישה חלשה ושבירה, עברה משהו לא טוב עם עצמה, רצתה רק אהבה, שיעטפו אותה ויגידו לה שהכל יהיה בסדר. אז היא נכנעה לעצמה. לפחדים שלה.

     

    כאילו הרימה ידיים והחליטה שהיא פורשת ממשחק המינים, שהיא מסתפקת בבחור הכי פחות שווה שאף אחת לא רוצה, שאף אחת לא נלחמת עליו. כאן אין לה מתחרות, היא חשבה. זה הבחור הטוב שלא ישבור לה את הלב כמו הקודמים. הוא לא "ווינר" ולעולם לא יהיה כזה. הוא "לוזר", "מפסידן".

     

    הוא לא נראה טוב, גר עם ההורים, בלי השכלה, לא מסודר מבחינה כלכלית, לא מבריק במיוחד, לא מצחיק במיוחד, חסר כל ייחוד. בקיצור, כל מה שלא רוצים בבחור.

     

    כנגד כל הסיכויים 

    נגה שכנעה את עצמה שבגלל כל המינוסים האלה, הוא לפחות חייב להיות בחור טוב, כזה שלא יפגע בה לעולם. איתו היא לא תצטרך הגנות, כי כאן אין תמרור אזהרה או סכנה. הייתה בו מין פגיעות כזו, כאילו אם היא תהיה איתו - אז הוא יהיה מאושר, לא יהיה יותר דחוי, אך זו הייתה גם הטעות שלה. ליריב היו הכי הרבה דרישות. פתאום, כשהיא הייתה כבר שלו, היא לא הייתה כל כך מושלמת.

     

    בהדרגה הוא התחיל להעיר לה על כל מיני דברים - לגבי המראה, המשקל, סגנון הדיבור, הלבוש, איך היא אוכלת, מה היא אוכלת, לחפש אצלה פגמים. החל לדבר אליה בצורה אגרסיבית, מעליבה, ופתאום גם נגה התחילה להאמין שהיא לא כל כך מוצלחת כמו שחשבה והאמינה, או כמו שהסביבה תמיד שידרה לה. היא פתאום הרגישה קטנה, טיפשה, לא יפה, לא מושכת, חסרת ביטחון.

     

    הוא שאב ממנה את כל הכוח והאנרגיה, הוא התחזק ואילו היא נחלשה, והוא רק ניסה להקטין אותה יותר ויותר, להוריד אותה למטה, אליו, שתהיה שווה לו, עד שיחת הטלפון שבה אמר לה "אני פורש", ואז התחוור לה שהיא הייתה רק זריקת אגו עבורו, שדרכה הוא נבנה. שהוא כנראה אמר לעצמו: "אם הצלחתי להשיג אותה, אז אני יכול להשיג כל אחת".

     

    מתוך חוסר הביטחון וההשלמה עם מה שהוא, הוא בעצם חיפש בה את כל מה שהיה חסר בו, לעומת הגברים השווים שכבר מרגישים שלמים עם עצמם ולא מחפשים את המושלמת, לא מחפשים להשלים את מה שחסר בהם.

     

    מה הופך אדם לווינר?

    "ווינריות" זה לאו דווקא מראה מצודד, סטטוס כלכלי גבוה, השכלה פורמאלית ומשרה נחשקת, אלא ההרגשה והידיעה שאתה שווה ואתה מוצלח. זה משהו במהות שלך. אתה יכול להיות כל הדברים האלה וגם אף אחד מהם, וזה העוקץ - הלוזר תופס את הבחורה שבדיוק יצאה ממשבר. היא רק רוצה נחמה, והפעם היא רוצה בחור טוב, ומה לעשות, דווקא הלוזר אוהב הכי הרבה אתגרים, כי אז הוא מרגיש שהוא הצליח במקום אחד לפחות בחיים.

     

    כל עוד הוא במרוץ, הוא מרגיש טוב עם עצמו, מרגיש לרגע מצליחן, אבל כשהוא מקבל את מה שהוא רוצה - הוא עשוי לאבד עניין ולברוח. הלוזר מחפש רק את האתגר והכיבוש ולא באמת רואה אותך. את עבורו פרס, סוג של מדליה, לא יותר מכך, והפגיעה כאן הייתה הכי קשה עבורה, לא בגלל שנגה הייתה מאוהבת בו, ממש לא, אלא בגלל שדווקא הוא זה שעזב. ועוד דרך הטלפון, בפתאומיות, ללא רגש וללא חמלה.

     

     

    היא הרי בהתחלה בכלל לא רצתה אותו, היא הרי הייתה זו שהתפשרה, לא נזהרה על הרגש שלה, לא שמרה על הלב שלה, התמסרה כולה בקלות מדי. ואז היא הבינה שאם כבר לב שבור אז לפחות שיהיה לב שבור ממישהו ששווה את זה, ששווה את המחיר שהיא כעת משלמת, לא על הדחייה אלא על כך שהסכימה לכל כך מעט, שוויתרה על מה שבאמת רצתה, שנשארה היכן שלא הייתה מאושרת, רצויה ואהובה, היכן שלא היה לה טוב.

     

    הרי כולנו נפגעים פה ושם, זה חלק מהחיים, אבל לפחות להיפגע ולצאת משם עם הרגשת שלמות, שהיית עם מישהו שרצית, שווה ערך לך, שלא ויתרת לגמרי על החיים, שלא ויתרת על עצמך. לתת צ'אנס זה בעצם לתת צ'אנס לעצמך, צ'אנס למישהו שאת מעוניינת בו ולא למישהו שאת לא רוצה. תני צ'אנס לאהבה, אבל לא בכל מחיר, אחרת תלכי לאיבוד.

     

    לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    הוא היה הפשרה שלה, ובסוף יצא מחוזק ממנה
    צילום: shutterstock
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים