חלומות נעימים
שש שנים אחרי הדרבי האחרון חזרה הפועל כדי לנסות ולדגדג את מכבי. בשביל הקהל שלה הדרבי הוא הכי חשוב, אבל נגד המסורת והכסף של מכבי גם הרבה לב לא יספיק. עידו אשד הלך לדרבי וחזר עם תובנות, לאו דווקא מתחום הכדורסל
בהתחלה זה קצת מוזר. לצעוד באותה הדרך לנוקיה, בה אתה רגיל ללכת בימי חמישי, כשתמיד יש רק צהוב בדרך. ופתאום עכשיו, פתאום היום, יש בדרך פרחים גם אדומים. וזה בכלל יום ראשון. וכשאתה מגיע לרחבה הגדולה ליד השערים, וחוזה במראות שאתה מכיר רק מבלומפילד, אוסישקין והדר יוסף, אתה מתחיל להריח משהו מהעבר הרחוק והמתוק.
עוד כותרות ב-ynet ספורט:
- חיפה ירוקה: 0:3 למכבי חיפה על הפועל בדרבי. צפו בתקציר
- הפועל י-ם ניצחה בראשל"צ. צפו בתקציר
- זורק המצת בטדי הורחק ל-3 שנים מהמגרשים
- אדלשטיין לפניני: אתה חצוף ופרובוקטור
זיכרונות של דרבי. ומיד בג'אמפ בול, כשיורד עליך גשם של בלוני ענק אדומים-לבנים, ואוהדים לבושים צהוב מפוצצים אותם בתזזיתיות והתרסה, אתה יודע שהגעת למקום המתוק והסוער והחם ביותר בכדורסל הישראלי. אין עוד משחק כזה בעולם.
מהיום הראשון בו נולד הרעיון לפרויקט המופלא שנקרא במקור "הפועל אוסישקין תל אביב", הוגדרו לו סדרי עדיפויות ברורים מאוד, שמופיעים במניפסט הרשמי של האגודה, בסדר עולה בחשיבותם: לעלות לליגת העל, אחרי זה לקחת אליפות המדינה, ובקצה הסולם, בדרגה הגבוהה ביותר – לנצח בדרבי. הדרבי הוא משאת נפשם של האוהדים האדומים, הוא החזון שהניע אותם, הוא המנוע שדירבן אותם, והוא החלום שהם הגשימו היום, לפחות בחלקו. אפשר להתווכח אם זהו הסדר הראוי, אבל אי אפשר לשכנע. זה ה DNA של האוהדים, ולהזכירכם, הם בעלי הבית במועדון הזה.
ועל כן דרך אגב, חייב הרוב המשובח בקהל הזה להמשיך למגר ולעקור מתוכו את תופעת היריקות מהיציע העליון למטה, וזריקת המוטות, הכוסות והדגלים על אוהדי מכבי ביציע התחתון. העיתונאים "זכו" לשבת מתחת לאוהדי הפועל ביציע 4 ולשלל ריקושטים. מצד שני, הנאצות היחידות הגיעו משער 11 של האולטראס הצהובים שצעקו "טועמה מחבל", ואפילו שמעון מזרחי נזעק למיקרופון ודרש להפסיק. לפי הבטחתו הפומבית, הוא בוודאי ידאג שהשופטים יציינו זאת בדוח השיפוט. אבל זה זניח, האווירה היתה מופלאה.
מדהים שאפשר לדבר בכלל על פרויקט ארוך טווח שמתרחש במדינת "הכל עכשיו ומהר". שבה בפוליטיקה כל ממזר מלך, וכל איש תקשורת נכנס תוך שבועיים לעשיריה הראשונה, שלא לומר לחמישיה. עם תרבות שבה כל פליט ריאליטי עילג מקבל תפקיד ראשי בהבימה, רק כדי לסחוט עוד קצת את לימון הרייטיניג. ושהספורט שלה נטול תרבות לחלוטין, קבוצות מקבלות בו כרטיס חופשי לליגת העל, ואוהדים צעירים שנולדים לתוך אלופת מדינה נצחית בלי שהפסידו, שלא באשמתם, אפילו פעם אחת בדרבי.
והנה מתגלה לאומה מהלך בן שש שנים שרק מתחיל להתחמם. לא עושים קיצורי דרך, נוסעים למחוזות אקזוטיים כמו אלקנה, כברי, בני יהודה (לא בשכונה, ברמת הגולן), מוותרים על מתנות ולחצים מצד העסקונה לקבל כרטיס פתוח לליגת העל, אלא עולים ארבע ליגות בחמש שנים ומקבלים את הכרטיס הנכסף על המגרש. ועם כל ההתלהמות של הימים האחרונים, כנראה שזה מפחיד כמה אנשים. בעיקר את אלה שנהנים מהתרדמה בכדורסל הישראלי, שמעדיפים שתהיה אלופה קבועה, סדר קבוע, שישוחקו גמרים רק בנוקיה "כי הוא גדול וכלכלי", וכך הם יוכלו להתחכך בשוליים השמנמנים, לנסוע לחו"ל מדי פעם לגביע אתגרי של שקר כלשהו, ולהתרפק בערגה על העבר. הפועל כאן כדי להילחם. גם בזה.
החששות למשחק פח מתפוגגים כי לארז אדלשטיין יש אג'נדה, תכנית משחק ותאווה לניצחון, וחבורה של פייטרים על המגרש, שמחזיקים מעמד, משחקים חכם, ומסתכלים למכבי העשירה פי 15 בצהוב של העיניים. אבל כשהעבירה המשמעותית במשחק היא הפאול השלישי של יותם שירן הצעיר,
שמפרקת לארז אדלשטיין את תכנית המשחק המדויקת אבל הרעועה גם ככה בשל פציעתו של מתן נאור, ברור גם לאוהדים שאין להם את העומק הכלכלי והמקצועי להתמודד שווה עד הסוף, לפחות לא כרגע. הפועל תמשיך לחלום על אולם ביתי, ועל ניצחון בדרבי, ועל אליפות, אבל מה שחשוב זה שהיא כאן. והיא תמשיך לחלום עבור כל הכדורסל הישראלי, גם בשביל כל אלה שהפסיקו לחלום.
ואתם יודעים מי תרוויח מזה הכי הרבה? מכבי תל אביב. בעונת 2003-4 לקחה מכבי את אליפות היורוליג, אבל הפסידה להפועל פעמיים במשך העונה, כולל התבוסה הגדולה באוסישקין. בעונה שלאחר מכן מכבי שוב לקחה את היורוליג, כשבדרך שוב פירקה את הפועל בגמר הפלייאוף 3:0. אבל אז הפועל עברה ליד אליהו והחלה להתפורר ולרדת ליגה, אוסישקין נהרס, ובעיקר - מאז מכבי כבר לא אלופת אירופה. האנרגיה שהפועל מכניסה טובה לכל הליגה, אבל במיוחד למכבי. כדאי שגם מכבי תצהיר: טוב שהפועל חזרה. טוב שיש דרבי.
לפנייה לכתב/ת 
