מחושך לאור

נעמי אדלר עסוקה בימים אלה בכתיבת ספר על חייה. היא מקווה שהסיפור שלה יהווה "שלט עצור" לכל אותן נערות תמימות החוזרות בתשובה שלא מרצונן החופשי. נעמי נולדה באדמינטון בשנת 1962, וגדלה בוונקובר. בגיל שבע החלה לשחות, וטיפחה חלום על תחרויות באולימפיאדה. בים הפתוח הייתה שוחה עשרות ק"מ כדי לשמור על כושר ולהגיע להישגים. אבל נוכח המצב הכלכלי של המשפחה ראתה איך חלום זה, כמו עוד הרבה חלומות, הולך ונגוז מול עיניה. בגיל 14 התערבו העובדים הסוציאליים ושלפו אותה ואת אחיה מחיק המשפחה והעבירו אותם לבית "אומנה", מוסד לילדים הנפלטים מבתים הרוסים.

בגיל 16 התחילה לעבוד כמלצרית בבאר. "לא שתיתי ולא לקחתי סמים, זה היה בגדר של טאבו בשבילי. זו הייתה הדרך היחידה והטובה ביותר להרוויח כסף". בכסף שהרוויחה קנתה מזון וציוד לאופניים, שהיה תחביבה העיקרי באותה תקופה. בגיל 19 החלטתי שאני רוצה לנסוע לישראל. כל חיי שמעתי דברים נפלאים על המדינה, אבל אף פעם לא ביקרתי שם". חברה המליצה לה ללכת למרכז חב"ד, שם יעזרו לה. ברגע שכף רגלה דרכה במרכז חב"ד, חייה השתנו. פרטים על עלייה לישראל לא קיבלה, אך קיבלה הזמנה להתארח בשבת אצל משפחת הרב. "באותו סוף שבוע בביתו של הרב גיליתי לראשונה את אווירת השבת הקדושה, את החמימות המשפחתית, המאכלים הטעימים והשלווה הרוחנית. הרגשתי שאני מתמלאת במשהו שהיה חסר לי הרבה מאד זמן. מכאן ועד לחזרתי בתשובה הדרך הייתה קצרה".

"תהליך החזרה בשאלה התבשל בתוכי המון זמן". נעמי אדלר

הרבי הצליח לשכנע אותה שארץ ישראל היא מדבר אחד גדול וששם לא תוכל לרכב על אופניים, שהיו אז אהבתה הגדולה ביותר. במקום ישראל, הציע לה לנסוע לסמינריון בסניף חב"ד במינסוטה. "היום אני מבינה שסימנריון זה היה סוג של 'שטיפת מוח'. זמן קצר לאחר שהגעתי למרכז החלו לדבר איתי על שידוכים ונישואים. לא רציתי להתחתן ולא הבנתי מדוע הם לוחצים עלי כל כך. היה לי חלום להתחתן מתוך אהבה, לא מתוך אילוץ". את הדרכון שלה הפקידה בידיהם עם כניסתה לסמינריון. בינתיים המשיכה להתעמל ולרכב על אופניים, וחברותיה הלשינו עליה לרבנית, שאסרה עליה להמשיך במעשיה. "הייתי בהלם, כי איך יכול להיות שהדת היהודית אוסרת על האדם לעסוק בספורט? למרות האיסור המשכתי להתעמל בחוץ, ואז כשראו שאני לא ממושמעת רצו להיפטר ממני, והחליטו לשדך לי מישהו בעל כורחי. גבר שאיני מכירה, והכל בשם הדת".

חברה שלה באותה תקופה עזבה את הסמינריון ונסעה למונטריאול. נעמי החליטה לנסוע בעקבותיה. "פשוט לא יכולתי יותר. הרגשתי שיותר מדי דברים נעשים בדרכים לא נכונות ולא מובנות. הגעתי למשרד וביקשתי את הדרכון שלי חזרה. הם סירבו להחזיר לי אותו, וככל שהתחננתי הם הקשיחו את עמדתם. לבסוף, בלית ברירה, איימתי עליהם שאפנה למשטרה. כנראה שהאיום עזר כי החזירו לי מיד את הדרכון".

עם בעלה הראשון, ישראלי שהגיע למונטריאול לאחר שירותו הצבאי, התחתנה מתוך אהבה ובחירה אישית. "הוא לא היה דתי חסידי, אך הצליח לשכנע אותי שהוא בא מבית דתי בו מתפללים ושומרים כשרות ושבת. נסעתי איתו לארץ כדי להתחתן ולהכיר את המשפחה, וכשנחתתי בארץ לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה, סוף סוף מתגשם לו החלום שמקנן בי מאז גיל 19". היא הגיעה ליוקנעם, ולילה לפני החתונה הייתה במקווה, שלאחריו ערכו את טקס החינה המרוקאי הטיפוסי, עם יללות השמחה, המתוקים והחינה בידיים. "הייתי באופוריה. לא הבנתי מה פשר כל הטקס הזה, ויללות השמחה הפחידו אותי. מאוחר יותר הסבירו לי שכך נוהגים המרוקאים לעשות שמח לכבוד החתן והכלה".

מיד לאחר החתונה חזרו נעמי ובעלה למונטריאול ונולדו להם שני ילדים, בן ובת. עם הזמן הבחינה נעמי שבעלה לא באמת דתי כפי שחשבה. "ציפיתי ממנו שיתנהג בצורה מכובדת ודתית, כמו שהתנהג בתקופת החברות שלנו. הייתי עדיין דתייה מאד אבל בעלי השתנה, והחוקים והאיסורים לא היו בראש שלו. לאחר תקופה ארוכה שבה לא הסתדרנו החלטנו להתגרש". שוב מצאה את עצמה בודדה ועם ילדים, בלי פרנסה, נלחמת על קיומה. "בחברה החסידית לא היה מקום לגרושה. סטיגמת הגרושה היה אות קלון ולא משנה מה הסיבות לכך". מיד התחילו לדבר איתה על שידוך. היא הייתה זקוקה נואשות לגבר שיעזור לה כלכלית ושיהיה אבא לילדים. "אפשר לאמר שנישואיי השניים היו מתוך אינטרסים אנוכיים לחלוטין", מסכמת נעמי.

ברגע שנתנה את הסכמתה לנישואים שניים, החלו לחפש לה שידוך. נעמי לא פגשה את המיועד, אבל השדכנית ציינה שלא איכפת לו להתחתן עם גרושה בעלת שני ילדים. "כל האינפורמציה שקיבלתי עליו הייתה שהוא משכיל ודתי. סמכתי על השדכנית במאה אחוז ונסעתי לאנגליה לפגוש אותו. הייתי מעט מאוכזבת כי הייתה לו חיצוניות אסייתית, הוא היה כהה עור ומזוקן". הזוג התחתן בחתונה דתית. עד היום היא לא יודעת אם היה דתי חרדי, או בעל תשובה. באחד הימים אמר לי שהוא ממוצא איראני. לא המשכתי לשאול ולחקור איך הגיע ליהדות, כי היה מתפרץ בכעס מילולי ולפעמים היה ממשיך גם להתעללות פיזית".

לאחר שנתיים של מגורים באנגליה הזוג חזר למונטריאול. "ברגע שחזרנו לגור במונטריאול הוא השתנה מקצה לקצה, ותקופה קצרה לאחר מכן התחלתי להבין שאני חיה עם פסיכופט". בעלה התחרד בקיצוניות והחליט לגור במתחם החסידי. "החסידות היא הרבה יותר נוקשה מכת הלובביצ'ים, וההבדל קיצוני ביותר. למרות התנגדותי העזה הסכמתי לבסוף לגור בחברה החסידית. ככל שחלפו הימים הוא התחזק יותר ויותר". הוא דרש ממנה לגלח את שיער ראשה, לחבוש פאה ועליה כובע, גרביים עבות ובגדים דוחים". נולדו להם ארבעה ילדים, ולאט לאט התחילו הדיעות הקיצוניות שלו להפריע למהלך החיים. וגם, הוא היה מדבר בשיטנה נגד מדינת ישראל והיהודים, ולא האמין בקיומה של מדינת ישראל ועוד דברים קיצוניים. "כשהערתי לו על אופן התנהגותו החלה מסכת התעללות שכללה מכות, עלבונות ויחס מזלזל ומשפיל כלפיי וכלפי ילדיי. חיינו בפחד מתמיד והשתדלנו לא להכעיס אותו, כי כל התקף כזה גרר אחריו מכות, קללות, דחיפות ובעיטות.

לאחר כמה שנים כאלה החליטה להתגרש ממנו. נעמי פחדה להתלונן במשטרה כי פחדה שהמצב יחמיר עוד יותר. לבסוף פנתה לרופא המשפחה וסיפרה לו מה עובר עליה ועל הילדים. "הרופא הזדעזע מהסיפור שלי והתקשר לעובדת סוציאלית, שהצליחה להוציא אותי ואת הילדים מהבית. במשך ארבע שנים התנהלו שני משפטים, משפט הגירושים ומשפט החזקה על הילדים. ברגע שקיבלתי פסק דין לטובתי ולפני שהספיק להגיש ערעור, טסתי לישראל".

למה דווקא לישראל?

"לא חשבתי על אפשרות אחרת, ורציתי לחיות בקרב היהודים. הגעתי לארץ עם 1200 דולר. מישהו המליץ לי להגיע לרמות בית שמש. באותה תקופה התגוררו שם קהילות מעורבות של חרדים וחילונים. לא ידענו שברמות בית שמש מתגוררות גם קבוצות קנאיות ואלימות של חרדים לצד חרדים מתונים, שאין להם כל קשר לאלימות. אותם חרדים אלימים הטילו את אימתם על תושבים אחרים. אלה אנשים שהחוק היה צריך לשים מאחורי סורג ובריח".

כדי להתפרנס, הוציאה לאור עיתון באנגלית בשם "קליק". בעיתון התפרסמו מודעות פירסומיות ששירתו את האזור. "הכל היה טוב עד שהאזור החל להתחרד יותר ויותר, והחיים הפכו בלתי נסבלים. גורמים קיצוניים החלו להטריד אנשים שלדעתם לא היו חרדים מספיק. התחילו הפגנות נגדנו, הצתות פחי זבל, קללות, הצקות ועוד. כאישה גרושה עם ילדים ובלי בעל מגונן, הפכתי למטרה קלה. אז החלו התעללויות בי ובילדיי".

במה זה התבטא?

"לילדיי מנישואיי הראשונים היו חברים דתיים, אבל לא חרדים. זה לא מצא חן בעיני אותו פלג קיצוני והתחילו להציק להם ולחבריהם ביריקות, וזריקת ביצים ודיו על חלונות הבתים. על הילדים זרקו שמנת ובצלים, ובכל הזדמנות קיללו אותם. כל פעם שעברו ברחוב, סקלו אותם באבנים. היה מקרה מזעזע שבו תפסו את אחד הילדים, הורידו אותו מהאוטובוס והרביצו לו מכות רצח. חברתה של בתי התאשפזה בעקבות השפרצה של גז מדמיע לעיניה. הם היו חותכים לנו את הכבל החשמלי הראשי שסיפק חשמל לבית, אבל היו משאירים חוט אחד מחובר, כדי שתקלה זו תגרום לתאורה לדלוק ולכבות באופן אוטומטי. הם הביאו את הרבנים והראו להם את האור המהבהב, וציינו באוניהם שאנחנו מחללים שבת ומדליקים אור. הם היו סוגרים לנו את הברז המרכזי של המים והיינו נשארים בלי מים ימים רבים. כל פעם שהילדים יצאו החוצה, חיכו להם כמה בריונים שהיכו אותם. חיינו בפחד מתמיד. היו ימים שלמים שפחדנו לצאת מפתח הבית".

מדוע לא פנית למשטרה?

"פנינו למשטרה, והם שלחו לנו מגב"ניק שישמור עלינו, אבל זה היה רק לתקופה מוגבלת ולכמה שעות ביום. לא הייתה עלינו שמירה של 24 שעות, והקבוצה הקיצונית הזו ניצלה את השעות בהן היינו ללא שמירה כדי להמשיך בהתעללות שלהם. בדיעבד, הפניה למשטרה החמירה את המצב כי נחשבנו בעיניהם למלשינים. יום אחד, קראו לי הרבנים וציוו עלי לעזוב את רמות בית שמש, בלשון עדינה, זה היה גירוש. לאמר לך את האמת, לאחר מסכת התעללות המתמשכת שעברנו, נשמתי לרווחה. חיפשתי דירה חלופית והפעם בקרב האוכלוסיה החילונית. ציפיתי מאותה סמכות דתית לעזרה כלשהי. לא תיארתי לעצמי שיזרקו אותנו. חשבתי שיעזרו לי בתשלומי שכירות או לפחות יעזרו לשלם על הובלת הרהיטים, אך את כל ההוצאות שילמתי מכיסי". הדירה היחידה שיכלה להרשות לעצמה לשכור הייתה דירה הרוסה, שלא הייתה ראויה למגורי אדם. לא היו בבית מים זורמים, לא במטבח ולא במקלחת, לא היו חלונות, הדלתות לא נסגרו עד הסוף ונאלצנו לשים כיסאות מאחורי הדלת כדי שלא יפרצו לבית. היו נזילות של מים מהקירות ומכל הכיוונים. "כשהחברים של הילדים היו מגיעים לבקר, היו נכנסים דרך החלונות. אמנם הצלחתי ליצור פינה מעט נוחה לכולם, אבל עדיין הבסיס היה גרוע. למרות היחס המשפיל של החרדים, הבית הרעוע והתנאים הגרועים, הצלחנו לצחוק ולנצור חוויות משותפות בפינה הקטנה שלנו".

"לא יכולתי להמשיך ולהפיץ את העיתון. כשגירשו אתי, הרבנים הכריחו אותי לחתום על מסמך שבו אני מוותרת לחלוטין על זכויות ההפצה של העיתון ברמות בית שמש. זה היה התנאי כדי לעזוב בשלום את רמת בית שמש". נעמי צללה לתוך דיכאון ובקושי תיפקדה. היא הייתה אבודת עצות. חבר ששמע אותה שרה אמר לה, "למה את לא מופיעה? לו היה לי קול כמו שלך, הייתי שר גם ברחובות".

"ביום שישי אחד, לא היה לי כסף לקנות אוכל לשבת והחלטתי לנסות לשיר ברחובות. חשבתי, מה יכול להיות כל כך גרוע? הלוואי ואצליח לפרנס את ילדיי בכבוד". במשך שלוש שנים שרה ברחובות ואספה כסף לפרנסתה.

ב-2009 עברה לגור במודיעין. נעמי מעידה ששם התחילה תקופה יפה בחייה. הילדים הגדולים שלה התחילו לעבוד ועזרו בפרנסת הבית, והיא המשיכה לשיר. נעמי הייתה נוסעת כל יום לירושלים ושרה במדרחוב לעוברים והשבים. "מגיל צעיר אהבתי לשיר, אבל כשחזרתי בתשובה אסרו עלי לשיר בתואנה שהדת אוסרת על נשים לשיר. זה המחיר שצריך לשלם בשביל להיות יהודיה טובה". וכך נגנז לו עוד חלום. בצעדים קטנים הצליחה שוב להקים עסק פרטי המבוסס על שיווק ופירסום במדיה החברתית.

מתי החלטת לחזור בשאלה?

"לחזור בשאלה זה לא רק להפסיק להיות דתיה. זה לצאת מחברה שאינה מותירה לנשים ביטוי עצמי בשום צורה, חוץ מאשר להיות בית חרושת לייצור ילדים ואשה ממושמעת. היום אני עושה דברים שלא יכולתי לעשות כשהייתי דתייה וחסודה. תהליך החזרה בשאלה התבשל בתוכי המון זמן, אבל לא רציתי להתחיל את התהליך בבת אחת בגלל הילדים. לא רציתי לשנות את תפיסת העולם בה גדלו ולבלבל אותם. הילדים שיכנעו אותי שאפשר להיות בן אדם טוב בלי להיות דתי קיצוני. אז באחת השבתות זייפתי מעט ולא שמרתי במאה אחוז, וחשתי שהשד לא נורא כל כך. פתאום נשמתי לרווחה. חזרתי לשורשים שלי. ראיתי שהדת בה דבקתי כל כך הביאה לי רק צרות ועוגמת נפש. היום אני לא דתייה, ואני מאושרת.

הכרתי אדם מקסים בשם מאיר בן מיכל, שהוא אחד המוזיקאים שעובד עם יצחק קלפטר, הזמר. הגעתי לבקר את מאיר באחת החזרות וקלפטר שאל אותי אם אני מוכנה לעשות קולות רקע לשירו 'דמיון חופשי'. אני חושבת שלו הייתי נשארת להתגורר בארץ, יכול להיות שהייתי מתפתחת לכיוון המוזיקה. לפחות יצחק קלפטר בעצמו אמר שיש לי קול יפה. בישראל שרתי עם להקת ג'אז שנקראה 'רביעיית נעמי אדלר', ואפילו הקלטנו כמה שירים. זה סיפור חיי, כל פעם שהייתי קרובה להגשים חלום, הגיע משהו שהסיט אותי מהדרך. אבל החלטתי שהפעם אני לא גונזת את חלום השירה. אני שרה היום עם חמש קבוצות ואנחנו עושים חזרות ומקווים שיום אחד נקבל חשיפה ונתפרסם".

ברחת מקנדה וחזרת אליה שנית, מדוע?

"מיה וליאור, ילדיי מהנישואים הראשונים, החליטו לנסוע לקנדה כדי לעבוד בעגלות כמו הרבה ישראלים ולנסות להרוויח קצת כסף. הילדים הגיעו לקנדה ופתאום נגלה להם עולם אחר. הם השתכרו יפה מאד, והחיים האירו להם פנים. הם אלה ששיכנעו אותי לחזור לקנדה ולתת צ'אנס לחיים חדשים כאן. אני לא מצטערת שהגעתי לקנדה. אני מאמינה שאם לילדים שלי יהיה טוב, גם לי יהיה טוב. הם תומכים ומעודדים ובטוחים שאני יכולה ליישם את עצמי טוב יותר כאן. אני רוצה להמשיך מפה את העסק שהשארתי בארץ, ואני גם מנסה להשתלב במוזיקה המקומית. כרגע אני כותבת ביוגרפיה ומחפשת מוציא לאור או משקיע שיעזור לי להפיץ את הספר מבחינה כספית. במקביל, אני מחפשת אפשרויות להופיע בתחום השירה. במהלך השנים האחרונות הפסדתי כמעט חיים שלמים, ועכשיו אני רוצה להדביק את הפער ולנסות להספיק כמה שיותר. כולנו מאושרים להיות כאן בטורונטו, ואנחנו נהנים מכל דקה".