שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "בובת תרנגול" נמרוד איטקין מחפש את ה"וואו"

    "השתנתי ואמרתי לעצמי, טוב, אני מסוגל לצאת איתה איזה חודש, וואלה, אולי חודשיים! היא תעזור לי לחזור לדיאטה. תוציא אותי לרוץ. היא מסודרת ולא תהיה יותר מדי תלותית. נעשה איזה ארוחה ואני אפרד ממנה". פרק מתוך "בובת תרנגול"

    יודה, גיבור הרומן בובת תרנגול, הוא גנן בן שלושים וקצת עם כרס לא קטנה, עם בקבוק בירה בצהריים וכוס ויסקי בערב, בוץ מתחת לציפורניים ופה ג'ורה. נמרוד איטקין בנה לו עולם שלם של גינות שהוא מטפח ונשים שאיתן הוא משתולל, חרמן ורגיש, עצוב ושמח, וכל הזמן מאוהב לגמרי ביוליה היפה.

     

    נמרוד איטקין נולד בנהרייה. מהצבא השתחרר בדרגת רב"ט ומאז עבד בעשרות עבודות שונות. בין לבין למד כתיבה בסם שפיגל וטייל שנה באוסטרליה וניו זילנד. כיום לומד קולנוע במכללת בית ברל. בואו לקרוא פרק מתוך ספרו הראשון:

     

    "בובת תרנגול". ספרו של נמרוד אטקין (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "בובת תרנגול". ספרו של נמרוד אטקין

     

    מתוך בובת תרנגול

    איפה הוואו? היא ישבה בסלון אצלי והסתכלה על טלוויזיה מכובה. מחכה לתה. אני הייתי במטבח ובחנתי את הגוף שלה. טוב, יש לה חזה גדול יותר משל יוליה ויש לה גם תחת גדול כזה. הרבה עם מה לשחק. לא כמו הגוף של יוליה. עור ועצמות! מה אני בכלל חושב על הילדה הקטנה הזאת. יש לי פה בסלון שק של שעמום שרק מחכה לאיזה דפיקה על הקיר.

    חזרתי לסלון עם כוס תה והנחתי לידה. ליטפתי את השיער שלה ונתתי לה נשיקה על השפתיים. היא חיבקה אותי ותוך רגע היד שלי היתה על השד שלה. כן, הוא באמת היה גדול. החלקתי את היד על התחת והיא עצרה אותי.

    "מצטערת, באמת בא לי תה," היא אמרה.

     

    חזרתי למקום. אני רגוע. לא חרמן, אני מסוגל לשתות את התה הזה כמו בוגר. אני אשב איתה ואנהל שיחה בוגרת ורק כשהיא תרצה אני אשכב איתה. בינתיים אני יכול להקשיב. אני יכול גם רק לבהות בה.

    "תוציא אותי מהמכנסיים כבר!" צעק הזין.

    התעלמתי ממנו והוא לא עצר.

     

    "הלו! אל תתעלם ממני. תוציא אותי ותצמיד אותי לפנים שלה. כן! כן! בבקשה, תן לה לדבר אלי כמו אל מיקרופון. מה קרה לך, יודה, פעם היינו חברים, פעם היינו עושים כאלה חיים. אל תפנה לי את הגב, יודה. יודה!"

    "משעמם בחיים," היא אמרה. "זה כל הזמן אותו דבר," היא אמרה.

    לקחתי שלוק מהתה, כוס אמק, זה חם! אבל שתקתי כי אני גבר.

    "אתה יודע כמה זמן משעמם לי?"

    "לא," עניתי קצת בפחד.

     

    "שנים משעמם. אני לא זוכרת מתי היה מעניין. אתה מבין? זה אותו שעמום, זה אותו דבר. זה צבא, זה טיול אחרי, מלחמה קטנה פה מלחמה גדולה שם ואז יש קצת עניין בחיים. זה לשבת בבית ולחשוב מה ללמוד. לשכב עם זה ואז לרדת לזה. אתה איתי?"

    "כן, כן, אני איתך."

     

    "זה לצאת למועדון, זה לעשן ג'וינט, באנג, זה לעשות שורות וזה להידלק לפחות פעם אחת בחיים. זה לחשוב מה אני רוצה ללמוד ואז לשכב עם עוד איזה מישהו עד שאני מחליטה. זה לזרוק אותו כי הוא משעמם ואני לא זוכרת מתי היה מעניין. אתה איתי?"

    "כן, כן."

     

    "ואז אני עוברת לצפון ואני גרה בקיבוץ. אני מתלהבת מהקיבוץ אני חיה בקיבוץ אני לומדת! ושנה עוברת ואז מגיעה עוד שנה ויש בחור חדש וטיסה לטורקיה למלון. אתה תופס איזה שעמום? איזה חוסר מעש! ואני בטוחה שמשהו טוב חייב להגיע, משהו מעניין חייב לקרות. זה לא בטלוויזיה וזה לא בלימודים וזה לא בטורקיה וזה לא בצומת גולני. זו לא הבעיה עם הפלשתינים וזה לא ברור לי מה. אז אני עוברת לגור איתו ואני שומרת על הדירה שלי עדיין זמינה, אתה יודע, לא רוצה להתחייב ממש. שתמיד יהיה לי מקום לברוח אליו. אתה מבין?"

    "כן, כן."

     

    "ואז נגמרים הלימודים. ממלצרת, חבר וגרה בשתי דירות. משתכרת ערב אחד וכמעט מתנשקת עם איזה בחור אחר. רגע לפני אני שואלת את עצמי, כל כך משעמם? באמת כל כך משעמם? ואז זה קפץ לי בראש. אתה איתי?"

    "כן, כן!"

     

    "זו הציפייה! זו התחושה הזאת שצריך לקרות משהו. אני גדלתי על משהו שצריך לקרות! לפני ששכבתי פעם ראשונה סיפרו לי סיפורים. אמרו זה הדבר הכי טוב בעולם! אין יותר טוב מזה, יודה! אין! ואז שכבתי בפעם הראשונה ואני שואלת את עצמי, איפה הוואו? איפה כל מה שהם אמרו לי? איפה הכוכבים? איפה השמים והארץ? איפה האלוהים שהיה אמור להופיע. כלום, אני אומרת לך. הפעם הראשונה לא היתה וואו! אני צריכה שתבין, אני מבינה את הבעיה. הציפייה, כל הזמן אני מחכה שיהיה וואו! ואיפה הוואו המזדיין הזה! זה אפילו לא מילה, הדבר הזה! זה סתם צליל מהפה! צליל מהפה שמחרפן אותי. ואני זוכרת את יפעת, אני זוכרת אותה יושבת על החומה בכניסה לבית הספר ומספרת על הפעם הראשונה שלה. היא מספרת על הוואו הזה. ויודה, מאז אני מחפשת את זה."

     

    "את סתם מתגלגלת עד שתגיעי למישור שיאט אותך ואולי תגיעי יום אחד לקיר ואז בום גדול יעצור אותך."

    "באמת, זה מה שאתה חושב?"

    "כן. גם אני מחכה לקיר. אני מחכה לבום גדול כזה. משהו ענק שיעיר אותי כבר מהתרדמת הזאת."

    "בום!" היא אמרה.

    "מה בום?" שאלתי.

     

    "הגעתי לקיר," היא אמרה ואז התנשקנו. לאט היא נשכבה על הספה. ניסיתי להוריד את החולצה שלה והיא ביקשה שאני אכבה את האור. "לא חשבתי שנשכב אז לא עשיתי שחי," היא אמרה. קמתי והזקפה שלי הצחיקה אותה. כיביתי את האור והדלקתי כמה נרות ישנים שהיו לי בבית. "וואו," היא אמרה. "אף פעם לא שכבתי לאור נרות."

     

    ריחמתי עליה. היה לי קצת עצוב לשמוע שבגיל שלה לא היה לה עדיין מישהו שידליק לה נרות. הרי זה כל כך, כל כך נדוש!

    קשה לשכב עם מישהו שמרחמים עליו. אבל עשיתי את העבודה. היא היתה במיטה כמו בחיים. שק של שעמום. שכבה שם ברגליים פתוחות ולא עשתה מילימטר יותר מזה. כלום! ואני נשבע, נתתי שם עבודה של שלושה אנשים. מרים, מוריד, סוחב. והיא? גופה. אנדרטה!

     

    היא נשארה לשכב על הספה ואני קמתי. הלכתי לשירותים. השתנתי ואמרתי לעצמי, טוב, אני מסוגל לצאת איתה איזה חודש, וואלה, אולי חודשיים! היא תעזור לי לחזור לדיאטה. תוציא אותי לרוץ. היא מסודרת ולא תהיה יותר מדי תלותית. נעשה איזה ארוחה ואני אפרד ממנה קצת לפני שהיא תזמין אותי להורים שלה. אולי בעצם אני אלך, בטח יהיה שם אוכל טוב. היא אמרה שהיא עיראקית, לא?

     

    יצאתי מהשירותים והיא כבר היתה לבושה בחולצה. כּוּס בחוץ וחולצה. איזה מין היגיון זה? בדיוק גמרה לשתות את התה הקר שלה. "איך היה לך?" היא לחשה ברומנטיות.

    "מעולה!" עניתי ואז התיישבתי לידה ונתתי לה נשיקה קטנה ליד האוזן.

    "גם לי," היא ענתה. התחבקנו. "נראה לי שיהיה פה משהו מעניין," היא לחשה.

    לא הספקתי לענות כי קיבלתי הודעה לפלאפון. מוזר, חשבתי. בשעה כזאת? הזזתי אותה וקמתי לפלאפון. "מצטערת", היה כתוב בהודעה ומעליה הופיע השם יוליה.

    "מה קרה?" שאלה שירן.

     

    "מה, מה זאת אומרת מה קרה?" גימגמתי.

    "אתה נראה כאילו ראית שד."

    עמדתי. הזין שלי עדיין היה בחוץ והכול היה לאור נרות נמסים על השולחן. קיבלתי עוד הודעה. "רוצה לדבר?" שלחה יוליה, ובאותו רגע רציתי ששירן תעוף מפה.

    "תשמעי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל חברה שלי לשעבר..."

     

    היא קמה. לבשה מכנסיים בלי תחתונים ואמרה, "הבנתי, יודה, אני עפה מפה." ובלי שהייתי צריך להסביר עוד משהו היא יצאה מהדירה והתחתונים שלה נשארו על הספה.

    משהו עובר על הנשים. אין אפור ואין אמצע. יש תחתונים על הספה!

     

    מתוך "בובת תרנגול" מאת נמרוד איטקין. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 333 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלון סיגווי
    נמרוד איטקין. "התחושה הזאת שצריך לקרות משהו"
    צילום: אלון סיגווי
    לאתר ההטבות
    מומלצים