ציונות במקום ציניות

המילים הופרחו לאוויר והקהל מחא כפיים. המשוכנעים שוכנעו פעם נוספת. למחרת דבר לא השתנה. לממשלה נותרה ברירה אחרת. השינוי התפוגג כמו הנאומים הנחרצים.

מאז השבוע שעבר חזר הרצון לשינוי. כשאין ברירה צומח הרצון במהירות.

מי שמקשיב למילים שיוצאות מאז הבחירות מלשכת ראש הממשלה עלול לרגע להתבלבל ולחשוב שמדובר באחד מהנואמים באותה הפגנת ליל קיץ. השוויון בנטל הפך בן לילה לסלע קיומנו, משאת נפש ישנה. כל שנותר הוא האיך.

במובנים רבים, נתניהו זכה בבחירות האלה להזדמנות ייחודית. הוא מחושק בידי כוחות מאוזנים. יש לו אפשרות לייצר קואליציה ציונית כתחליף לקואליציה צינית. אלא שכדי למצות את ההזדמנות, מחויב השיח שלנו בשינוי.

אנחנו רגילים לדבר על המפלגות בישראל במונחים של ימין ושמאל, של גושים. מי לנתניהו ומי נגדו. הגיע הזמן להשתמש במונחים של ציונות. באין ויכוח אמיתי על הסכם שלום, מה שחשוב עכשיו הוא אופייה של מדינת ישראל. איזו מדינה יהודית אנחנו רוצים, איך שומרים על רגלה הדמוקרטית.

התרכזות בשוויון בנטל כחזות הכול היא טעות. נתניהו בעד שוויון בנטל, ובלי שום סרקזם, הוא רוצה בטובת המדינה. כמו אחרים לפניו, הוא לא עשה עד היום שום דבר בנדון, כי הייתה לו ברירה.

אבל לגבי השאר יש סימן שאלה גדול.

במשך שנים ארוכות ויתרה ישראל הציונית על היהדות. ישראל בחרה בסטטוס־קוו – אם כל חטאת – על פני עימות אידיאולוגי. ציונים דתיים וחילוניים הרכינו ראש בפני היהדות הגלותית שבארץ ישראל. ויתרנו על השליטה במוסדות הדת, במערכות הכשרות וההשגחה. ויתרנו על השליטה במערכת הגיור, ויתרנו על שכונות שלמות בעיר הבירה.

את המחיר הרגישו בעיקר אלה שהיהדות היא אורח חייהם, מי שצביון יהודי מעסיק אותו, מי שאכפת לו.

ונתניהו? הוא שמר על עמימות.

מאז שבוע שעבר נדמה שנתניהו מבין, ובכל זאת מדחיק. במקום לפנות בראש ובראשונה לבית היהודי – שותפה ציונית טבעית של הליכוד גם בנושאי הצביון היהודי –

 הוא העדיף למצוא מאזניים למפלגה של לפיד אצל המפלגות החרדיות. לרבע את המעגל. אגב, הכעסים האישיים על בנט לא רלוונטיים לניהול מדינה. אם נתניהו יצטרך לשבת רק עם אנשים שהוא לא חושש מהם, הוא ימצא עצמו בממשלה עם עצמו.

אחרי שנים ארוכות של שותפות עם החרדים הוא יצטרך להבין עד כמה הוויתור על אופי המדינה היהודית הוא משמעותי. אין לו ברירה, ולכן יש לו הזדמנות אישית לשינוי. יש לנו הזדמנות. אי־אפשר בלי מפלגות ציוניות גדולות, אי־אפשר בלי לפיד ובנט. אחריהם המבול, ואולי הדור שיזכה להכיר ישראל יהודית יותר.