שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    למה הפסקתי לראות פורנו
    אם הייתם מדברים איתו לפני כמה שנים, רן גבריאלי היה יכול להמליץ לכם על סרט עם כמה סטודנטיות שעושות חיים. אבל אתם מדברים איתו עכשיו, אחרי ארבע וחצי שנות סיוע לנשים שחיו את המציאות של תעשיית המין

    לפני שנתיים וחצי, בערב קיצי באזור התחנה הישנה בתל אביב, מצאו את ההיא שנקראה לינדה, עם גרון שבור. עיקר עבודתנו, צוות המרפאה הניידת למחלות מין, היה להסתיר את עיסוקה ואת נסיבות מותה מחמשת ילדיה שבאו מהדרום לזירת האירוע, ואחר כך למכון הפתולוגי באבו כביר.

     

    הילד הכי צעיר שלה כבר היה במדים ועם דרגת סמל, והבכור בן 35. שנים היא הייתה נוסעת מדי בוקר לעבוד במשק בית בצפון תל אביב, והם לא חשדו בכלום. בערב היא הייתה חוזרת נכונה וקשובה, והם - בחוש קמאי ורגיש של ילדים - ידעו להדחיק ונצרו את שאלותיהם עד שנשכחו לחלוטין. ועכשיו חנק אותה לקוח. ראה באינטרנט שהפרכוסים גורמים לכיווץ בנרתיק שיעצים לו את האורגזמה. יותר טוב מלזיין בתחת, אמר השחקן.

     


     

    הוא היה אמור לעצור לפני שלינדה תאבד את ההכרה, אבל משהו השתבש לו בקואורדינציה. 15 גברים כאלה ביום היא הייתה מקבלת. עכשיו לך תסתיר את זה מהילדים.

     

    עמדנו שם והתחלנו לתאם גירסאות עם רכזת השטח של המרפאה ושני שוטרים טיפשים ואטומים שלא הצליחו להפנים את שיברון הלב שהאמת תגרום למשפחה. יש נשים רבות בפורנו ובזנות שממש לא להוטות לחיות, לעיתים אפילו בדיוק ההפך. ועדיין, החרדה הגדולה ביותר שלהן היא להירצח ככה. לא כי המוות מפחיד: כי תחושת האשמה על הפגיעה בילדים היא כבדה מנשוא.

     

     (איור: שחר נבות) (איור: שחר נבות)
    (איור: שחר נבות)

     

    לינדה, שהמקום ימתיק את עפרה, זכתה לכינוי שלה בעקבות תקרית עם לקוח בסוף שנות ה-80. מצלמות וידאו אישיות עוד היו נדירות באותם ימים, אבל לקוחות חולי נפש כבר היו נפוצים. הברנש ההוא התאהב בה ופיתח כלפיה אובססיה, וברגע של זחיחות דעת טרום גמירה שמט את המצלמה. היא ריסקה את ארובת העין השמאלית שלה.

     

    הקולגות ברחוב שכבר הכירו את הלקוח מיד הבינו איך ומה. גם הן זכו לחוש את הפחד שבלהיות איתו, את הפרקטיקות המיניות המזעזעות שלו ואת מצלמת הווידאו הכבדה שתמיד עלתה וירדה בתנופה מעל לראשיהן. הייתה אחת לפניה שהמצלמה שברה לה את גשר האף.

     

    כשלינדה סיפרה לנו על זה ישבנו בחדר שלה במכון והרופאה נטלה ממנה דם לבדיקה. חיפשנו לצחוק קצת בזמן מילוי הטפסים, וכשמסרה את שמה האמיתי נידבה את הסיפור על הכינוי שדבק בה: כששבה אל הרחוב בעין חבולה ומושחרת, העניקו לה אותו הקולגות כמחווה לגיבורת "גרון עמוק", לינדה בורמן המכונה לאבלייס.

     

    לינדה המקורית, אגב, העידה ברבות הימים שאולצה להשתתף בסרט באלימות ובאיומי רצח. בעלה נהג להכות אותה באופן שיטתי, לסרסר אותה לחבריו בעודו מצמיד אקדח לראשה, וכשהאקדח הפך לעובדה קיימת גם בלי שיאחז בו, כפה עליה לפרנס אותו מהשתתפות בסרטים פורנוגרפיים. יותר מ-600 מיליון דולר גרף "גרון עמוק". לינדה בורמן לא קיבלה סנט.

     

    אני הכרתי את לינדה מתל אביב כמתנדב במרפאה, מישהו שבא ליצור קשר ולהציע עזרה ושיקום. למה שם מכל המקומות? אין לי מושג. הרי לא חסרים מסכנים להתנדב עבורם. רציתי לסמן V על האנושיות, והגעתי דווקא אל קורבנות של זנות וסחר בבני אדם. לינדה לא הייתה הטרגדיה היחידה שלמדתי להכיר, אבל היא הייתה כנראה הסיבה הראשונה שלי להפסיק לצרוך פורנו.


     

     

    כאן אצלנו בשכונה

    "תראי לי את הבטן", מצווה הגבר בעל הפנים הגסות. הוא על המסלול המהיר לגמירה. מסכות של נימוס או תרבותיות נושרות מעליו. "את הבטן, בת זונה, את הבטן המזדיינת! את חושבת שאני זקן מדי? שאני לא יכולתי גם להכניס אותך להריון?". העיניים שלו רושפות. היא מחזירה לו מבט ריק ושותק. קצב התנועות שלו גובר והוא מצווה עליה להפשיל את כתונת התחרה הזולה והשחורה שמכסה את הבטן התופחת שלה.

     

    היא מצייתת להוראות. יד שמאל שלו מכאיבה לשד גדוש חלב, וימין לא מפסיקה לרגע לכוון את מצלמת הסלולר מעלה ומטה, מהאיבר שחודר לתוכה ועד לשפתיה שנושפות אוויר כבד של מועקה. הוא הבטיח שלא יצלם את הפנים שלה ושילם לה מראש עוד 50. ממילא היא כאן. שיחשוב את עצמו שחקן בסרט כחול. מה אכפת לה.

     

    הבל הריקבון של פיו מכה בה כשגבו מתקמר ופניו מתכווצות. נהמה של ריח רע, נהמה נוספת, ועוד אחת גרונית יותר. כף יד גסה לופתת בטן עגולה. ציפורניים שחורות ננעצות בבשר, ובהלה מציפה אותה: אולי העובר יחוש בכאב שצובט ודוקר.

     

    הוא נשלף מתוכה וגוהר מעליה. לא אומר כלום, רק מצלם את הזרע שלו על בטן שבוע 30. בסוף הוא נאנח ומבקש שתביא מגבת. היא מסמנת במבט אל המגבות שעל הכיסא מאחוריו, מושיטה יד אל הכוננית שלצד המיטה, לוקחת את גליל נייר הטואלט ואוספת את השאריות שלו. אחרי שהלך היא ניגשת אל המקלחת להרטיב קצה של מגבת ולהעביר על עצמה.

     

    היא מאוד משתדלת לא לחשוב על הדמיון בין הפנים הרעות שלו לאלה של אביה. להתעכב על הזיכרונות רק יכאיב לה, וממילא היא טרודה יותר בחרדות מהעתיד שממתין לה ולבן שיבוא בקרוב אל העולם הזה. היא מיישרת את השטרות ומהדקת אותם, מדליקה את הטלוויזיה בווליום מוגבר, מיטיבה מחדש את מצעי המיטה ופותחת את דלת חדרה אל הרחוב כמודיעה "פתוח".

     

    ארבע שנים וחצי התנדבתי ועבדתי בסיוע לנשים וקטינים בזנות. האימא הצעירה הזאת, שתיארה באוזני בפרטי פרטים את המפגש עם גבר שנראה בדיוק כמו אביה, הייתה אחת מאלה ששברו את ליבי במיוחד. קשה לומר למה דווקא היא ולא אחרת, אבל אני חושב שאולי זה קשור לאינטליגנציה שלה. ככל שהאישה נבונה ורהוטה יותר, ברור שקשה לה יותר להדחיק את הטראומות באמצעות מנגנון של שכנוע עצמי.

     

    אותה אם צעירה לא נולדה לתוך מסלול ידוע מראש שבסופו זנות וסמים קשים. להפך. היא אחת מחבורה גדלה של בנות שקצת מתוך שעמום וקצת מתוך סקרנות מתערבבות עם גברים מזיקים באינטרנט, מתפשטות קצת, מצטלמות קצת, חוצות את הגבול בין פלירטוט לפעולה מינית ממשית. אלה בנות שכבר אפשר למצוא בכל תיכון בארץ. אני מרצה בעשרות תיכונים וחטיבות ביניים בשנה, ואני ערב לזה: כמעט בכל תיכון יש לפחות ילדה אחת שנתנה אמון באדם הלא נכון ומצאה את העירום שלה נסחר בוואטסאפ ומופץ באינטרנט.

     

    זה מתחיל שם. אחר כך באים הקלון החברתי, הבדידות, מעברי בית ספר ומקומות מגורים, הטרדות ציבוריות ופייסבוקיות שרודפות אחריה לכל מקום. רוב הזמן מדובר גם בהזנחה הורית או היעדר נוכחות הורית, אבל לא תמיד. אלה הפנים החדשות של קורבנות הזנות והפורנו. פורנה, אגב, זה זונה. גרפיה זה תיעוד או רישום.

     

    ההוויה והתודעה

    קתרין מקינון, פרופסור למשפטים שסייעה בין היתר ללינדה בורמן, כתבה ש"הפורנוגרפיה מרגילה את צרכניה להשתוקק נואשות לנשים המשתוקקות נואשות לבעילה, לאכזריות ולאובדן צלם אנוש. אי השוויון עצמו, השעבוד עצמו, ההיררכיה עצמה - זה מה שעושה נשים לנחשקות. נשים נמצאות בפורנוגרפיה כדי לשמש ולהיבעל, גברים כדי להשתמש בהן ולבעול אותן".

     

    כן, כוח תרבותי מכונן יש לפורנו. הבנות התועות שמסתובבות כאן הן פשוט הגרסה המציאותית של כל ילדות הקולג' המשתרמטות שעשינו עליהן ביד. לא באותה כמות, לא באותו ווליום - בכל זאת ישראל היא מקום קטן, והחשש שיזהו אותך גדול - אבל זאת המציאות שהבנות שלנו גדלות לתוכה. הגדרת הנשיות החדשה טומנת בחובה את היכולת להזדיין בלי כל קשר לרגש, לחיבור, לביטחון, לקרבה.

     

    לא מדובר רק בבנות מבתים הרוסים. אלה גם ילדות מקסימות מכיתת המחוננים שגידלנו לתפארת. זוכרים את הבת של מייקל דגלאס ב"טראפיק"? נשיאת קבוצת הכדורעף, נשיאת נבחרת הדיונים של בית הספר, ממוצע ציונים אסטרונומי? איך היא הגיעה למצב של למצוץ לאיזה סוחר סמים אנאלפבית שעל הדרך מצלם אותה מזדיינת עם שני חבר'ה מהשכונה שאין מצב למצוא אצלם שיניים מקוריות בפה או קונדום על הזין?

     

    איך? שאלה מצוינת. התשובה עוברת גם - בהחלט לא רק, אבל בהחלט גם - דרך שרשרת המזון של צריכת הפורנו. כשמחשב פרטי בחיפה פתוח על גלריות שמציגות סרטים של Bang Bus, College Fuck Fest או PornFidelity, הדאבל-קליק לא נשאר בחלל ריק. הוא מזין תעשיות של מיליארדים ומקדם שינוע בכפייה של נשים, נערות וילדות ממולדובה, מתאילנד ומקונגו אל אונס רבתי וזנות בלונדון, בשטוקהולם ובניו יורק.

     

    השימוש הציני בערכים כמו חופש הביטוי והעיסוק מקדם הלכה למעשה תפיסת עולם שלפיה נשים הן מוצר צריכה גברי. ואל תעבדו על עצמכם עם העאלק-נאורות שלכם: גם אתם בוחנים גבר כישות כלכלית לפני כל דבר אחר ואישה כישות מינית לפני כל מדד אחר.

     

    אני לא מנסה ליצור כאן איזה שיח פמיניסטי. לא מעניין אותי איך זה שגאונת הדור עדה יונת זוכה בפרס נובל, והדיון בתקשורת הוא על התסרוקת שלה. אני גם לא חושב שהבעיה היא רק איתנו, הגברים-צרכנים. מעניין אותי להבין למה יש כאן דור של ילדות שממש לא חולמות על זכייה בנובל אלא בעיקר עסוקות בלרצות שיגידו להן שהן כוסיות ושהן שוות זיון.

     

    כשאדם יושב מול סרט פורנו הוא לוקח חלק בהגדרה של החברה והתרבות. זה לא דימוי, זה לא ברמה התאורטית. זה לגמרי ברמת המעשה. כשילד מקסים עם קב"א 56 ופרופיל 97 לוחץ על החברה הצעירה שלו להזדיין מול המצלמה, זה לא צומח משומקום. כשהם ייפרדו והוא, בתור בחור ערכי שהולך לגיבוש צנחנים או טיס, לא ימחק את התמונות אלא יפיץ אותן בהקלקה אל כל העולם, זה לא יהיה רק על ראשו. זה כבר על ראשנו.

     

    נראה אותך בלי

    הסטטיסטיקה של עולם הזנות המצולמת מלמדת שעל כל ג'נה ג'יימסון שאוחזת בחברת הפקות משלה ומרוויחה מיליונים, יש 10,000 בנות צעירות עם עבר של גילוי עריות והווה של מצוקה נפשית אדירה. קריירה ממוצעת של שחקנית פורנו נמשכת כשלושה חודשים. זה אומר שאחרי שניים-שלושה ימי צילום בני שמונה שעות, שבהם כל אחד מרמ"ח אבריה פורק ועונה, היא נסה על נפשה.

     

    נשים מגיעות לתעשיית הפורנו משירותי ליווי או מחשפנות, ונפלטות ממנה אל בתי הזונות ואל הרחוב. 40% מהן לא מגיעות לגיל 50. ארבע סיבות המוות העיקריות: מחלת מין, מנת יתר, רצח על-ידי לקוח והתאבדות. ואלרי הלר, שורדת של גילוי עריות כילדה ושל תעשיית המין כבוגרת, תיארה ככה את העבר הלא רחוק שלה: "האמנתי שאני קיימת רק אחרי שנדלקתי מינית, כמו אור שמישהו מדליק. כשהייתי זקוקה שיטפלו בי, האמנתי שאני רוצה שינצלו אותי. סימנים וצלקות וניצול היו הדרך שבה מדדתי את עצמי. צריך לזכור מה לימדו אותי: שאם גברים מזיינים את הגוף שלי ומשתמשים בו לצורכיהם, סימן שאני נאהבת".

     

    כן, דפקו לה את הראש. והיא לא היחידה: קשה לי לומר מתי בדיוק זה קרה, אבל התחלתי להבין שהפורנו דופק גם את השכל שלי. ודווקא הייתי אז בתוך קשר רציני. גרוע, אבל לגמרי רציני. רכבת הרים רגשית עם הרבה יותר מדי דרמות, לפני שבאה האהבה של גיל 30 שעושה לך שקט וסדר בחיים. האמת היא שמעולם לא הייתי מכור לפורנו ולא צרכתי פורנו קיצוני מדי, אבל ראיתי מכל הבא ליד. קצת שדיים, קצת מילפיות, קצת סטודנטיות שעושות ברדק, אולי קצת פורנו ביתי, אולי גם רימינג פה ושם.

     

    זהו בערך, ועדיין פלשו לתוכי מלא וירוסים וסוסים טרויאניים. זה לא רק המחשב שנזקק לפרמוט, זה גם המוח שלי. אבל לך תפרמט לעצמך את הראש.

     

    פורנו הוא מיצוי של תפיסת השליטה הכוחנית הגברית, והפנטזיה המצולמת מחלחלת אל המוחות של כולנו ומשעבדת את הדמיון שלנו לטובת דימוייה שלה. לא משנה על מה פנטזנו קודם, לאט-לאט - או שמא דווקא מהר-מהר - אנחנו מוצאים את עצמנו מאוננים בכעס, בחירוק שיניים, הוזים את עצמנו גומרים למישהי על הפנים. זה רע, וכולנו היינו שם.

     

    בחן את עצמך: האם אתה עוד מסוגל לאונן על סמך הדמיון שלך בלבד? האם אתה זוכר בכלל על מה פנטזת פעם, לפני שנהרות הסיליקון והאלימות שטפו לנו את המוח? בוא נעשה בדיקה כמו בפרק ההוא של "סיינפלד", רק הרבה יותר קלה: במקום לבדוק כמה זמן אתה מחזיק בלי, תאונן חופשי. תעוף על עצמך חזרה לתיכון ולחמש פעמים ביום, רק בתנאי אחד: אל תשתמש בפורנו. לא במחשב ולא בראש. יאללה, בוא תתנדב לניסוי. יש יום ללא עישון, יש יום ללא תאונות. בוא תנסה שבועיים ללא פורנו. אתה אדם בוגר, זאת לא אמורה להיות משימה קשה. אתה אפילו לא צריך דמיון. מספיק זיכרון ממישהי שהייתה טובה בשבילך.

     

    ברכת הנגמל

    אצלי עברה כשנה וחצי מרגע שהחלטתי לזרוק את הפורנו לפח ועד שהפסקתי לגמרי. את ההחלטה קיבלתי בהשפעת המפגש עם הצד האחר - עם כל הנשים שגנחו וצווחו וביקשו עוד כאילו הכי מגניב להן בעולם, שפגשתי הרבה אחרי שהנזק נעשה והמצלמות כבו - אבל כמו בכל הרגל רע, לא מספיק להחליט מהראש. לגוף יש קצב משלו. כל-כך הרבה שנים בלי להפעיל את הדמיון, לך תמצא מחדש את הסטארטר. זה הרי לא האוננות של החמש דקות במקלחת או בשירותים, זה הלעשות ביד של השעמום. אתה לבד בבית, יש לך קצת זמן, מה יותר יפה מלראות עירומות?

     


     

    אני לא אשקר ואגיד שקל לי, או שהאוננות שלי רצה מהירה וקלת ידיים כמו בגיל 14. אין מה לעשות, התרגלנו לפורנו. לפנטז כבר לא זמין. הראש כמעט לא זוכר את הפעולה ההיא של הפעלת המערכות ללא גירוי ויזואלי מבחוץ. ולמרות הקושי והתלות, אני שלם עם ההחלטה שלי לזרוק לפח את הפורנו. זה הפך אותי לגבר ההוא שמשתמש בזיכרון שלו כשהוא רוצה לראות נשים יפות. בנות בסוודרים צמודים שהסתובבתי שעות ליד הבית שלהן באופניים, אהבות בסוד, חצאי נגיעות דרך הבגד. אז, מזמן, לפני כל הסרטים הפורנוגרפיים. כשמשהו עוד היה פשוט.

     

    הכותב עוסק בחינוך ל"מין מוגן גופנית ונפשית", פעיל במאבק בזנות וסחר בבני אדם

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גטי אימג' בנק
    אתם צופים - אתם אחראים
    צילום: גטי אימג' בנק
    מומלצים