עם חלום במזוודה ופרפרים בבטן
אחרי הטירוף של עספור אפרת דור עברה ללוס–אנג'לס.מה היא עושה שם? מה שעושים באל–איי. בזמן שאתם יכולים לראות אותה בסרט החדש "בננות", היא נודדת מאודישן לאודישן, מסוחררת משפע האופציות ובעיקר שמחה שבחרה ללדת בבית, כי מי בבית חולים היה נותן לכלבה שלה ללקק אותה כל הלידה?
סול נולדה בבית. אמא שלה, השחקנית אפרת דור, לא הייתה מוכנה לשמוע על לידה בבית חולים. "בשום פנים ואופן לא. אני לא יכולה אפילו לדמיין איך זה ללדת בבית חולים, לא מבינה את זה. ממש פחדתי ללדת שם. זה מקום קר, מנוכר, עם ריחות רעים. לידה זו לא מחלה, ולא צריך בשבילה בית חולים. אם יש בעיות בהיריון זה עניין אחר, אבל אם הכל תקין, אין סיבה ללכת לבית חולים".
מה אמרו במשפחה? "כולם הביעו תמיכה, אבל מאחורי הגב דיברו על זה שאולי כדאי שיחכה אמבולנס למטה. אני מבינה אותם, אבל לי לא היה ספק, רציתי חוויית לידה שאוכל להתרפק עליה. גם אני נולדתי בבית, אם כי במקרה שלי זה היה בטעות. לאמא שלי לא היו צירים, יצאתי תוך רבע שעה".
אבל לידה טבעית זה כאבי תופת.
"12 שעות כאלה. העניין הוא שלידה טבעית זה לא רק כאבים, זה גם הרבה דברים אחרים, אבל אנשים מדברים רק על הכאבים. יש המון הורמונים טבעיים שמשתחררים במהלך לידה טבעית בבית ועוזרים להתמודד עם הכאבים. אוקסיטוצין, למשל, הוא הורמון נהדר שגם משכך כאבי לידה וגם מופרש במהלך אורגזמה, אבל הוא הורמון ביישן וצריך סביבה תומכת כדי להשתחרר. תארי לך שאת עושה סקס כשמסביב מלא אנשים זרים, ולכל אחד יש מה להגיד ואיפה לשים את האצבעות שלו. ההורמונים האלה פשוט לא מופרשים בסיטואציות כמו בתי חולים, אבל בלידה טבעית הם באים".
ואולי לתינוקת היה עדיף להיוולד בבית חולים, עם רופאים מסביב? "רציתי שתהיה לנו החוויה הכי אינטימית של אמא, אבא ותינוק. אני לא יכולה לחשוב על זה שהילדה הייתה יוצאת ישר לתוך סרט נע, היו מניחים אותה על משקל קר, אורות בוהקים, מנגבים אותה, מודדים אותה, דוחפים לה אצבעות לרקטום, ישר מזריקים לה חיסון נגד צהבת".
יש לזה הצדקה רפואית.
"זה בגלל הסטטיסטיקה, אבל לא כל תינוק חייב לקבל חיסון צהבת בשנייה שהוא נולד, הוא יכול לקבל את זה גם בגיל חודש. עם כל יום שעובר, אני יותר ויותר מודה לאלוהים על ההחלטה ללדת בבית. מי בבית חולים היה נותן לכלבה שלנו ללקק אותי כל הלידה?"סטייק מול הפרצוף
שלושה חודשים אחרי אותו רגע עילאי, מעוטרת בקעקוע מפתח סול על הגב, אפרת דור יושבת בבית קפה חמוד ברחוב טרנדי בפארק הנקוק, אחת מפינות החמד הרבות של לוס־אנג'לס. מתחת לשמש קליפורניה קלאסית, מצוידת בכובע מצחייה אדום ואייס קפה, אין עליה שום שריד חיצוני ללידה הטרייה. להפך, יש סיכוי שהיא שוקלת עכשיו בערך כמו הבת שלה. "אני בהיי מטורף, נגמר ההיריון, עברה הלידה, הבת שלי מושלמת, אני מנסה לא לקלקל את זה".
היא הגיעה לכאן לחודשיים, עושה צעדים ראשונים בדרך למטרה הסופית, זכייה באוסקר. "סול עוד הייתה בבטן כשקנינו כרטיסי טיסה", היא אומרת, "בת חמישה שבועות כשהגענו ללוס־אנג'לס. לא היה לי ספק שאני באה לכאן".
כדי לעשות את הוליווד?
"אם את רוצה לקרוא לזה ככה, סבבה. באנו לעונת הפיילוטים, המון פגישות, המון אודישנים. אז אני כאן לעשות את הוליווד, אבל יש לי גם הרבה עבודה בארץ. לא אעבור לגור פה בלי שתהיה לי סיבה אמיתית. כשהתחתנו, אמרתי לבעלי, 'נגור שנה בהודו ונעשה שנה פה ושנה פה'. באנו לדייט עם אל־איי, לראות מי זו, האם היא נאה בעינינו, ואנחנו נהנים בטירוף, זה ירח דבש שני".
תודי שאת הרבה יותר שאפתנית מזה.
"אני אכן אדם שאפתן, ואני לא זוכרת את עצמי בלי החלום להיות שחקנית בהוליווד. יש לי סרטי וידיאו מגיל שנתיים, שבהם אני מברברת בלי הפסקה, ואמא שלי אומרת, 'תפסיקי לעשות הצגות כל היום'. זה מה שאני רוצה לעשות. מצד שני, אם זה לא יקרה עכשיו, אז לא. הלב לא יישבר. זה מקצוע שאם אין לך כוחות בלתי נגמרים, אתה לא תשרוד בו. למדתי על בשרי שאתה חייב להרים את עצמך כל הזמן. הרי אם אני חוזרת מכאן בלי כלום, זה לא יעניין אף אחד בארץ. 'היא כמעט עשתה את זה וכמעט נהייתה מפורסמת'. 'כמעט' לא נחשב, במקצוע הזה אין מקום שני".
היו הרבה כמעטים?
"את לא מבינה. היו לי פה כמעטים, שלפעמים הרגשתי כמו הכלבה שלי, ששמים לה סטייק מול הפרצוף והיא מריירת ומתחננת, ואת רק רוצה שייתנו לה את הסטייק הזה כבר. זה מבאס לשעה, כי ההבדל הוא שפה יש כל־כך הרבה אופציות. לא חשוב כמה ענקי היה פספוס מסוים, מאחורי הפינה יש עוד מאתיים הזדמנויות".
בניגוד לארץ.
"כן, מה לעשות. זו מדינה קטנה ותעשייה קטנה עם מעט מאוד הפקות. יש לי משפחה, ושנינו בסך הכל רוצים להתפרנס".
עד שמראה קירה סדג'וויק, האנרגיה השופעת והאמביציה האינסופית יביאו לה את הסטייק המיוחל, דור שמחה לדבר על העבודה שכן יש בישראל. למשל, "בננות", סרטו הקומי החדש של איתן פוקס ("יוסי וג'אגר", "ללכת על המים", "הסיפור של יוסי" ועוד) על חמש נשים וגבר אחד, שכנים באותו בניין, שמוצאים את עצמם מייצגים את המדינה בתחרות הזמר הבינלאומית "יוניברסונג". בסרט, שיוצג בבתי הקולנוע החל ממחר, מככבים גם ענת וקסמן, עפר שכטר, יעל בר זוהר, דאנה איבגי וקרן ברגר.
דור אהבה את התסריט הקליל ואת התפקיד של אפרת הלסבית (כל הדמויות נושאות את שמות השחקנים המגלמים אותן), אבל בעיקר את ההזדמנות לעבוד עם איתן פוקס. "הוא לא הכיר אותי, הוא מעולם לא ראה אותי, אבל אני החלטתי שאני משיגה את התפקיד הזה, גם כי הוא נתן לי צ'אנס לשבור את הטייפקאסט הקלאסי של הבחורה היפה והמתוקה והעדינה עם הכוח הפנימי. האודישן היה איזה שנתיים לפני שהתחלנו צילומים. באתי קומפלט בתוך הדמות, גרביוני רשת, לסבית כסאח. אחרי הסצינה איתן לקח אותי לצד ושאל, 'את באמת לסבית, נכון?' היה כיף אדיר לעשות את הסרט הזה, צחקנו כל הזמן. עפר שכטר הפליץ עליי, זו רמת השטויות שעשינו על הסט. זה סרט שמח, שכל מה שהוא רוצה זה לתת לקהל גוד טיים מהסוג שלא עושים אצלנו".
צפו בטריילר של "בננות"
איך הייתה העבודה עם איתן פוקס?
"הוא היה רציני, מרוכז, ממוקד, וגם נחמד וחם ותומך. לא תמיד זה ככה עם במאים. סט הוא סביבה מאוד אינטימית ומלאת רגשות, ולפעמים דברים מתפוצצים. הייתה לי פעם חוויה עם במאי, שבהתחלה לא הבנתי איך בכלל אוכל לעבוד איתו ובסוף הפרויקט הערצתי אותו. אני לא לוקחת ביקורת של במאי באופן אישי, אבל אני לא אוהבת לקבל ביקורת, גם לא מאמא שלי. לא כיף לדעת שאתה לא מושלם. אני כן שחקנית שבמאי חם ורגיש יוציא ממנה יותר מאשר במאי קר ואדיש".
חשבת פעמיים לפני שהחלטת לגלם דמות של לסבית? "אפילו לא לשנייה. לדעתי, עברו לפחות עשר שנים מאז הפעם האחרונה שבה שחקן התלבט אם לגלם לסבית או הומו. אני בכלל באה מבית ליברלי. הייתי יכולה להביא הביתה גם כלב – אוי, זה נשמע נורא – אבל כל עוד אני מאושרת, הכל טוב".
גוזלי, מאמי, חיים שלי
דור (30) גדלה ביישוב עומר, בת יחידה בין שלושה אחים, שאת ילדותה עיצבו סרטי פרדי קרוגר ורובוקופ ("אולי בגלל זה כל־כך רציתי שתהיה לי ילדה, סוף־סוף אני אוכל לשחק עם מישהי בבובות ברבי"). ההתבגרות שלה כללה חמש שנות לימודי מחול בבת־דור בבאר־שבע, שהסתיימו בפרישה שוברת לב, הרפתקת סקס, סמים ורוק'נרול בגיל 17 באילת, שהסתיימה בהבנה שהעולם מלא אנשים מחורבנים, ובריחה לשנתיים ללימודים בבית הספר של לי שטרסברג בניו־יורק, שהסתיימו בחזרה מבולבלת עוד יותר לארץ. לצבא היא לא התגייסה ("שיחררו אותי בגלל עודף כוח אדם ולא נלחמתי נגד זה"), העבירה שנתיים בבית צבי, עברה עוד טראומה רומנטית, ואז לקחה תרמיל ויצאה לסיבוב ארוך בהודו.משם היא כבר חזרה אדם אחר. חוץ מהמעבר לצמחונות על גבול הטבעונות, אהבת הוויפסאנה וההתמכרות לפילאטיס, היא בעיקר החלה לנהל קריירה רצינית של שחקנית, עשתה פה ושם תפקידים לא מאוד זכורים וחיכתה בסבלנות לא אופיינית לתור שלה. "אני אדם לגמרי חסר סבלנות. ברגע שיכולתי לדעת את מין התינוק שלי, הלכתי לגלות. אבל כשמדובר במקצוע, רמת הפוקוס והשאפתנות שלי היא כזו שהיא מנצחת את כל התכונות האחרות שיכולות להפריע בדרך".
היו רגעים של סף שבירה?
"אם היו, גירשתי אותם מהר. זה לא שאי־אפשר לשבור אותי, אבל אם אני לא שחקנית, אז אני לא יודעת מי אני. היום יש לי משפחה ומקום שאני שייכת אליו, אבל אני אפילו לא יכולה לחשוב על אם אצטרך לעשות משהו אחר בעוד 20 שנה, כי אין לי שום מושג מה אני אם לא שחקנית. זה יישמע פלצני להגיד שאני אוהבת משחק כמו שאני אוהבת ילד, אבל לא משנה כמה סטירות המקצוע הזה ייתן לי, כמה הוא ירביץ לי, ישתין עליי – אוקיי, זה קצת קינקי – אבל לא משנה כמה הוא יפגע בי, חצי חיוך ואני שלו".
ואז הגיעה "עספור", וכל הדלתות נפתחו. התפקיד של שיר, עורכת הדין הנקרעת בין שני גברים, הביא את דור לכל בית ולכל עדשת פפראצי. "האמת? 'עספור' מרגיש לי היום כמו משהו שקרה בחיים אחרים, אבל מדי פעם אני מקבלת כל מיני דוגמאות קטנות שמזכירות לי כמה גדול זה היה. לבייביסיטר שלנו כאן יש ילדה בת שנה וחצי. היא סיפרה לי שהם ראו את 'עספור' עד ממש יום לפני הלידה והיא רצתה לקרוא לבת שלה שיר".
הסדרה שינתה את חייה. "היו שנתיים באמת פסיכיות, אבל הנה מה שלמדתי: ההווה שלנו כל־כך רחב, שהוא מרגיש כמו הדבר הכי חשוב שאי-פעם יקרה לנו בחיים, עד הרגע שבו גם הוא הופך לעבר. נגיד שהיה לך בן זוג עשר שנים והיית בטוחה שתהיי איתו כל חייך, אבל בסוף נפרדתם. שנתיים אחרי זה הוא הופך להיות 'האקס', וזהו. אז גם הטירוף ההוא הפך פתאום ל'השנתיים האלה אחרי עספור'. היה קצת קשה לעיכול ועברתי לגור במושב, אבל בסוף אתה פשוט מתרגל לזה. זה לא שאני צריכה להופיע להשקות ולחיות בתוך הביצה. מעניין אותי רק המקצוע".
גישה לא מאוד פרקטית. "לא מסכימה. אני לא חושבת שאני חייבת לשחק את המשחק. אני יודעת שהרוב מאמינים שכן, אבל אני לא רוצה ולא יכולה להיות מישהו אחר. הוכחתי לעצמי שלא חייבים לשחק את המשחק כדי לעבוד במקצוע".
ביקורות רעות מבאסות אותך?
"פעם זה הטריד אותי יותר, הייתי קוראת טוקבקים ונפגעת עד עמקי נשמתי, אז הפסקתי. אמא אמרה לי שלא כולם יאהבו אותי בחיים. היא צדקה".
בעקבות "עספור" החלו הקוביות של דור, המיוצגת בסוכנות ADD, ליפול בכל המקומות הנכונים. היא הופיעה בסדרה "תמרות עשן" וכיכבה ב"אחת אפס אפס", השתתפה בסרט "פובידיליה" וגם מצאה את אהבת חייה, הבמאי מוש מיימון. הם נשואים שלוש שנים, וכשהוא מתקשר במהלך הראיון לשאול אם הגיע הזמן להאכיל את התינוקת, יוצאות ממנה תגובות כמו "אהובי, גוזלי, מאמי שלי, חיים שלי".
ברצינות?
"נורא, אה? מה אני יכולה לעשות, אני כל יום רק מאוהבת בו יותר. הכרנו המון שנים ולא היה כלום, אבל לילה אחד היינו במסיבת יום הולדת בחוף פלמחים, לא היה לי אוהל, ביקשתי לישון באוהל שלו ומאז לא נפרדנו, הוא החיים שלי".
בעבר היא הצהירה שלא תופיע בעירום. כיום אפשר להניח שהנישואים וההורות רק מקטינים את הסיכוי לכך עוד יותר. "כן", היא מסכימה מיד. "קודם כל אני טיפוס מאוד פרטי, והיום אני גם קצת יותר בוגרת ומתחשבת במשפחה ושואלת את עצמי מה הבת שלי תחשוב כשתראה בעוד 20 שנה את אמא שלה בסצינת עירום".
כשהיא לא עובדת, דור עסוקה בעיקר בניסיון להשלים קצת שעות שינה. "לפעמים אני מוכנה להמיר המון דברים בחיים בשביל כמה שעות שינה, אבל את מגלה שאת יכולה להסתדר עם הרבה פחות שינה ממה שחשבת. חוץ מזה, אפילו אם זה חמש בבוקר, אני רק רואה את החיוך שלה, וכל היתר זה שטויות".
כשהיא כן מצליחה לישון, היא חולמת על נאום התודה שלה אחרי שתזכה באוסקר. "אני יודעת איך זה נשמע, אני כבר מדמיינת את הטוקבקים, אבל לא אתנצל על זה שאני מעיזה לחלום. זה היה שם מגיל שנתיים, זה יהיה שם לנצח".
