מהי האמת הפנימית?

אילן עמית נולד וגדל בחיפה, בוגר בית הספר הריאלי. בנעוריו היה "שֶכטֶריסט", מתלמידיו של ד"ר יוסף שכטר, ששילב בתורתו לימודי יהדות, פילוסופיה כללית ומדעים. היה ד"ר למתמטיקה, ושנים רבות עבד בתפקידים בכירים במערכת הביטחון. אילן היה מראשוני העוסקים בישראל בעבודה פנימית ברוחו של ג"א גורדייף, והיה חבר ומדריך בקבוצות גורדייף במשך עשרות שנים. כמו כן כתב את הספר גורדייף והעבודה הפנימית (2005), וספר אוטוביוגרפי באנגלית The Lamp (2008), שבו הוא מספר, בין היתר, על משמעות העיוורון שבא עליו בגיל 45. אילן עמית נפטר מאירוע מוחי באופן פתאומי בגיל 78, כשהוא מותיר אחריו אשה ו-4 ילדים. 

להלן קטעים מספרו - פרק ראשון

אמת והתגלות | אודות האמת

אנחנו רגילים לחשוב שלומר אמת פירושו לומר משהו נכון: אם אני אומר שאני יודע מראש מה אני עומד לכתוב עכשיו, אני אומר משהו לא נכון, ולכן אני אומר שקר. אם אני אומר, לעומת זאת, שאני מנסה כרגע לומר משהו משמעותי - אני אומר אמת.

התפיסה הזאת של האמת כמשהו נכון, משהו שמתאר את מצב העניינים הרלוונטי לאשורו, היא צרה ומצמצמת. כשאנחנו שואלים מהי האמת איננו מתכוונים לתיאור נכון של מצב העניינים. יש אומנם מקרים שבהם תיאור נכון של הדברים נעשה חשוב. מישהו מציג את מצב העניינים בצורה מגמתית ומוטה ואינו מרגיש בכך. בנסיבות אלה יכול להיות חשוב להציג את מצב העניינים לאשורו, ולחשוף את ההטיה ואת המגמתיות של האחר. אבל נראה לי שגם זה לא המובן החשוב של האמת.

האמת היא התגלות, רעיון, או ידע שמתגלה ברגע מסוים, מסר שאנחנו קולטים, שלא היה ידוע לנו קודם לכן. הגילוי יכול להתרחש בשגרת החיים, בשיחת אגב שאנחנו מנהלים עם מישהו. הוא יכול להופיע במצב של שקט, כשאנחנו מטיילים ברגל, נוסעים במכונית, או יושבים במדיטציה. הוא יכול לבוא מתוך קריאה בספר, מתוך שמיעת דברים שאומר מישהו, או דרך הקשבה למוזיקה, התבוננות בציור - או בדרך אחרת מכל הדרכים אלה, באופן לא צפוי.

יש רגעים של התגלות שבהם אנחנו מרגישים משהו עמום, ועדיין איננו יכולים לומר מהו. במקרים אחרים המסר לובש צורה, מתנסח במילים. אז ברור לנו יותר שבאמת התרחש משהו, התגלה ניצוץ של אמת. אבל באותו זמן אנחנו עשויים להרגיש גם שמה שלבש צורה, מה שהתנסח, אינו בדיוק האמת שהתגלתה. היא היתה רק צליל, ויברציה, אור, אנרגיה.

אומנם הניסוח משקף אותה, אבל גם ניסוח אחר, ולעיתים אף ניסוח הפוך, יכול לשקף אותה באותה מידה. לכן ידיעת האמת אינה משהו קבוע ועומד, אלא משהו מצטבר שגדל כל הזמן, כמו ניסיון חיים. גם לא בטוח כלל שאפשר לחזור פעם נוספת אל אותה אמת, אל אותה חוויה של התגלות. וגם אם זה יתרחש שוב, לא ברור אם האמת תתנסח באותה צורה ותלבש אותו לבוש.

במה אפוא עוזרת לנו ידיעת האמת? מה התועלת בהבזק חד-פעמי שאי־אפשר לסמוך על צורת ההתנסחות שלו במילים וקשה או אי-אפשר לחזור אליו פעם נוספת?

במה עוזרת לנו ידיעת האמת?

האמת בהתגלותה משנה אותנו, גם אם איננו יודעים לבטא אותה במילים. אחרי שנחשפנו לאמת, ולוּ פעם אחת, איננו מה שהיינו לפני כן. ייתכן שהיא הדבר היחיד שבאמת משנה אותנו, נותן לנו כביכול חיים חדשים. אולי איננו צריכים להיות מודאגים כל כך בקשר לניסוח, או בקשר לאפשרות לחזור שוב אל אותה אמת. האמת המתגלה כבר חקוקה בתוכנו, ולא בדרך של מילים. אפשר לשאול אם יש לנו מחויבות לאמת, למסר שקיבלנו, האם תהיה להם השפעה ומשמעות על חיי היומיום שלנו. נראה שנוכל לדעת זאת רק בבוא העת.

לא לדעת

השאלות שמציבים החיים, העולם, התודעה - השאלות הנצחיות הן חידתיות כל כך, בלתי-נתפסות ומייאשות, עד שאינך מבין כיצד העז מישהו אי-פעם להתמודד עימן, לתת להן מענה, לומר שכך וכך, שאלוהים, שהיקום, שהנצח, שהסבל, שהמוות, שצריך, שאסור, שחייבים, שאפשר, שאם כך אז כך, ואם לא אז לא. האם יכול מישהו בכלל לדעת? איך? אדם שמתמודד עם חיי היומיום ואינו יודע לשם מה, אדם שלמד ועשה עבודה פנימית לפני שיכול היה להבין ולהבדיל בין אמת לשקר, אדם שחשב שהוא מבין לפני שנוכח שבעצם איננו מבין דבר - איך יוכל אדם כזה, כלומר כל אדם, להגיע להבזק של אמת?

אומרים לנו שיש אנשים שקיבלו מסר מגבוה: בזכות מאמציהם, ההקרבה העצמית שלהם, או שזכו בה ללא סיבה - האמת התגלתה להם והוטל עליהם למסור אותה למי שיהיו מוכנים לקבלה. אם איננו יכולים לדעת בעצמנו מהי האמת, אנחנו יכולים לפחות להבחין בין מי שמביא בשורת אמת לבין מי שאינו אלא מתחזה. אנחנו יכולים אולי להבחין גם בין צורות שונות שלובש המסר המקורי כשהוא נמסר ליחידי סגולה כאלה ואחרים, ולבחור להקשיב באופן מיוחד לצורה המתאימה לנו.

אנחנו צמאים למסר מגבוה גם משום שאי-הידיעה נחווית על ידינו כמצוקה פנימית, כסבל. אנחנו חוששים שהחמצנו את הדברים החשובים באמת בחיים בגלל העדר ידע, משום שלא היינו שם ברגע המתאים. אולי איננו ממלאים את תפקידנו בעולם, או איננו מגשימים את הפוטנציאל הטמון בנו, משום שאיש לא לימד אותנו מה וכיצד, או משום שלא היינו מוכנים להקשיב לאלה שרצו ללמד אותנו, והיתה לנו התנגדות אליהם. המחשבה הזאת מתעוררת בנו מחדש בכל פעם שאנחנו נתקלים במסר שנראה לנו נכון ומחייב. אנחנו הולכים לאורו כברת דרך ארוכה או קצרה, עד שאנחנו מרגישים שעדיין לא מילאנו את חובתנו כלפי עצמנו, כלפי העולם וכלפי אלה שסביבנו.

מה התכלית

בני זוג עמלים כדי לפרנס את עצמם ואת הילדים הנולדים להם. הם מגדלים אותם ומשקיעים בהם חום ואהבה, עד שהם עצמם מזדקנים ונזקקים לטיפול. ילדיהם נעשים בינתיים להורים, והגלגל של לידה ומוות, נעורים וזיקנה, קבלת טיפול ומתן טיפול, מתגלגל והולך. עת ללדת ועת למות. מישהו נולד בסביבתנו ומישהו אחר מת, ואנו חשים בזרימה הבלתי-פוסקת של הזמן. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. איננו יודעים מה פשר התנועה הזאת ואם יש לה תכלית. היש יתרון לאדם בכל שיעמול תחת השמש או שמא, כדברי קֹהלת, הכל הבל ורעות רוח?

בחיים החולפים נוצר לכאורה, פה ושם, משהו בר-קיימא. לפני חמשת אלפים שנה הקימו הפרעונים ואדריכליהם פירמידות העומדות עדיין על תִלן. לפני אלפיים וחמש מאות שנה נחתמו ספרי המקרא, ואנו עדיין קוראים בהם. באותה תקופה פרחה אמנות יוון הקלאסית, פעל החכם קונפוציוס בסין, ובודהא לימד את תורתו בהודו. מאוחר יותר נבנו הקתדרלות של ימי הביניים באירופה, וגדולי הרנסנס יצרו את עבודותיהם המופלאות. בתקופת הבארוק נכתבו המוזיקה של באך ומחזותיו של שייקספיר. גדולי הפילוסופים והמתמטיקאים, החוקרים הדגולים במדעי הטבע, הסופרים, האמנים והמוזיקאים של הדורות האחרונים - האם אין הישגיהם נותנים כיוון ומשמעות לתוכנית הגדולה של היקום ושל החיים?...

...אפשר שאין תכלית החיים במה שיישאר לאחר סיומם, אלא בחיים עצמם, באיכותם המוסרית, בחיים הראויים לאיש המעלה.

• מתוך הספר "חידת הנוכחות" מאת אילן עמית, הוצאות "ספרי עליית הגג" ו "ידיעות ספרים". מאנגלית: אבנר גליקליך