יעל חלתה בסרטן 3 פעמים: "לא פוחדת מהמוות"
אחרי שהסרטן תקף אותה בפעם השלישית, יעל פזואלו החליטה לשנות גישה - ולהפסיק לפחד. עכשיו היא מעבירה סדנאות מעוררות השראה לחולים כמוה. "אנחנו לא יודעים מתי נמות, אבל אנחנו יכולים לחיות כל רגע", היא אומרת למוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
לפני שבע שנים, בלילה שנראה היה שמתארך עד אין קץ, ישבה יעל פזואלו בכיסא הנדנדה במרפסת ביתה והמתינה לבוקר שיעלה. לתור שקבעה אצל כירורג השד, לאחר שגילתה גוש גדול באחד משדיה. "חשבתי שאני הולכת למות," היא מספרת, "ועל זה שאין לי שומדבר להשאיר אחריי או לתת. עוד לא ילדתי ילד, עוד לא פירסמתי ספר, מי יזכור שהייתי בעולם הזה."
כיום, בעיצומם של טיפולי הכימורתרפיה שהיא עוברת אחרי שהסרטן שב ותקף בפעם השלישית, פזואלו כבר אם לילדה בת חמש והמחשבות האלה רחוקות ממנה. כל כולה עסוקה בנתינה. בעיניים פקוחות ומחייכות, נטולות גבות, היא יושבת מול נשים ששערן נשר ומסבירה להן שאין טעם לפחד מהמוות מפני שבסוף כולנו נמות. אם נברח מפניו, היא מסבירה, זה יכאב יותר.
"אני מאוד אוהבת את החיים, את בתי ואת בן זוגי," היא אומרת. "אבל אם הדבר הבא שאצטרך לפגוש בחיי הוא המוות, אני אסתכל לו בעיניים ואזרום איתו לאן שהוא ייקח אותי. זה המסר שאני מעבירה בסדנאות לציבור הגדול של חולות סרטן וחולים במחלות קשות אחרות. הנטייה שלנו היא לחיות את חיינו כאילו המוות לא קיים, אבל המוות הוא חלק מהחיים."
מה שנשאר זה שמחה
סרטן השד ריחף מעל פזואלו, ,42 ילידת קריית גת, הרבה לפני שחלתה. "יש לי היסטוריה משפחתית ענפה והקפדתי על מעקב," היא אומרת. "קיוויתי שלא אפגוש אותו באופן אישי."
אבל בגיל ,35 בתקופה יפה בחייה - כשחברה לבן זוגה הפסיכותרפיסט רני לוי והייתה במהלך כתיבת הדוקטורט בפסיכולוגיה - היא גילתה את הגוש. "זה היה הלם," היא מספרת. "פגישה אינטימית עם רעיון המוות שעד אז הצלחתי להתחמק ממנו, למרות אבידות שראיתי סביבי וחוויתי בעצמי. בחשיבה שכלתנית יכולתי לסמן וי על כל הסעיפים ברשימת הגורמים לסרטן: גם גנטיקה, גם הרגלי תזונה לקויים וגם רמות גבוהות של לחץ."
המפגש עם הרופא היה קשה. "הוא מישש, ציין 'זה גוש גדול' ומיד התיישב מול המחשב והחל לתקתק. ניגשתי אליו ואמרתי 'דוקטור, אתה מוכן להגיד לי משהו? אני מודאגת' והוא העיף אליי מבט, כאילו הערתי אותו מאיזו הזיה, וקשר העין הקצר הבהיר לי את חומרת המצב."
אחרי שבעה חודשי כימותרפיה פזואלו עברה ניתוח כריתה, החליטה להימנע מהקרנות ופנתה לדרך אלטרנטיבית שכללה תזונה מוקפדת, תוספי מזון וצמחי מרפא, יוגה, ובעיקר מדיטציה.
בשנה וחצי שבה הוגדרה "נקייה" מסרטן, הביאו היא ובן זוגה את מיה לעולם. "לא התייעצתי עם הרופאים, הדחף לאימהות היה חזק ממני. אבל אחרי הלידה התברר שהסרטן חזר באזור בית השחי, עם גרורות בעצמות. קיבלתי טיפול הורמונלי, אבל הדבר שבאמת עזר לי היה האושר. חוויית האימהות הייתה כל כך ממלאה, שהסרטן כבר לא עמד במרכז הבמה."
לפני ארבע שנים, כשמיה הייתה בת שנה, חזר הסרטן והתגלה. "בסיבוב השלישי," אומרת פזואלו, "הבנתי שאני נקראת לעבודה יותר עמוקה."
-תסבירי.
"מעולם לא שאלתי 'למה זה קורה דווקא לי'. זה לא מעניין ולא מועיל. עדיף לשאול מה אני יכולה לעשות עם מה שיש. התחלתי לתרגל מדיטציה על בסיס יומיומי, עשיתי כמה ויפאסנות, חזרתי לנגן בפסנתר ועברתי תהליך של שחרור מהפחד. ממה יש לפחד? מה הסיפור הגדול? אנשים מתים כל הזמן.
"מרגע שהשתחררו החסימות, התחלתי לחיות את החיים, לא את מה שמחכה לי מעבר לפינה. בשבע השנים האלה מתתי הרבה פעמים. במשך כתשעה חודשים גם סירבתי לטיפולים קונבציונליים מפני שמדובר בטיפולים מאוד קשים, ולא תמיד ברור מה מאריך יותר את החיים."
-ומה מצבך הנוכחי?
"בסרטן שד גרורתי הסטטיסטיקה לא מזהירה. אבל אני מקבלת טיפולים כימיים ומרגישה הטבה. אני לא נבדקת כל חודשיים ולא עסוקה בשאלה איפה הסרטן מסתתר. אני בעניין של חיים ושמחה."
שמחה הוא גם השם שהוסיפה לעצמה לפני כשנה. "בן זוגי בחר, שאלנו רב והוא אישר שזה מצוין. אני שמחה־יעל," היא מחייכת ומסבירה, "אחרי שמנקים את הבושה, האשמה, הגאווה, הקנאה וכל הדברים שחוסמים את האנרגיה של החיים, מה שנשאר זה שמחה בחיים כמו שהם."
הבת מיה מודעת למחלה כמעט מגיל אפס. "לפני כמה חודשים עברתי טיפול כימי שלא עבד, נחלשתי מאוד והרגשתי שמיה דואגת. שאלתי אותה ממה היא מפחדת והיא ענתה 'שתמותי'. אמרתי לה 'אנחנו אף פעם לא יודעים מתי נמות, אבל אנחנו יכולים לחיות כל רגע וליהנות ממנו ולשמוח. הוספתי שאני מאמינה שאדע קצת לפני שאמות, שאני לא מרגישה שזה ממש קרוב, והבטחתי שכאשר ארגיש שזה מתקרב, אגיד לה ונוכל להיפרד. זה מאוד הקל עליה. מיה הרגישה שהיא יכולה לשחק בבובות ולנסוע באופניים ללא החשש שזה עלול לקרות בכל רגע. כשמיה מרגישה אותי שמחה ושקטה היא פחות מודאגת."
לפני חצי שנה נעלה פזואלו את הקליניקה שלה, נפרדה מהמטופלים והפכה למדריכת מדיטציה ב"בית הסנגהה" בתל אביב. "המדיטציה העבירה אותי דרך יקרה מפז, ממקום של הרבה סבל למקום של שמחה ושלווה," היא אומרת. "היא לימדה אותי לחיות באי ידיעה, לא לנסות להחליט כמה זמן נותר לי לחיות. בעבר חוסר הידיעה איים עליי. היום אני לא יודעת, וזה בסדר לא לדעת. לחיבור בין סרטן למדיטציה יש תמיכה מחקרית. הוכח שתרגול יומיומי משנה את מהלך המחלה."
-איך מתייחסים החולים למנחה שמדברת על הסרטן בלשון הווה, כשהוא מקנן בגופה?
"כל אחד מהם פוגש אותי מהמקום שבו הוא נמצא. אני מקווה שהם רואים אותי כאישה שלמרות המחלה מסוגלת לנהל חיים מלאים. בסדנה 'מפחד מוות לשמחת חיים' שהפכה לתוכנית ארצית בעמותת 'תובנה', אני מספרת שסרטן הוא מחלה קשה, שלפעמים נלווה אליה הרבה כאב פיזי ונפשי, שלפעמים מתים ממנה – אבל הסבל לא הכרחי. אפשר לצמצם אותו ואפילו להשתחרר ממנו, אם מכירים בעובדה שאין לנו שליטה על שום דבר."
אחת ממאות החולות שהשתתפו בסדנה היא חדווה פרדו, ,58 נשואה ואם לשלוש, שאובחנה בדיוק לפני שנה. "לפני חמש שנים הייתה לי ציסטה בשד ומאז הייתי במעקב," היא מספרת. "כעבור שנתיים צמח גידול בצלקת של הניתוח, ובבדיקות התקופתיות הוא היה תקין, עד שהוא שלח גרורה לבלוטת הלימפה. זה היה מפחיד נורא. הנה, הסרטן דופק לי בדלת – כל כך פחדתי ממנו ולמרות הפחד הוא בא."
פרדו עברה כימותרפיה ואחריה ניתוח, וכעת היא בהקרנות. "גם לפני שחליתי האמנתי בגישה ההוליסטית, שמחברת בין גוף לנפש, והיה לי ברור שעם סיום הטיפולים בגוף אתפנה לנפש, אבל לשמחתי זה קרה קודם. בסדנה של שמחה־יעל למדתי להסתכל לסרטן בעיניים. הפחד עדיין קיים, אבל אני מתרגלת."
חולה אחרת מתארת את פזואלו כאדם מעורר השראה. "היא יודעת להסתכל לנבכי הנשמה כיוון שהיא באה מאותו המקום. בסדנה כולנו ישבנו עם קרחת והיא הייתה כמונו. הרגשתי שהיא יודעת על מה היא מדברת, שהיא לא מטפלת בך ממרומי מגדל השן. היא מלמדת איך לא לפחד ממשהו שהוא כל כך גדול ומאיים."
ד"ר עופר כספי, מנהל היחידה לרפואה אינטגר־ טיבית במרכז דוידוף בבית החולים בילינסון, מסביר שהסדנה החודשית של פזואלו מחוללת שינוי בתרבות הארגונית של החולה. "בעבר החולה היה תלוי בצוות הרפואי וזו גישה מסרסת. בגישה המעצימה הוא הופך לשותף. אמנם הוא לא יכול לתת לעצמו כימותרפיה, אבל הוא יכול לתרום לבריאותו בשלושה מרכיבים לא פחות חשובים שהם תזונה, תנועה ותקווה. יש הוכחות מדעיות לכך שהגוף והנפש מחוברים, והנפש זקוקה לחיזוק לא רק בהתמודדות עם הסרטן, אלא גם בהישרדות ממנו."
למקרה שלא אהיה כאן
הביקוש לסדנאות הולך וגובר ופזואלו משתדלת לענות עליו. "יש ציבור ענק שמתמודד
עם סרטן ומחלות קשות אחרות," היא אומרת, "ואין לי ספק שזה בגלל שאנחנו חיים לא בריא בכל הרמות. גם קצב החיים המטורף וגם המזון שאנחנו אוכלים לא מיטיבים עימנו."
חוץ מזה, סרטן או לא, היא פשוט עסוקה. "יש לי הרבה תוכניות לעתיד," היא מחייכת. "אני עורכת את ההרצאות שלי לספר על התמודדות עם פחד, סליחה ותקווה ובמקביל כותבת לבתי מילון מושגים לחיים, למקרה שלא אהיה בסביבה כשהיא תרצה לשאול אותי: 'אמא, מה זאת אהבה? מה זה חסד? מה זו חמלה"?
-איך את רוצה שיזכרו אותך?
"אוהבת ושמחה".
פירוט פעילויות התוכנית "מפחד מוות לשמחת חיים" באתר עמותת תובנה . ב־ 12.4 תתקיים במרכז לרפואה משלימה במרכז דוידוף סדנת יום שישי "מעבדות לחירות."
