שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כיף זה חומר מדבק ואנשים מחכים שיסחפו אותם"
    "אולי פיל", הצגה מוזיקלית על ילדה, אחות גדולה וציורי קשקוש שיודעים לדבר, מציעה לבאי פסטיבל הצגות הילדים בחיפה מסע אל מחוזות ילדות. "הוכחנו כבר שאפשר להכין לילדים מזון אמנותי אורגני טוב וטעים", אומרת היוצרת ירדן בר כוכבא

    זה יכול היה להיות פיל. גם אם רק אולי, ישנה בפירוש אפשרות שזה יכול היה להיות פיל. אז אולי על הדף זה נראה כמו קשקוש, אבל בראש - מי יודע? זה באמת יכול היה להיות פיל. מה כבר משנה איך בדיוק קוראים לזה? פיל זו תשובה נהדרת, תחליט אתה מה היא אומרת.

     

    על התפר הזה, שבין מציאות שמקפידה להגדיר את עצמה לבין דמיון פרוע שמהתל בגבולות הברורים, נעה אחת ההפקות הבולטות בפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים שייפתח מחר (ד') בחיפה. "אולי פיל", מתמודדת במשקל כבד בתחרות השנה, היא פרי עבודה משותפת של חבורת יוצרים ושחקנים מוכשרת, פרועה ומפולפלת, שהולכת רחוק ולוקחת איתה גם את הצופים.

      

    הכל התחיל בצוותא. איפשהו לקראת סוף שנות התשעים החליטו במועדון התל אביבי הוותיק לפתוח במה ליוצרים צעירים שמחפשים את דרכם. כולם הגיעו - רקדנים, קוסמים, מוזיקאים וסטנדאפיסטים ביקשו לנסות חומרים חדשים על קהל סקרן. "זו היתה מעבדה מטורפת", נזכרת ירדן בר כוכבא, אז חברה בפלטפוס, הרכב הסטנד-אפ המצליח מבית היוצר של דומינו גרוס והיום שותפתו של הסופר והפסיכולוג אלדד כהן לכתיבת המחזה, וכן במאית ההצגה.

     

    לצייר פיל זה לא מה שחשוב (צילום: ירדן בר כוכבא) (צילום: ירדן בר כוכבא)
    לצייר פיל זה לא מה שחשוב(צילום: ירדן בר כוכבא)
     

     

    החבורה מפלטפוס ניסתה על הקהל בצוותא שירים ממה שהפך בהמשך לאלבומה הראשון והיחיד של להקת לולה. על הדרך נחשפו חבריה ליוצרים בחיפוש שכמותם. ביניהם היה דידי שחר, מוזיקאי שליווה בזמנו את הזמרת תמר גלעדי, ונחשב כיום למלחין ומעבד מוזיקלי מבוקש שחתום על שירים מוכרים כמו "מציאות אחרת" שכתב לאייל גולן או "באה אליכם" שכתב למירי מסיקה.

      

    "שנים לא היינו בקשר ויום אחד דידי התקשר עם רעיון לאלבום. הוא הלחין, אני כתבתי מילים והתוצאה היתה 'מה שבאור נעלם', אלבום כל כך נוגה שאף אחד לא קנה אותו", אומרת בר כוכבא, שנחשבת לאחת הקומיקאיות המצחיקות בישראל, ומשחררת דיאגנוזה עצמית: "יש בי כל מיני צדדים. אולי זה ניסיון לפנות מקום גם למיתוס הליצן העצוב".

     

    מכירות גדולות לא נרשמו, אבל שיתוף הפעולה בין השניים השאיר טעם של עוד והוביל לפרויקטים נוספים שמכוונים לילדים, כמו "ענן על מקל", הצגה מוזיקלית על פי ספריה של רינת הופר, אליה חברו גם השחקן עידן אלתרמן והמוזיקאי והמעבד טל בלכרוביץ, או "מנגינה כחולה עם תלתלים", הצגה שנכתבה בשיתוף עם מחבר הספר, הפסיכולוג אלדד כהן. לאט לאט הצטרפו לחבורה עוד ועוד יוצרים שהולכים איתם כברת דרך.

     

    "יש משהו מדבק בעשייה לילדים, משהו מדלג במובן הקופצני, השמח והקליל של המילה", מנסה שחר לפצח את סוד הקסם שמשאיר אותם גם הפעם במחוזות הילדות. "זו עשייה שמאפשרת לך מבחינה נפשית להשתטות ולהתפרע כמו ילד, וזו סיבה נהדרת להמשיך בזה".

     

    "אמנים נהנים מהרגע, כמו ילדים"

    באורח פלא הצליחו כל השותפים בהצגה החדשה להשיל מעליהם את השנים ולנסוע אחורה בזמן, מסע שעוברים ביחד איתם גם הצופים. "כשילדים מבינים שיש פער בין עולם הדמיון למציאות שבה מתנהלים הגדולים, הם סוגרים את דלת חדרם. בחדר הסגור, בלי מבוגרים, הם יכולים להתפרע ולחלום בלי להרגיש מטופשים. זה מה שירדן עשתה", אומר שחר. "היא הזמינה אותנו לחדר שבו הכל מותר. זה באמת כמו לנסוע אחורה בזמן לילדות משוחררת, בלי כבלים ומוסכמות".

     

    נותנים לדמיון להתפרע (צילום: ירדן בר כוכבא) (צילום: ירדן בר כוכבא)
    נותנים לדמיון להתפרע(צילום: ירדן בר כוכבא)

     

    "יש תהום בין עולם הדמיון של הילדים לבין המציאות שהגדולים חיים בה וכדי להחזיר את עצמנו למקום הזה, נדרשת עבודה ארכיאולוגית", מוסיפה בר כוכבא. "אתה חופר ומגלה מטבע. חופר עוד קצת ומגלה כד חרס. ואז נחשפת קומת הקרקע שלך והמרתף ודברים מתחילים לצוף".

     

    יכול להיות שיוצר זקוק לילד שבו כדי להעז, להשתטות, לרדוף אחרי חלומות?

     

    בר כוכבא: "זה נכון לכולם. שכל ולוגיקה בלבד מייבשים את הרגש ומנתקים אותנו מהמקום האימפולסיבי, שהוא אולי חסר הגיון לפעמים - אבל זה מה שמשאיר אותנו חיים. אצל אמנים זה בולט יותר, כי אנחנו לא עסוקים בלרוץ ולהשיג אלא להיות בתוך הדבר עצמו, ליהנות מהרגע, כמו ילדים שלא מעניין אותם מה יקרה בעוד שעה. הם בשלהם".

     

    זו הצגה על שתי אחיות – הקטנה (אפרת אביב) משייטת במחוזות הדמיון של שנות ילדותה, הגדולה (שירה כצנלבוגן) בדרך אל חוף המציאות של עולם הגדולים. אימפולסיביות מול היגיון, רגש מול תכתיבים של איפוק מנומס. "זו מערכת יחסים במסלול התנגשות והסיכוי שהן יצליחו לגשר על הפערים קטן - אבל בזכות הדמיון זה עובד", אומרת בר כוכבא. הגשר בין האחיות נבנה בעזרת דמויות מצוירות (בן פרי, ניר ברק, נעמה ויינשטוק), שהופכות לחבריה הטובים של האחות הקטנה. איך זה קורה? קסם.

     

    המוזיקה, שהלחין שחר, תופסת מקום של כבוד בהצגה: היא רצה בשיגעון לכל רוחב הסקאלה, מקפצת בין ז'אנרים ומצבי רוח ומתמזגת בסופו של דבר לפסקול אקלקטי וחף מהתנחמדות המזוהה בדרך כלל עם הפקות לילדים.

    "זה סיפור על עולם של דמיון משתולל, מה שזרק אותי היישר אל העולם של טום ווייטס", אומר שחר, "זו מוזיקה שלא מצייתת לחוקים. מוזיקה שיש בה קצת קרקס, קצת טירוף והרבה פרוע".

     

    קרקס מטורף ופרוע מגדיר מצוין גם את חבורת היוצרים שהתגבשה סביב ההפקה. "כיף זה חומר מדבק ואנשים רק מחכים שיבואו ויסחפו אותם", הוא אומר ומתכוון ליוצרים, שחקנים וקהל. "דרך השותפות הזו גיליתי שיצירה לא חייבת להיוולד מייסורים, אפשר פשוט ליהנות מהדרך", אומרת בר כוכבא. כשהיא מתבוננת אחורה על הדרך שעברו, מתעוררות בה איכשהו מחשבות על תזונה נכונה, והיא אומרת: "הוכחנו כבר שזה אפשרי להכין לילדים מזון אמנותי אורגני טוב וטעים. אני מקווה שגם הפעם נצליח לגרום להם לאכול את הבורגול-עדשים הבריא שרקחנו להם, בלי להתפשר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    ירדן בר כוכבא ודידי שחר. "יש משהו מדבק בעשייה לילדים"
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים