דאלי: האיש שכולם אוהבים לשנוא
בעקבות נעילת התערוכה של סלבדור דאלי בישראל, ניסינו להבין מי היה האמן שכינה את עצמו גאון, אך בעולם האמנות נחשב לאיש עסקים ממולח ומגוחך. מה שבטוח: התלבושות, השפם ושלל ההתבטאויות - הפכו אותו לטאלנט הראשון
שמו של סלבדור דאלי מתגלגל על לשונו של כל חובב אמנות ממוצע. דאלי, בקצרה ולמי שפחות מכיר, הוא כאחד מנציגיה הבולטים של תנועת הסוריאליזם, זרם אמנותי שהתפתח במאה ה-20, שהעלה על הנס את היצירתיות ואת כוח הדמיון המופרע, הטמונים בנפש הלא מודעת.
מפתיע לגלות כי למרות ההכרה הרחבה ביצירתו של דאלי, ההיסטוריה של האמנות המודרנית נוטה להתעלם ממנו או להמעיט בערך יצירתו, כשהתפישה המקובלת לאורך שנים היתה כי הפרסונה האקסצנטרית שלו חיפתה על העובדה כי היה אמן בינוני ולא מעניין במיוחד. מרבית המחקרים המוקדשים לדאלי, מתמקדים פחות ביצירות האמנות שלו ויותר בשאלה: האם דאלי היה גאון (כפי שכינה את עצמו בהזדמנויות רבות) או ליצן החצר?
המקרה יוצא הדופן של דאלי - היחס האמביוולנטי אליו שנע בין שנאה להערכה, הוא שיעור מרתק על הדרך העקלקלה בה מטופחת מורשתו של אמן, ועל הגבול הדק שבין גאונות לבינוניות, המובילה אמן אל תהומות הנשייה.
פרסונה בלבוש לא הולם
כבר בתחילת דרכו האמנותית, דאלי הכיר בכוחה האדיר של תקשורת ההמונים, ואימץ לעצמו פרסונה גאוותנית וראוותנית, שעוררה סלידה בקרב חוגי האמנות האירופאיים. התנהגותו הליצנית והמוחצנת התבטאה בין היתר בפרצי צחוק היסטריים ובהופעות פומביות שערורייתיות בלבוש לא הולם. פעם נתן הרצאה כשהוא חנוט בחליפת אבירים מברזל כשרגלו האחת משכשכת בדלי של חלב, פעם אחרת הגיע לפתיחה של תערוכת אמנים סוראליסטיים בלונדון כשהוא לבוש בחליפת צלילה. אך יותר מכל, סימן ההיכר של דאלי היה שפמו השחור והדקיק המתקרזל כלפי מעלה.
ביומניו הסביר את גידול השפם המגוחך-משהו כמחווה לפילוסוף פרידריך ניטשה, שהיה ידוע בשפמו העבות. "בשפמי אתעלה על ניטשה", כתב דאלי "שפמי לא יהי מדכא, קטסטרופלי, מדוכא על ידי מוסיקה וגנריאנית. שלי יהיה מחודד, אימפריאליסטי, שקצותיו פונים השמימה".
תחילת דרכו של דאלי, במחצית השנייה של שנות ה-20, היתה בסימן נשיאת חן בעיניי האליטה הסוריאליסטית הפריזאית. בתקופה זו, נדמה כי דאלי ניסה לזכות בהכרה בעיקר באמצעות יצירות אמנות פרובוקטיביות ומזעזעות, שהיו חסרות תקדים אפילו במונחים של הסוראליסטים, שקראו תיגר כנגד הערכים המקובלים, ודגלו בחירות המחשבה ומהפכניות ניהליסטית.
באחת העבודות היותר שערורייתיות של דאלי מאותה תקופה, "המשחק הנוגה", נראית דמות של גבר בחלקו התחתון של הציור, גבו אל הצופה ואחוריו מרוחים בכתמי צואה. זוהי מחווה סוראליסטית מובהקת, שכן עבור הסוראליסטים, הפרשות הגוף הן ביטוי לתשוקותיו המודחקות של האדם.
דאלי הרחיב את עשייתו האמנותית וב-1929 חבר לקולנוען האיטלקי לואיס בונואל, יחדיו יצרו את אחד הסרטים הסוריאליסטיים המטלטלים והקשים לעיכול שנעשו, "כלב אנדלוסי". זהו סרט אילם בן 16 דקות, המציג סדרת דימויים חזותיים מרהיבים חסרי פשר, המשכיות או כל הגיון. הסצנה המפורסמת הפותחת את הסרט, המתארת תקריב של אישה, שגלגל עינה נחתך באכזריות על ידי סכין גילוח, היתה פגיעה בבטן הרכה של הבורגנות הצרפתית הדשנה, שהיתה מורגלת לציורי נוף אימפרסיוניסטיים ודיוקנאות בסגנון ניאו- קלאסי.
"כלב אנדלוסי". פגיעה בבטן הרכה של הבורגנות
"כלב אנדלוסי" קצר שבחים רבים בקרב החוג הסוריאליסטי, אך נדמה כי הסרט לא הביא עמו את דריסת הרגל המיוחלת של דאלי אל תוך גרעין החברים הקשה של הסוראליזם, נהפוך הוא: התנהגותו המוחצנת והמוזרה עוררה זעם ומורת רוח בקרב החברים, שטענו כי הוא עושה שימוש זול וציני בדמות האמן המשוגע. הגאונות, שדאלי ניכס לעצמו בהזדמנויות רבות, כך טענו מקטרגיו, איננה אלא גאונות שיווקית של אדם תאב בצע, שהפרסונה הראוותנית שלו נועדה לקדם את יצירותיו הבינוניות, חסרות המעוף, שאינן נושאות עימן מהפכניות של ממש. הסגנון הסוראליסטי של דאלי הואשם בסמליות משמימה וקיטשית, נעימה לעין, כזו שפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר.
עד לפח הזבל
מי שהוביל את היחס השלילי כלפי דאלי היה הסופר אנדרה ברטון, מייסד התנועה הסוראליסטית והמנהיג הלא רשמי שלה, שהעניק לו את הכינוי Avida Dollars, (דולרים חמדניים), וטען שההתנהגות המגוחכת שלו מחבלת ופוגעת בערכי הסוראליזם. ב-1934 הורחק דאלי לאלתר מחוג האמנים הסוריאליסטיים בעקבות עיסוקו האובססיבי בדמותו של היטלר ובדעותיו הפוליטיות שנתפשו כפשיסטיות. הסלידה מדאלי היתה כה קיצונית, עד כדי כך שבתערוכה הראשונה של האמנים הסוריאליסטים בניו-יורק הוא לא הוזמן להשתתף, אך הוקדשה לו פינה קטנה בצורת פח זבל שהשם "סלבדור דאלי" התנוסס עליו.
בראשית שנות ה-40, דאלי ערך מסעות רבים לארצות הברית, הוא התרחק מהסגנון הסוראליסטי וחזר למקורות הציור הקלאסי. הוא סיפר על הערצתו לציור הרנסנסי, רפאל במיוחד, הוא התעמק בדת הקתולית והחל לעשות שימוש במוטיבים דתיים ביצירותיו. בארצות הברית מצא דאלי בית לתדמית הליצן המשוגע שאימץ לעצמו. הוא החל לעבוד בהוליווד, צייר דיוקנאות של איליי הון אמריקנים, אייר סרטים מצוירים לוולט דיסני, עיצב תכשיטים, רהיטים וחלונות ראווה ואף השתתף בכמה פרסומות טלוויזיה.
דאלי מככב על המסך הקטן בארצות הברית
סגנון הציור החדש והשמרני של דאלי ושיתופי הפעולה המסחריים שלו, לא הרשימו את עולם האמנות,
והעניין בו הלך ודעך עם השנים. מאז מותו ב-1989, דאלי נזנח מעט מעל דפי ההיסטוריה של האמנות המודרנית. בשנים האחרונות, קרן דאלי מנהלת מאבק עיקש לשימור וטיפוח מורשתו של האמן השנוי במחלוקת, ומקדמת תערוכות ענק בכל רחבי העולם. תערוכות אלו, כמו זו שמוצגת בחיפה, מכונות "תערוכות בלוקבסטר", ומציגות מאות יצירות אמנות החולשות על פני 40 שנות יצירה.
קרן דאלי בהחלט עושה עבודה ראויה לציון בשיקום תדמיתו של דאלי. נדמה כי עולם האמנות מגלה את דאלי מחדש ואת חשיבותו לאמנות המאה ה-20. רטרוספקטיבה גדולה שננעלה לפני מספר שבועות במרכז פומפידו בפריז, ונדדה הישר לספרד, גרפה ביקורות נלהבות, ומבקרי האמנות ציינו את העובדה כי דאלי הקדים את זמנו והיה למעשה מראשוני ה"טאלנטים", סוג של כוכב פופ מודרני ואיש עסקים ממולח שידע איך לשווק את מרכולתו בעזרת תדמית יוצאת דופן. הפרסונה האמנותית של דאלי, כך הם טוענים, לאו דווקא פגמה ביצירתו הלא תמיד מובנת של דאלי, אמן שידו היתה בכל: צילום, ציור, פיסול, כתיבה, עיצוב, קולנוע, וכן, גם כסף.
