“אם מישהו היה אומר לי לפני שנה שנגיע לסיבוב הופעות באמריקה עם הפרויקט, לא הייתי מאמין", מודה המפיק המוזיקלי ומייסד ההרכב "הפרויקט של רביבו", רביב (רביבו) בן מנחם. בסוף החודש, יקיימו חברי ההרכב שלוש הופעות בקרב קהילות יהודיות בלוס אנג'לס, מיאמי וניו-יורק. רוב הכרטיסים אגב, נמכרו מראש. אם טרם האזנתם למחרוזות הנוסטלגיות של ההרכב והשם "רביבו" מצלצל לכם מוכר רק מתחום הכדורגל, ובכן רבותי, כתבה זו תשלים לכם את החסר בפאזל "המוזיקה הישראלית בשנה החולפת". מה שהחל כקליפ שהועלה ליו טיוב בתחילת 2012, הפך לתופעה מוזיקלית שסילסוליה מגיעים, כאמור, עד לטיימס סקוור. “את הקליפ הראשון צילמנו בכרם התימנים. התאספנו כמה חבר'ה עם דרבוקות, קצת אלכוהול, לעסנו גת, שרנו ועשינו שמח. כעבור חצי שנה הסירטון הגיע ל-9 מיליון צפיות", מספר בן מנחם. “הרעיון המקורי היה לקחת שירים מהז'אנר הים תיכוני של זמרים כמו משה גיאת, חיים משה, דקלון ואבנר גדסי ולעשות להם רטרו. לעטוף אותם בביט עכשווי", הוא מוסיף. יחד עם בן מנחם, חברים בהרכב גם אחיו ניר בן מנחם והזמר אלירן צור. בתוך שנה, הוציאו חברי הפרויקט שני אלבומים מצליחים הכוללים גירסאות כיסוי שהוקלטו כמחרוזות. הצלחת האלבומים הולידה מופע משותף עימו השלישיה חורשת את במות ישראל ואיתם נודדים גם גדודי המעריצים. “יש הופעות של אלפי אנשים, מאבטחים, שומרי ראש... היסטריה", מספר בן מנחם, כמי שעדיין לא מעכל את גודל ההצלחה.

"לאלירן ולניר זו תהיה הפעם הראשונה באמריקה. הם מאד מתרגשים! זה יהיה הביקור הרביעי שלי בארה"ב. בפעמים הקודמות ליוויתי את הזמר ליאור פרחי בסיבוב ההופעות שלו בקהילות היהודיות בצפון אמריקה ובקנדה”.

“אנחנו מקבלים תגובות מצויינות ופירגון גדול מהקהל שלכם, קהל שבעיקר מתגעגע לנוסטלגיה וזה למעשה מה שאנחנו מביאים איתנו. המחרוזות שלנו הן כל הפנינים מפעם, בלבוש עדכני. כשביקרתי חבר'ה באמריקה, שמתי לב שדווקא אצל אלה שעזבו את הארץ לפני עשרים, שלושים שנה, הגעגוע רק הולך ומתחזק. כשהם עזבו את ישראל, המוזיקה המזרחית הייתה נחשבת למוקצית. היום היא הפכה למיינסטרים. הם חיפשו עתיד טוב יותר לעצמם ולמשפחות שלהם בתפוצות אבל הגעגוע נשאר. הם מעריכים את המוזיקה שבחרנו לחדש. הזכרונות מאותה התקופה מתעוררים לחיים. תראי, אני משוגע על אמריקה. זה הרבה יותר קוסם לי מאשר טבע, הרים וגבעות או מאשר חופשה בתאילנד. מאד התחברתי לארה"ב. בכלל, בלוס אנג'לס ובמיאמי לפעמים שוכחים שזה לא ישראל. פגשתי שם המון חבר'ה והקהילה הישראלית כל כך מלוכדת וחמה. יושבים בארוחות משותפות, חוגגים יחד בחגים, מזג האוויר נוח כמו בארץ, מכולת ישראלית, רדיו ישראלי ברקע... היו רגעים ששכחתי שאני בחו"ל, זה כל כך הרגיש לי קרוב. רק דור הילדים שגדל והתחנך באמריקה מתנהג אחרת. אני לא שופט אם לטוב או לרע, אבל הם גדלים על פי מנטליות שונה. דור ההורים כאילו נמצא בחופשה ארוכה בארה"ב”.

"אנחנו באים לעשות שמח. נקודה. בדרך כלל אנחנו 12 איש על הבמה. מה שמייחד אותנו זה האותנטיות. צרות תמיד יהיו, אז למה לא לשכוח אותן לשעתיים ולבוא לשמוח איתנו? אנחנו מפליגים למחוזות העבר, לעבר התמימות והאופטימיות של ימי התום של פעם. יש בהופעות שלנו שמחה מהולה בהתרגשות ודמע".

“אני מאד אוהב להתעסק עם מילים ומשמעות. עם ישי לוי התחלתי לעבוד לפני יותר מ-15 שנים. הלחנתי לו את 'ריקוד רומנטי'. לשלומי שבת כתבתי את 'שתדעי' ולאייל גולן את מחצית שירי האלבום האחרון. אולי יום אחד אני אעשה מזה קריירה", הוא צוחק.

“כילד ששמע קסטות מרחוב נווה שאנן בתחנה המרכזית, המרכז של כל הסצינה, לא הייתי מודע בכלל לאפליה או לקיפוח. היה שם אז מכל טוב, מכל הצבעים והמינים. כל הלהיטים התורנים צמחו משם. לא הרגשנו אז תחושה של גטו מוזיקלי. המוזיקה הזו תמיד הייתה פופולארית, גם אם לא מוערכת. הפרויקט לדעתי לא מושמע בתחנות רדיו כמו גלגל"צ אבל זה בכלל לא משנה. צמחנו מתוך השכונות, מתוך העם. המדיום שקובע היום הוא האינטרנט ולא הרדיו. זה כבר לא רלבנטי אם יש או אין קיפוח. תשעה מיליון צפיות ביו טיוב זו סנסציה, תופעה שסחפה את המדינה. באנו כסוג של אנדרדוג, בלי ציפיות. לכן ההצלחה כל כך מפתיעה".

"ניר ואלירן הם זמרים נפלאים שהיו אנונימים לגמרי בתעשיה ולמרות זאת הם השיגו משהו מאד גדול. לא צריך שם מוכר כדי להפיק קול גדול. בחרתי דוקא בהם כדי להוביל את הפרויקט כי שידעתי שהם אלה שיגשימו לי את החלום הכי גדול כמפיק מוזיקלי, אני כל כך גאה ושלם עם הבחירה שעשיתי”.

“מה פתאום! הכל התחיל בתור ניסיון, קטע. חיברתי מחרוזת והעליתי ליו טיוב כדי שהחברים ובני המשפחה יקשיבו לזה באוטו ויהנו. לא חשבתי למסחר את זה או שזה יהפוך להיסטריה. זה היה ניסוי מוזיקלי. ניסוי שהצליח מעל לכל הציפיות".

“זה הגילגול המודרני של השירה בציבור. השירים שבחרנו מחזירים את כולם שלושים שנה אחורה בזמן, כמו היסטוריה משוחזרת של המוזיקה הים תיכונית. אבל לא רק, אני רואה גם ילדים בני שנתיים שמתחברים לצלילים ורוקדים יחד עם דור ההורים. זו מוזיקה שמחברת בין הדורות. במחרוזת אפשר לדחוס כמה שירים. כנראה שהקהל היה צמא לזה והגענו בזמן המתאים. בשירים שנכתבו אז היה דגש על אהבת הארץ והאדם והשפה הייתה הרבה יותר עשירה. כשאני שומע ילדים שרים את המחרוזות אני מתמוגג. אם הצלחנו במסגרת הפרויקט לתרום ולו מעט לשידרוג השפה העברית, תרמנו את שלנו לחברה. אם גרמנו לילד לפתוח מילון ולחפש משמעות של מילה, לדוגמה הטקסט של טשרניחובסקי, 'שושנת פלאים', שמופיע במחרוזות, זה עושה לי טוב על הלב. לצד טקסטים של אביהו מדינה ו'צלילי העוד' אנחנו מחדשים גם שירים שכתבו דוד אבידן וביאליק. זה הסוד. גם אני לא תמיד הבנתי את העומק של הטקסטים וחקרתי אותם. אשריני ללמד את הנוער”.

למעשה אתם מתקנים את הרושם שהותירו טקסטים כמו "בלבלי אותו"?

"גם אז היו טקסטים שהם גימיקים. הגימיק תמיד עבד. אני לא קורא ל'בלבלי אותו' טקסט זבל. אני מופיע בארועים, רואה אנשים מבסוטים, רוקדים, שמחים, חלק מתחברים ללחן, חלק לקצב, לא תמיד צריך להתחבר לטקסט. מספיק שהשיר גורם לך לחייך ולזוז. יש הרבה שירים מהז'אנר ה'סו קולד' מזרחי שהטקסטים שלהם זה לא הסטייל שלי, אבל הקצב מהפנט”.

אלבום זהב בשבוע

בן מנחם, 39, נשוי ואב לשלושה ומתגורר בבת ים. הוא קלידן ומעבד מוזיקלי שכתב למיטב זמרי הז'אנר הים תיכוני. אחיו, ניר בן מנחם, 38, גם הוא נשוי ואב לשלושה, מתגורר ברמת גן ועובד בעירייה כאחראי על איזור באגף התברואה. הצלע השלישית בהרכב, אלירן צור, 29, הוא רווק המתגורר בגבעת אולגה. חבר קרוב של משפחת בן מנחם, אלירן נהג לשיר באירועים עד שהתגלה ופרץ במסגרת הפרויקט. שבעה חודשים לאחר צאת אלבום הבכורה, "מה נותר מאלה...”, חברי ההרכב הוציאו בתחילת החודש שעבר את אלבומם השני "התחלה חדשה". האלבום הראשון זכה להצלחה היסטרית במונחים של תעשיית הדיסקים העכשווית ולמעמד פלטינה משולשת על מכירה של למעלה מ-120 אלף עותקים. האלבום הטרי, הכולל תשע מחרוזות, ביניהן “דוניה" ו"בא לי", שהפכו גם ללהיטי רשת, מכר בתוך שבוע עשרות אלפי עותקים. באלבום מתארחים חיים משה, יואב יצחק, אלי לוזון וציון גולן ושיר הנושא הוא מעין חידוש לשיר הלקוח מתוך סרט הפולחן “קומפוט נעליים” שיצא בשנת 1985.

"רק אייל גולן ואנחנו הגענו להישגים כאלה במכירות. אפשר להקביל את זה לנתון של מאתיים-שלוש מאות אלף עותקים, כשאנשים קנו דיסקים ולא הורידו מוזיקה ב-MP3”, מספר בן מנחם.

"נדהמנו לגלות שאלוהים עשה איתנו חסד. אלבום זהב בשבוע אחד?" שואל בן מנחם, "זה לא קורה בימינו. זה כמו מדע בדיוני בשבילי. הכוונה שלנו הייתה למהר ולהוציא את האלבום השני לפני תקופת החגים כדי שאנשים ינקו את הבתים לפסח לצלילי הדיסק ויהנו, או שינפנפו מעל למנגלים וישמיעו את המחרוזות החדשות בפול ווליום ביום העצמאות. אגב, יש עכשיו טרנד להצטלם עם עטיפת הדיסק ולשלוח לנו או לשתף בעמוד הפייסבוק שלנו. זו דרך נוספת לשמור על קשר עם המעריצים".

כשנה לאחר הפריצה הגדולה, גם הציניקנים שבמבקרי המוזיקה בארץ לא נותרו אדישים לתופעה ששמה “הפרויקט של רביבו”. הנה קטע שכתב המבקר החריף גל אוחובסקי באתר “מאקו”: "'הפרויקט של רביבו' הוא תופעה חשובה ורצויה, בשרשרת ההיסטורית של המוזיקה המסולסלת. סוף סוף יצטרך המיינסטרים לאמץ לחיקו יותר משני שירים של המלך זוהר כדי להצניע את שנות ההתנשאות. אבל רק רביב בן מנחם יכול להחליט האם הפרויקט שלו יישאר ציון דרך היסטורי רגעי או שיהפוך למעבדה שתבצע את השירים שהוא כותב, ותוכל להפוך בהמשך להרכב המוביל, והיחיד בעצם, בזמר המסולסל שכולו רק סולנים ואולי אף להרכב המוביל בישראל".

"תראי, הקהל מצביע ברגליים. אנשים מבקשים שנמשיך לספק להם עוד מאותו הדבר. אנחנו משתדלים שלא לפורר את הקסם. אולי בעתיד נשלב גם חומר מקורי. הכל תלוי בדרישת הקהל. אנחנו מאד חרוצים ומקליטים בארבע בבוקר אחרי שאנחנו מסיימים להופיע".

“הסטטוס של ניר בעירייה הוא 'עובד שנמצא בחופשה ללא תשלום'. כמות ההופעות שלנו לא מאפשרת עבודה נוספת במקביל. הוא לא התפטר כי אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. אני מאמין שאנחנו פה על מנת להישאר אבל תמיד טוב שיהיה ביטחון תעסוקתי. כל עוד הקהל מביע אמון ותמיכה, אנחנו לשירותו. הזמר אבי סינוואני שר בזמנו את השיר 'גורלו של זמר, שאומר שגורלו של זמר הוא כגורל אדם עיוור שהגיע לטופ ונלחם על מנת להישאר שם. בעידן של תוכניות הריאליטי, הרבה חבר'ה צעירים מקבלים ביטחון ומעזים ואני רואה זאת כדבר מבורך. לכל אמן יש את תקופת הזוהר שלו, לחלק זה חצי שנה לחלק שנתיים. אני מקווה שהקהל ימשיך לחבק אותנו”.

את ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל מציינים במשפחת בן מנחם בעליה לקברו של אב המשפחה, שנפל במלחמת לבנון הראשונה. למחרת, כמיטב המסורת, יבדילו בין זיכרון לקוממיות וישתתפו בחגיגות העצמאות, הפעם לא כקהל אלא כמסמר הערב. לוח ההופעות של הפרויקט לציון 65 שנים לישראל נסגר חודשים מראש. “אנחנו הולכים לחרוש את המדינה מצפון ועד דרום. מתארגנים ליום האינטנסיבי הזה כמו למבצע צבאי מתוכנן היטב. השנה זה באמת יהיה טירוף", מספר בן מנחם. יממה לאחר יום העצמאות חברי הפרויקט יארזו מזוודות ויטוסו למסע ההופעות המדובר בארה"ב. את שעות השינה שהפסידו ביום העצמאות ישלימו בטיסה הטרנס אטלנטית לחוף המערבי מאחר ועם הנחיתה לא יהיה להם אפילו זמן לג'ט לג.

"אבי היה בן 33 בנופלו. הספיק הרבה בחייו הקצרים. הוא היה קצין קרבי, רב סרן בחטיבת הצנחנים. הוא הותיר אחריו אלמנה וארבעה יתומים. ניר ואני לא בחרנו בקריירה צבאית אלא במוזיקה כדרך חיים. אחינו הצעיר הוא מנהל הסאונד שלנו. יש לנו גם אחות וכולנו מאד מלוכדים. כשאבי נפל הייתי בן שמונה, בן בכור. נאלצנו להתמודד עם מציאות חדשה שבה אמא שלי שימשה כאמא וכאבא יחד. היא האישיות העליונה בחיים של כולנו. כשאנחנו רואים אותה רוקדת ונהנית בהופעות שלנו, זה אושר עילאי. היא אמרה לנו שאם אבא היה רואה לאן הגענו, הוא היה בוכה מהתרגשות. אני רואה את הפרויקט כשליחות, כמשימה, מתוך אהבה למוזיקה ולערכי המשפחה. גם אם ההצלחה תחלוף והפרויקט יסתיים, אני לא מצטער לרגע ונהנה מכל דקה. אנחנו גאים להיות חלק מהחג של המדינה ביום העצמאות ולשמח את העם”.

"אלירן הוא כמו אח נוסף במשפחה. אחי ניר ואני מאד קרובים. אנחנו פועלים יחד כמו מכונה משומנת. מאחר ואנחנו בעלי משפחות, עם ילדים קטנים ומשכנתא, ברור שיש לנו לחצים מסביב ולכן אנחנו משתדלים לתמוך אחד בשני ולחזק את מי שקצת יותר קשה לו. אחרת הכל יתפרק".

"יש המון מרוקאים בשם רביבו. הרבה אנשים שאלו אותנו כשרק יצאנו עם הפרויקט, אם יש קשר לחיים. 'מה לרביבו הכדורגלן ולמוזיקה? ממתי הוא מבין בזה?' היום כששומעים את השם 'רביבו, שואלים אם מדובר בפרויקט או בכדורגלן. אני וחיים מיודדים וצחקנו על זה לא מעט. הוא תומך גדול במוזיקה שלנו. זהו, היום 'הפרויקט של רביבו' הוא כבר מותג עצמאי”.