שנאתי את עצמי על שהמשכתי לחיות בלעדיו

אסתר ובני (השמות בדויים), מתקרבים לשנות ה-70 של חייהם. לצערי מדובר באחד המקרים העצובים שפגשתי בתקופה האחרונה. שניהם פנסיונרים ולהם חמישה ילדים - שלושה של אסתר ושניים משותפים, וכן שבעה נכדים.

עוד בנושא:

למרות הזמן שעבר, המוות כאילו קרה אתמול

עוד על זוגיות בפייסבוק של ערוץ יחסים

כל החדשות בפייסבוק של ynet  

אסתר ובני מתגוררים במרכז הארץ ואפשר לומר שהם מבוססים מבחינה כלכלית. שניהם מתנדבים, לומדים ובעיקר עוזרים בגידול הנכדים. עם הנתונים הללו, על פניו, חייהם אמורים היו להיות מופלאים. אז מדוע הם מעידים על זוגיות עצובה ואף מכריזים שהם על סף גירושים?

העצב לא עזב אותה מעולם

כאשר אסתר פנתה אלי לראשונה, חשבתי שמרבית הבעיות הזוגיות נובעות מעודף השעות המשותפות שנחת על בני הזוג בשנתיים שעברו מאז יצא בני לגמלאות. אך כעבור מספר שיחות אישיות הבנתי עד כמה המצב מורכב, ושהשהייה המרובה של בני בבית רחוקה מלהוות את מרכז הקושי.

ראשית, קצת רקע: אסתר נישאה בגיל 20 לטייס בחיל האוויר. נולדו להם שלושה ילדים, הם רכשו בית וחיו בזוגיות קסומה עד השנה השמינית לנישואיהם, עת פרצה מלחמת יום הכיפורים, מלחמה שברגע אחד מחקה חיים שלמים. כשהגיעו לבשר לאסתר על אובדנה, היא חשה כעס רב וחרדה עצומה נוכח הסטטוס החדש שנכפה עליה.

ברגע אחד הפכה אסתר המאושרת לאלמנה עם שלושה ילדים. "הוא היה בעלי, אהבתי אותו בכל ליבי", היא משתפת ומוסיפה: "ועם זאת, לא הצלחתי להתאבל ולהצטער על מותו. חשתי בעיקר כעס אדיר עליו. השאלה שהתרוצצה לי בראש בלי הפסקה, היתה איך הוא העיז למות פתאום ולהשאיר אותי בודדה עם שלושה ילדים?!".

במפגשים עמי סיפרה לי כי התחושה האיומה ליוותה אותה עד שהכירה את בני, קיבוצניק בן גילה. בני הגיע לעיר הגדולה אחרי שנים רבות בהן טייל והסתובב לו ברחבי העולם. הוא לא התרגש כלל מהעובדה שאסתר מביאה איתה שלושה ילדים, והשניים הפכו לבני זוג זמן קצר אחרי ההיכרות. למעשה, תוך שלוש שנים נולדו להם תאומים.

הבעיה היא שבמהלך הזוגיות עם בני, הפחד המשתק שליווה אותה מיום האסון, לא שינה את מקומו לאושר ותחושת הקלה, אלא הוחלף בתחושה קשה של בושה ורגשות אשם. "לא הצלחתי להיות מאושרת בסיטואציה החדשה", היא מודה. "לא רציתי להרשות לעצמי להרגיש מאושרת, להפך. כעסתי על עצמי על שאני המשכתי הלאה בזמן שבעלי הקודם לא זכה לראות את הילדים גדלים או ליהנות מהבית שבנינו".

אסתר סיפרה גם שמאז האסון היו לה התקפי זעם קשים ומספר התמוטטויות עצבים, שבעזרת טיפולים רבים במהלך השנים היא האמינה שהצליחה להשתלט עליהם, אך בשנה האחרונה נדמה כי הזעם הישן הציף אותה מחדש. עד שבני יצא לפנסיה, היא הייתה בטוחה שמקור הזעם נבע אך ורק מהאסון שחוותה, אך בחצי השנה האחרונה, ההתקפים חזרו ובעוצמה.

"הוא החזיר אותי להיות אדם זועם וממורמר", היא משתפת. לטענתה, בני לא מתחשב בה ובעיקר מרחיק אותה ממנו. אני מבקשת דוגמה כדי ללמוד מניין התחושות הללו מגיעות, ואסתר ממהרת לספר על מסיבת יום הולדת של אחת הנכדות, שבה בני הזניח אותה לטובת שיחות עם בני משפחה ומכרים, בזמן שהיא נותרה ישובה בצד, בודדה וגלמודה. כאשר אמרה לו שהיא מעוניינת לשוב הביתה, הוא הנהן בזלזול בראשו והתעלם מהבקשה שלה לחלוטין. תחושת הזעם חנקה אותה, והיא מצאה את עצמה בוכה ללא יכולת אמיתית להפסיק.

בני, מצידו, מספר על אהבה גדולה לאסתר ואף הערכה ענקית שהוא חש כלפיה. עם זאת, הוא מודה שעליו "ללכת על ביצים" בכל רגע נתון מחשש לפגיעה ברגשותיה. "לעיתים קרובות, בלי סיבה ברורה לאף אחד, היא מתחילה לבכות ללא הפסקה. לכן אני מאוד משתדל לחשוב על כל מילה שיוצאת לי מהפה, או לחילופין - על ההתנהגות שלי, אבל זה לא עוזר, ובתקופה האחרונה הפסקתי לנסות ולהסביר את עצמי מחשש לעוד התמוטטות מצידה", סיכם.

איך אפשר להמשיך?

המשכתי להיפגש עם השניים וככל שהעמקנו במפגשים, כך הבנתי שאסתר ובני נמצאים במבוי סתום. אסתר מצידה לא מניחה לעצמה, ונראית כמישהי שמענישה את עצמה כל יום וכל רגע מחדש. בני רוצה את קרבתה אך עייף מהתפרצויות הזעם שלה, והתשישות הופכת אותו לחסר סבלנות. כרגע הוא מעיד על עצמו כמותש ועייף מהזוגיות, ומצהיר כי "לא על זה חלמתי כשיצאתי לפנסיה".

כדי שלמערכת הזוגית הזאת יהיה סיכוי, אסתר ובני יצטרכו לטפל בעצמם בנפרד. אסתר תתבקש ללמוד לשחרר את עצמה מתחושות האשם הקשות שמציפות אותה. נראה שאחרי ארבעים שנה מיום האסון, הגיע הזמן להמשיך ולחיות לצד הזיכרון אך ללא אשמה, ואילו בני מתבקש לחזור ולהיות סבלני ותומך, עד שאסתר תאפשר לעצמה להיות מאושרת. זהו תהליך מורכב, אך אין מנוס אלה לנסות לעבור אותו לטובתם האישית בשלב הראשון וכמובן לטובת הזוגיות בשלב הבא.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

• הכותבת יועצת ומטפלת זוגית