שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כוורת סוגרת: זקני הפארק עושים זאת שוב
    הגעגוע לישראל של פעם, התחושה הקולקטיבית שמדובר בהזדמנות אחרונה וכן, גם חברי כוורת, כל אלה סללו את הדרך למופע סולד אאוט בפארק הירקון - בתוך פחות מיממה. שי להב מסביר איך סיפור ההצלחה התחלף במדע בדיוני

    טוב, אז עברנו מסיפור הצלחה לסיפור מדע בדיוני. מכירה של כל הכרטיסים להופעה בפארק הירקון בתוך פחות מיממה, זה סוג של שיא ישראלי, שספק אם יישבר אי פעם. והוא שייך כמובן לכוורת. שיאנית סדרתית.

     

     

    הנתון הזה גם הופך את העניין מסוגייה מוזיקלית למשהו גדול הרבה יותר שמצריך הסברים. אנחנו מדברים, אחרי הכל, על הרכב שפעל לפני 40 שנה במשך שלוש שנים בלבד, והוציא במהלכן רק שלושה אלבומים. ועדיין, הוא מצליח לגרום להיסטריה שלא הייתה כמוה.

     

    זהו עצם העניין. חברי "כוורת" (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    זהו עצם העניין. חברי "כוורת"(צילום: ירון ברנר)

     

    אז מה קרה כאן בעצם? קודם כל ייתכן שאני מעניק קרדיט מוגזם למארגנים, אבל הם הצליחו לייצר דינמיקה מסויימת, שהפכה את האיחוד של כוורת לאירוע חובה. למה הכוונה? כשאתה מצהיר על שתי הופעות בלבד בבריכת הסולטן שמכילה עד 7000 צופים בעמידה ומודיע שבכך יסתכם האיחוד, אתה יכול לצפות - במידה כמעט מוחלטת של וודאות - שהכרטיסים לשני המופעים יימכרו במהירות שיא. אחרי הכל, כוורת לא הופיעו כבר 15 שנה.

     

    וכך היה. מרגע ההודעה בדבר האיחוד, השגת כרטיסים לשני המופעים הפכה ממשימה סטנדרטית לאתגר. כתוצאה מההיסטריה (שוב, הצפוייה מראש), נוספה לה עוד הופעה בבריכת הסולטן וגם הפעם היה ברור שהיא לא תדביק את הביקוש, אבל תגביר את הלחץ. ואכן, הכרטיסים להופעה השלישית נחטפו באותו יום. ובדרך הזו הגענו לאירוע החשוב באמת, שאני מניח שתוכנן מראש - ההופעה בפארק הירקון. בשלב הזה, על מצע מפתה של היסטריה לאומית, רכישת כרטיס למופע הפכה לסמל סטטוס לכל דבר. ומכאן הדרך לצמד המילים הקסום "סולד אאוט", כבר הייתה סלולה לתפארת.

     

    פה קבור הכלב

    הלאה. כבר היו פה שלל איחודים וקאמבקים, כולל של כוורת. אבל הפעם זה אחרת. התחושה הקולקטיבית היא שמדובר בהזדמנות האחרונה. מי שלא יראה את שבעת המופלאים עכשיו, כבר לא יראה אותם לעולם. סליחה על הציניות הגסה, אבל בהקשר הזה - כתבות על מצב בריאותו הרופף של יצחק קלפטר הן קטליזטור מצוין בדרך לקופה. וגם מותן בטרם עת של ענת גוב ונעמי סנדרסון הגביר את התחושה שהזמן דוחק. מה שהופך את האיחוד הזה לסוג של אירוע הסטורי. והישראלים אוהבים להיות נוכחים באירוע מהסוג הזה. עובדה. כשמשינה הופיעו בפעם האחרונה לפני הפירוק בפארק הירקון, באוקטובר 1995, הגיעו לפארק יותר מ-40 אלף איש.

     

    הלאה. לא מעט חברים שלי יהיו בפארק, והם כבר הצטיידו בכרטיסים גם עבור הילדים. הנימוק של כולם זהה - אנחנו רוצים שהילדים יספיקו לראות ולשמוע את המוזיקה שאנחנו גדלנו עליה. וה"אנחנו גדלנו עליה" הזה, הוא בעצם עצם העניין. פוקה, בורה, כלב. כי הופעה של כוורת היא הרבה יותר מאירוע מוזיקלי. מדובר במסיבת מחזור, שהיא גם מסיבת סיום של אותה "ארץ ישראל היפה" בגרסת שנות השבעים.

     

    מהרו, המסיבה תיכף נגמרת (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    מהרו, המסיבה תיכף נגמרת(צילום: ירון ברנר)

     

    רוצה לומר - הדור של אחרי הפאתוס הציוני של הלהקות הצבאיות ולפני הציניות והייאוש של שנות השמונים. זה שמדבר באותה חבילה ואותה הערצה על אריק איינשטיין ושלום חנוך, להקת תמוז, חוה אלברשטיין, מתי כספי, הגששים, מיקי ומוטי (ברקוביץ', ארואסטי), "מציצים" וכמובן - על כוורת. הילדים שגדלו באותו עשור (כמו סחבק) הם היום עמוד התווך של המעמד הבינוני והם אותם אלה שלתחושתם סוחבים על גבם את המדינה. אותה מדינה שהם כל כך מתגעגעים לפורמט הישן שלה ולכוכבים הישנים שלה, כמו כוורת.

     

    במילים אחרות - אני לגמרי לא אתפלא אם ריקי כהן המדוברת תעשה את כל הדרך מחדרה לפארק הירקון. כי מצד אחד - כדי לרכוש כרטיסים עבור זוג הורים ושני ילדים למופע כזה, צריך להיפרד מאלף שקלים בקירוב. משמע - לא אירוע הולם לעשירונים התחתונים. מצד שני - מהם כמה מאות שקלים תמורת התחושה הנדירה - שכנראה גם לא תשוב - של להיות חלק מ"ישראל של פעם"?

     

    תחשבו על זה. הרי האופציות האחרות כבר לא קיימות. אריק איינשטיין יכול למלא את הפארק בתוך שעות ספורות, אם יודיע על שובו לבמה. אבל כל הסימנים מצביעים על כך שהוא יוסיף לאהוב להיות בבית. פולי ז"ל לקח איתו את אופציית האיחוד של הגששים. חוה אלברשטיין ומתי כספי הם עדיין אמנים מוערכים ואהובים, אבל רחוקים מהפרופורציות האלה. בקיצור, כמו שאמרתי: ברוכים הבאים למסיבת הסיום. למשתתפים יוגש כיבוד קל ופשוט על טהרת הפוגי בפיתה. על סושי, הרי, אפילו לא שמעו פה, בימי יודוקוליס ליפשיץ.

     

    געגועים לפעם. עטיפת האלבום "צפוף באוזן" (צילום: עטיפת האלבום) (צילום: עטיפת האלבום)
    געגועים לפעם. עטיפת האלבום "צפוף באוזן"(צילום: עטיפת האלבום)

     

    ויש גם משהו בחברי "כוורת" עצמם, שהולם להפליא את אפיון הקהל הזה. זו חבורה אדירה של כשרונות, מרביתם גם הצליחו אחרי הפירוק, אבל לא הפכו לכוכבי על במובן הראוותני של המושג. אחרי כל השנים, הם עדיין מסתובבים בג'ינס ובטי שירט ונראים בדיוק כמו הקהל שאוהב לאהוב אותם. גם העובדה שהם קבוצה של שבעה אנשים מזכירה את ישראל "הישנה והטובה". זו שלא מבוססת רק על אינדיבידואליזם דורסני ועדיין חיה על מיתוס ה"חבורה שכזאת".

     

    במקביל, גם המוזיקה שלהם קומוניקטיבית לגמרי, אבל היא לא עממיקו. כדי ליהנות מהטקסטים הנונסנסיים של סנדרסון אתה חייב להיות מצוייד

     באינטליגנציה בריאה. וכל הרכב המתהדר במוזיקאים כמו יוני רכטר או אלון אולארצ'יק, מדבר גם לחברי מועדון הטעם האנין.

     

    מה שאומר, שיהיה נחמד. יהיה ממש נחמד. לא עבור כל הישראלים - כפי שניתן אולי לחשוב כתוצאה מההתלהבות התקשורתית - ובכל זאת. נחמד. כי אחרי הכל וככלות הניתוחים המלומדים וההשערות המנומקות, צריך להזכיר עניין פשוט אחד: כוורת היתה פשוט להקה אדירה. ולראות אותה על הבמה זה תענוג מהסוג שתיכף יעלם.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עטיפת האלבום
    כוורת. עושים זאת שוב
    צילום: עטיפת האלבום
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים