שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מצב האומות
    מאז קום מדינת ישראל העניקה לה ארצות הברית סיוע בסך 230 מיליארד דולר. דווקא עכשיו, אחרי שהנשיא אובמה בא לחדש את החיבוק מאמריקה, ניר כץ חושב שהגיע הזמן לשאול למי הכסף הזה סייע יותר: לה או לנו

    "50 אלף דולר", קבע נציג החברה האמריקאית.

    "אבל זה בדיוק מה ששילמנו בפעם הקודמת", ענה בן שיחו הישראלי, "ואז שילמנו גם על הפיתוח. עכשיו אנחנו אמורים לממן רק את החלקים ואת עלות הייצור".

    "אתה קונה מוצר אמריקאי מחברה אמריקאית בכסף אמריקאי", אמר איש העסקים בנימוס תקיף. "תגיד תודה ותשלם".

     

    זה סיפור שולי על קצין ישראלי שלפני יותר משני עשורים התעניין ברכישת כמה סימולטורים עבור חיל האוויר, אבל הוא מגלם בתוכו סיפור הרבה יותר גדול על הסיוע של ארצות הברית לישראל. סיוע שמלטף ועלול גם לחנוק.

     


     

    המפתח הראשון לניתוח היחסים בינינו לבינם הוא בהבנה כי כל ממשל אמריקאי - ולמעשה כל שלטון, בכל מקום - משרת בראש ובראשונה את השאיפה להמשיך ולשלוט. אחר כך מגיעים האינטרסים של התעשייה האמריקאית או של העם האמריקאי, לרוב בסדר הזה. אם נסקור את היסטוריית מדיניות החוץ של ארצות הברית, נוכל לגלות בה את הכניסה המאוחרת לשתי מלחמות עולם ולהבין שאלטרואיזם הוא עסק לעמותות, לא למדינות.

     

    אם כך, איך משרתת ישראל את האינטרסים של אמריקה? האם 230 מיליארד הדולרים שהיא שפכה עלינו מאז הקמת המדינה יכולים להיחשב כהוצאה כלכלית מושכלת? והעמידה הכמעט אוטומטית לצד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם, זה חכם? ארצות הברית, מתברר, חושבת שכן.


     

    הממשל האמריקאי לא תמיד ראה בעצמו מנהיג העולם החופשי. אלפי המיילים הימיים שמפרידים בין ארצות הברית לעולם הישן, איפשרו לה לעסוק רוב הזמן בענייניה הפנימיים, עד שהדוקטרינה הבדלנית עמדה למבחן ראשון עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

     

    בהתחלה וושינגטון עוד שיחקה אותה שווייץ, והודיעה שבנקים וחברות פרטיות יכולים לנהל קשרים עם שני הצדדים הלוחמים, אבל הגרמנים החליטו לדגדג לנשיא וודרו ווילסון את העצבים כשהטביעו כמה ספינות, וניסו ליזום ברית עם מקסיקו נגד האמריקאים. הנשיא קיבל אישור מהקונגרס, הכריז מלחמה והחל לבסס את מדיניות החוץ שתאפיין את ארצות הברית באופן ברור יותר החל ממלחמת העולם השנייה.

     

    "פנה ימינה, ומיד לאחר מכן, בכיכר, צא ביציאה הראשונה" (צילום: אימג' בנק) (צילום: אימג' בנק)
    "פנה ימינה, ומיד לאחר מכן, בכיכר, צא ביציאה הראשונה"(צילום: אימג' בנק)

     

    גם את המלחמה ההיא פתחה אמריקה בגישה הססנית, כמעט נייטרלית, עד שההפצצה היפנית על פרל הארבור בדצמבר 41' אילצה את הנשיא רוזוולט לבחור צד. קאט לארבע שנים קדימה: אירופה מרוסקת מהמלחמה וארצות הברית יוצאת ממנה כמעצמה, בדרך להפוך לבעלת הבית שאנחנו מכירים היום. מחלקת המדינה שלה משיקה את תוכנית מרשל להבראת אירופה, על שמו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל; היא עולה למשלם המיסים האמריקאי 15 מיליארד דולר, שהם בערך 100 מיליארד במונחים של היום. הסיוע עוזר לתעשייה האמריקאית להכניס ידיים ורגליים למדינות שהסכימו לקבל אותו, וחשוב יותר - להדוף את הכוחות הקומוניסטיים ממזרח.

     

    הצהרת הנשיא טרומן כי ארצו תסייע לכל אומה שנאבקת במיעוטים חמושים או באיומים מחוץ, מביאה את האמריקאים להילחם בווייטנאם ובקוריאה, למכור נשק לאיראן באופן לא חוקי ולתמוך במורדים בניקרגואה, בניסיון להפיל ממשלה סוציאליסטית שנבחרה בצורה דמוקרטית. מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, שנים אחרי טרומן ומרשל, היטיב לנסח את הגישה האמריקאית: "מדינה שדורשת מעצמה שלמות מוסרית במדיניות החוץ שלה לא תשיג שלמות וגם לא ביטחון".

     

    ג'ורג' בוש הבן אמנם לא ידע למקם מדינות על הגלובוס, אבל האסטרטגיה שלו דמתה לזאת של קודמיו. תעיד על כך הפיכתו לשולף המהיר במערב אחרי הפרל הארבור שלו, פיגועי ה-11 בספטמבר. העולם שאחרי ההיכרות עם אל קאעידה התחלק לאנחנו (ארצות הברית ושותפותיה) והם (כל השאר). את ההם מותר להפציץ פחות או יותר כי הם לא אנחנו.

     

    אותנו לא מפציצים. אנחנו הרי הבן המועדף, אבל התמיכה האמריקאית בישראל לא תמיד הייתה אוטומטית. יומיים לפני ההכרזה של בן גוריון עוד התווכחו על הנושא בממשל, ובמלחמת העצמאות סירבה ארצות הברית לספק נשק לישראל. בשנותיה הראשונות ניהלה המדינה קשרי ידידות בעיקר עם צרפת, שסיפקה לה נשק ועזרה להקים את המבנה ההוא בדימונה.

     

    אלא שהצרפתים התהפכו בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, כשעיניו של שארל דה גול פזלו לעבר הכסף הערבי. רק אחרי שישראל הוכיחה את עצמאותה ואת שליטתה על הארץ - ובעיקר את התייצבותה בצד הנכון של המלחמה הקרה - אמריקה הראתה כתף חמה שמתבטאת היום בשלושה מיליארד דולר מדי שנה. עכשיו נשאלת השאלה למה לעזאזל אנחנו שווים לה כל כך הרבה כסף, וגם כאב ראש אם נהיה כנים.

     

    האמריקאים לא שוכחים לישראל את העובדה ששימשה בסיס קדמי של המערב במזרח התיכון בזמן המלחמה הקרה, ומעריכים את המאבק שלה בטרור ובאיראן. יש גם מי שנותן קרדיט לקבוצות הלחץ היהודיות על המאבק לשימור הידידות האמיצה. אבל בסוף היום ניצב איתן הנתון הבא: 75% מכספי הסיוע הצבאי לישראל חוזרים לאמריקאים.

     

    חדש: אהיל חביש (צילום: אימג' בנק) (צילום: אימג' בנק)
    חדש: אהיל חביש(צילום: אימג' בנק)

     

    כן, ישראל מחויבת לכך ששלושה רבעים מכספי הסיוע ישמשו לרכישת מוצרים אמריקאים, ולממשל שם לא באמת אכפת אם זה יהיה מטוס חמקן או מדי ב'. אז הסיוע הוא בעצם סובסידיה לתעשיית הנשק האמריקאית, וגם פרסומת לא רעה בשבילה: תחשבו על יצרני נשק אמריקאים שמתחרים במכרז ויכולים להדגים איך המטורללים מהמזרח התיכון משתמשים במוצרים המשוכללים שלהם בתקיפות ברחבי העולם הערבי.

     

    מצבנו עוד טוב יחסית לזה של מצרים, שבשנת 2010 קיבלה סיוע צבאי אמריקאי בגובה 1.3 מיליארד דולר. שלא כמו ישראל, המצרים מחויבים להוציא את מלוא דמי הסיוע על ציוד צבאי אמריקאי. לא ברור למה כפרס על חתימת הסכם השלום עם ישראל החלו האמריקאים לפטם את המצרים בנשק; הרי אלה אותם אמריקאים שמתחננים מהפלסטינים ומאיתנו לעשות כבר שלום. אז מה, יכול להיות שברק אובמה הוא גם זה שמטיף לאחוות עמים וגם זה שמציף את העולם בנשק?

     

    ב־2011 נמכר ברחבי העולם נשק ביותר מ-85 מיליארד דולר; 66.3 מיליארד מתוכם גרפו האמריקאים. סעודיה, שסיפקה 11 מתוך 19 המפגעים ב-11 בספטמבר, רכשה מארצות הברית נשק בשווי 33.4 מיליארד דולר. זאת אמריקה שדוגלת בדמוקרטיה ובשוויון, כן? וזאת סעודיה, שהביעה לאחרונה חשש כי אם יבוטל איסור הנהיגה על נשים, לא יישארו בתולות. בקיצור, הבנתם את הראש: אנחנו הבן האהוב על אמריקה כל עוד נמשיך להיות הבן הסורר של העולם. אם נמשיך לאחוז בנשק, ארצות הברית תהיה שם בשבילנו.

     

    יום אחד הכל עלול להיגמר. תשאלו את חוסני מובארק, שנדהם לגלות איך יום אחד אובמה מאס בו. לכו אחורה ותיזכרו בשאה הפרסי, ששמע את הנשיא ג'ימי קרטר אומר ש"זכויות האדם הן הנשמה של מדיניות החוץ שלנו, כי זכויות האדם הן נשמת האומה שלנו", ובאופן מעשי מכתיר תחתיו את הדמוקרט הגדול חומייני. הייתי מציע לכם לפנות גם אל הדרום וייטנאמים שצפו במסוק האמריקאי האחרון עוזב את סייגון, אבל הכסף החכם אומר שהם לא שרדו יותר מכמה דקות אחר כך. בכל מקרה, כל אלה עדים לרגע שבו הממשל האמריקאי מחליט שסיימת את תפקידך כנכס. ברכות, הפכת לנטל.

     

    לשאלה אם יום אחד תגלה ישראל את האמת המרה הזאת יש רק תשובה אחת: כן. זה יקרה בסבירות נמוכה מאוד בקדנציה של אובמה, למרות ההשערות הפסימיות בעקבות מינויו של צ'אק הייגל לשר ההגנה, ואולי זה יגיע רק בעוד 40 שנה. אבל זה יגיע. וכשזה יקרה, אולי נצטער על המס ששילמנו בתמורה לסיוע הנדיב של האמריקאים - ההליכה האוטומטית עם רוב המהלכים הבינלאומיים שלהם, החל מהשתתפות בחרם על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 ועד מהלך שנושא עמו השלכות עצומות כמו ביטול עסקת נשק עם סין.

     

    ביולי 2000, במהלך פסגת קמפ דייויד, הודיע ראש הממשלה אהוד ברק לנשיא קלינטון שישראל תבטל את מכירת מטוסי הריגול מסוג פלקון לסין. קדמה לכך הודעת גינוי של בית הנבחרים האמריקאי, הקוראת לבטל את העסקה באופן מיידי בטענה שהיא מאיימת על אינטרסים אמריקאיים ועל טייוואן. ישראל נסוגה, פגעה ביחסי המסחר עם סין ונאלצה לשלם פיצויים בסך 350 מיליון דולר.

     

    טוב, אולי זאת הנקודה לעצור ולא להיסחף. הרי גם אם האמריקאים עושים את מה שנוח ומשתלם להם, ישראל עדיין צריכה להגיד להם תודה - ולו מפני שבלעדיהם סביר להניח שהעולם היה מקום הרבה פחות נוח עבורנו. ועם זאת צריך להפנים שהיחסים כמו שהם לא בריאים לישראל, שמצידה צריכה לחתור לעצמאות שנייה.

     

    תרשו לי לגייס את ג'ורג' וושינגטון כדי להבהיר את הנקודה, מפני שאבי האומה האמריקאית הסביר את עקרונות מדיניות החוץ שלה במילים שיכולות גם לתאר את היחס של ישראל לארצות הברית: "אומה שמגלה כלפי זולתה שנאה או חיבה תמידית, הופכת לעבד לרגשות שיכולים להסיט אותה מחובותיה ומהאינטרסים שלה".

     


     

    הלו, אנחנו מדברים על ישראל. על מדינה שיכולה להרשות לעצמה לאבד 3% מתקציבה השנתי לטובת עצמאות כלכלית ופרידה מהחיבוק הלוחץ של האמריקאים. בכהונתו הראשונה כראש ממשלה החליט בנימין נתניהו להמיר סיוע אזרחי של 1.2 מיליארד דולר לטובת תוספת של סיוע צבאי בסך 600 מיליון דולר, והתקבל בתשואות בקונגרס. היום, לנוכח המצב הכלכלי בארצות הברית, הממשל נאלץ ללכת למהלך של קיצוץ רוחבי ובכלל זה קיצוץ של 150 מיליון דולר בסיוע הצבאי לישראל.

     

    אולי נוכל לנצל את הקיצוץ הזמני הזה כדי להגיע אל היעד הבא: הניתוק. כדי להגיד תודה, אבל גם לא תודה.

     

    ולאלון פנקס, יש משהו אחר לומר על זה

     

    כן, ישראל יכולה לוותר על הסיוע הצבאי האמריקאי. מבחינה פיננסית היא לא זקוקה לשלושה מיליארד הדולרים השנתיים, ומבחינת ההיגיינה הציבורית - הן במדיניות החוץ והן במובן של רגישות לסדרי העדיפויות הכלכליים של ארצות הברית - יש יתרון מסויים בוויתור על כספי הסיוע. אלא שההיגיון בסיוע אינו פיננסי בבסיסו כבר כמה עשורים: הסיוע הוא ביטוי לברית, השתקפות ראייה אסטרטגית דומה, הפירוש המעשי ל"יחסים מיוחדים". העיקר אינו הכסף אלא החסות המעצמתית שמקבלת ישראל. זה היה ונותר גדול הישגיה המדיניים־ביטחוניים של המדינה מאז הקמתה, להוציא את עצם שימור קיומה הריבוני.

     

    הסיוע האמריקאי הוא הנגישות למערכות לוחמה מודרניות, לטכנולוגיות מתקדמות שישראל אינה יכולה לייצר או שעלותן גבוהה מדי. זה נקרא "שימור היתרון האיכותי", וזה לא ביטוי סרק צדקני ומתחסד של נשיאים וראשי ממשלה. זאת אמת ביטחונית מהמעלה הראשונה. לכן, דווקא העובדה ש-75% מכספי הסיוע נותרים בתוך הכלכלה האמריקאית היא היתרון הגדול של הסידור הזה. הסיוע הוא ממד אחד שמקבילו הוא התמיכה המדינית של ארצות הברית בישראל ו-51 הטלות הווטו שלה על החלטות אנטי-ישראליות. הסיוע הוא מכפלת כוח של יכולת ההרתעה הישראלית, כמו במקרה איראן.

     

    חשוב להבין שהברית בין וושינגטון לירושלים אינה טבעית כלל ועיקר. כאשר בוחנים את האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית במזרח התיכון מאז 1948, הם לא התמצו בבניית מערכת יחסים "מיוחדת" עם ישראל. להפך, ההיגיון המדיני היה לקשור בריתות עם העולם הערבי והאיסלאמי. ובכל זאת, מאז אמצע-סוף שנות ה-60 פיתחה אמריקה ברית מדינית-ביטחונית-רעיונית עם ישראל.

     

    כשמנתחים את השינויים במדיניות האמריקאית יש לזכור שתי התפתחויות משמעותיות. הראשונה היא התפרקות ברית המועצות והשינוי המבני-מערכתי מעולם דו-גושי של מלחמה קרה להגמוניה אמריקאית בת עשור, ושחיקה מתמדת מאז. ההתפתחות השנייה היא הפיכתה של ארצות הברית בחמש-שבע השנים הקרובות לעצמאית לחלוטין מבחינת ייבוא אנרגיה ("עצמאות אנרגטית"). לאור אלה, שימורה של הברית האמריקאית-ישראלית הופך להישג גדול אף יותר.

     

    לכל ברית יש מחיר, ובכל מערכת יחסים א-סימטרית יש מפתח מובנה של קיזוז הישג מול מחיר. התפתחות התלות בארצות הברית והזיהוי האוטומטי עימה לא תמיד מקילים על ישראל, אבל ברית כזאת נשקלת לאורך זמן על פי עלות-תועלת ורווח-הפסד. כששוקלים הכל על המאזניים ההיסטוריים, שום תלונה על תלות לא מצדיקה את החלשת הברית. ישראל, שתמיד שאפה לתמיכה ולחסות מעצמתית, היא המרוויחה העיקרית מהקשר הזה.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים