שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ורשה: כבר לא יושבת לבד בחושך
    בירת פולין עושה הכל כדי לא להתפלש בעבר והופכת לעיר צעירה ודינאמית. נעם גיל גילה בוורשה מרכזי תרבות שיקיים, חיי לילה הדוניסטים והיפסטרים שצצים ככל שמפשיר מזג האוויר

     

    עיר תוססת למרות העבר. קו הרקיע של ורשה (צילום: נעם גיל) (צילום: נעם גיל)
    עיר תוססת למרות העבר. קו הרקיע של ורשה(צילום: נעם גיל)

    ורשה של סוף האביב ותחילת הקיץ היא הזיה כמעט פיטר-פנית ובמרכז העיר בקושי אפשר לזהות אנשים בני 30 ומעלה. 55 אלף הסטודנטים והסטודנטיות של אוניברסיטת ורשה מנצלים רגעי חסד אחרונים לפני הבחינות ונמרחים בימים אלה בבתי הקפה, בפאבים, בכיכרות ובפארקים, ממלאים את המוזיאונים או מתרוצצים בין הפקולטות שמפוזרות בעיר, נושאים איתם מחשבים ניידים ואת הפרצוף נטול-הדאגות שיש לאנשים בני 20 ומשהו כשמזג האוויר האירופי מפשיר ומאפשר להם סוף סוף להחליף לשרוול קצר.

     

    >> טסים לחופשה הקיץ? לא בלי מדריך היעדים של ynet

     

    עוד טיולים בעולם בערוץ התיירות:

     

    אף שמדובר במגמה שנמשכת כבר עשור ויותר, עבור ישראלים מדובר עדיין בהפתעה. הדעת נותנת שבירת פולין אמורה להוות את סך כל המלחמות, התהפוכות הפוליטיות, החורבן, הזיכרונות, העוולות והזוועות שהעיר האומללה הזאת ראתה ב-1,200 שנותיה, ובפרט במאה האחרונה, אבל בפועל ורשה היא כבר כמה שנים מרכז תרבותי שיקי ששמו הולך לפניו.

     

    חרף עשרות אנדרטאות ומונומנטים, ורשה עושה הכל כדי להפסיק את ההתפלשות בזיכרון ומתמקדת בעתיד. כלומר, אמנות מודרנית לצד תרבות צריכה, חיי לילה הדוניסטים ומרכזי עסקים, פרויקט שימור של אונסק"ו במרכז מול קומפלקסים יאפיים למגורים סטייל "מלרוז פלייס" בפרברים. כמות הצעירים החריגה ברחובות היא רק סימבול: מדובר בעיר שבורחת מעברה. מה בורחת, נמלטת.

     

    כחלק אינטגרלי מהאזור הסובייטי לשעבר של מרכז אירופה, על הציר שבין הפריקיות של ברלין לסולידיות של בודפשט ופראג, עומדת ורשה במקום טוב באמצע כשהגב שלה מופנה מזרחה והמבט לכיוון מערב.

     

    עומדת במקום טוב באמצע. מבט עילי על ורשה (צילום: נעם גיל) (צילום: נעם גיל)
    עומדת במקום טוב באמצע. מבט עילי על ורשה(צילום: נעם גיל)

     

    למשוך אוכלוסייה עם אוריינטציה אמנותית

    ג'ואנה לופאט היא במאית דוקומנטרית בת כ-30 ואת השבועות האחרונים היא מחלקת בין פסטיבל הסרטים בלודז' לבין פרויקט קולנוע קווירי, שעליו היא עובדת בוורשה. "חזרתי לעיר לא מזמן מלימודים באיטליה ואני מרגישה את השינוי בדינאמיקה. העיר מגלה יותר פתיחות לאמנות והצעירים מרגישים חופשיים", היא אומרת. "הם כבר לא כבולים לזיכרונות או לקתוליות המסורתית".

     

    כמו בכל מטרופולין אחרת בעולם, גם ורשה סימנה אזור נחשל שיהווה את המתחם הבוהמייני של השנים הבאות. לופאט מתגוררת בחלקו הצפוני של רובע פראגה, ממזרח לנהר הוויסלה, ואת האזור הזה אפשר להקביל לוויליאמסבורג בברוקלין: מדובר בשכונת עוני זולה, אבל עיריית ורשה מכשירה בו מפעל נטוש לטובת גלריות ומיצגים במטרה למשוך אליו אוכלוסייה צעירה עם אוריינטציה אמנותית.

     

    כבר לא כבולים לזיכרונות. סמטה בוורשה (צילום: נעם גיל) (צילום: נעם גיל)
    כבר לא כבולים לזיכרונות. סמטה בוורשה(צילום: נעם גיל)

     

    השיחה עם לופאט מתקיימת ב"פארדון טו-טו" - בר הופעות היפסטרי שממוקם בקצה האזור ההיסטורי של הגטו היהודי, מרחק יריקה מבית הכנסת וכמה מטרים מהתיאטרון היידי. מסביב לשולחנות בחוץ יושבים כמה עשרות בסניקרס ומשקפיים מהסבנטיז ושותים את הבירה המקומית, אוקוצ'י, מעין גרסה פולנית של טובורג (הבירה בוורשה זולה באופן מעורר קנאה: חצי ליטר עולה 12 זלוטי, פחות מ-15 שקל).

     

    מחיר הכניסה להופעה בפנים הוא 15 זלוטי והקו המוזיקלי של המקום כולל ג'ז, מוזיקה אפריקנית, דלתא בלוז, אלקטרוניקה עדינה וכל מיני וראיציות של אינדי. בערב שהייתי שם הופיעו יחד הזמר הסנגלי מאמדו בה והגיטריסט רפאל רוגינסקי, שהופיע בישראל לפני כמה שנים והשאיר רושם לא רע בכלל. הקהל הקשיב להם באוזניים ועיניים פעורות ומחא כפיים בנימוס ובאיפוק בסוף כל אלתור. ככה כנראה נראית קרחנה של היפסטרים פולנים.

     

    לשאלה האם מדובר בסצנה פופולארית בוורשה ענתה לי מגדלנה, אחת המנהלות של הפארדון טו טו: "אההה... הממ... אולי, לא ממש, שלושה-ארבעה מקומות. אני לא בדיוק יודעת".

     

    פסל שופן פארק ווז'ניקי  (צילום: נעם גיל) (צילום: נעם גיל)
    פסל שופן פארק ווז'ניקי (צילום: נעם גיל)

     

    קצת תרבות  

    באלף שנותיה עברה ורשה מלחמות, כיבושים, מצור והחלפת ידיים בין האימפריות, אבל התקופה המכוננות ביותר של זהותה הייתה הכיבוש הנאצי. בתום מלחמת העולם השנייה נותרו מהעיר חורבות בלבד וסטאלין החל בבולמוס בנייה מגלומני שמעשית נמשך עד היום. מאז מתנהל מרוץ שחזור מקיף, ולפיכך אפילו האזור שמוגדר "העיר העתיקה" הוא למעשה בן כמה עשרות שנים בלבד.

     

    גולת הכותרת של תקופת סטאלין הוא ארמון התרבות והחינוך (Pkin). מדובר בספקטקל ארכיטקטוני, מהמבנים הגבוהים באיחוד האירופי, ובו 3,500 אולמות שביניהם אופרה, תיאטרון, קונצרטים וקולנוע.

     

    באופן מפתיע, בתוך הקומפלקס יש גם בריכת שחייה אולימפית וכן שני מגרשי כדורסל שיושבים על הרחוב בסגנון אמריקני - עם גדרות גבוהות ורשתות ממתכת. החלק הבלייני בירכתי הבניין כולל דאנס בר מצועצע בשם "מיראז'", שמושך אליו תיירים ובחורות עם עקבים גבוהים מדי, והאטרקציה הכי פופולרית היא פאב טרנדי בשם "קפה קולטורה", שהיה מלא בכל פעם שהגעתי אליו - גם ב-20:00 בערב וגם ב-3:00 לפנות בוקר.

     

    שתי דקות הליכה משם, על רחוב פלאטר, נמצא המוזיאון לאומנות מודרנית - מוסד ששומר על קשר רציף עם האמנות הישראלית, ולראייה הוא מציג כעת את הטרילוגיה המדוברת "ואירופה תוכה בתדהמה" של אמנית הווידאו ארט יעל ברתנא.

     

    שלושת הסרטים, שייצגו את הביתן הפולני בביאנלה בוונציה ב-2011, עוסקים בתנועה דמיונית הקוראת להשבת 3.3 מיליוני יהודים וצאצאיהם לפולין. סבב התעניינות קצר העלה, כצפוי, שהמיצג עורר בוורשה הרבה פחות כעס מאשר בישראל.

     

    יש גם קולטורה. התיאטרון במרכז פקין בוורשה (צילום: נעם גיל) (צילום: נעם גיל)
    יש גם קולטורה. התיאטרון במרכז פקין בוורשה(צילום: נעם גיל)

     

    תשתו משהו  

    מתחם הבילויים העיקרי של ורשה נמצא סביב רחוב נווי סוויאט והמונח "מתחם" הוא אנדרסטייטמנט. מדובר במקבץ פסיכי של פאבים, בתי קפה, מסעדות, מאורות שתייה חשוכות ושורות של שולחנות עמוסי וודקה שנמתחים רחוק ככל שהעין יכולה לראות.

     

    במשך שעה אפשר לצעוד לאורכו ולרוחבו, להיכנס לרחובות הצדדיים, ללכת לאיבוד בסמטאות, ועדיין לא לכסות את כולו. הרחוב מתפוקק מאלפי צעירים וצעירות מצודדות - האל חנן את הנשים הפולניות במיטב הגנטיקה שהגזע הסלאבי יודע לייצר - אבל למרות הצפיפות וכמויות האלכוהול לא זיהיתי בו אפילו רמז לאלימות.

     

    מחוץ למתחם, הצעירים הפולנים שרוצים לצאת לרקוד במועדונים נמצאים בבעיה. החוק לא מאפשר לשתות ברחוב, ומנגד האלכוהול במועדונים הללו יקר למדי, בטח עבורם. בישראל הבליינים מביאים שתייה מהבית או קונים בפיצוציה ושותים ליד המכונית לפני הכניסה, אבל בגלל החוק בפולין זה כאמור בלתי אפשרי, ולכן נמצאו שני פתרונות יצירתיים.

     

    הראשון הוא פשוט לרדת לזולות על גדות הוויסלה - מקומות חשוכים ונידחים מכדי שהשוטרים יגיעו אליהם - ולשתות שם. הפתרון השני הוא פאבים פצפונים בקרנות רחוב שמוכרים שוטים של וודקה במחיר מצחיק (5-4 זלוטי).

     

    במקבץ של פאבים, בתי קפה ומסעדות. מרכז הבילויים "נווי סוויאט"  (צילום: נעם גיל) (צילום: נעם גיל)
    במקבץ של פאבים, בתי קפה ומסעדות. מרכז הבילויים "נווי סוויאט" (צילום: נעם גיל)

     

    הפולנים משום מה קוראים להם "ביסטרו", אבל המציאות רומנטית הרבה פחות: מדובר בסך הכל בתחנות תדלוק, כי מקום לשבת אין, אז הלקוחות מתגודדים כתף אל כתף ובמשך חצי שעה או שעה שותים בעמידה כדי להגיע "מוכנים" למסיבה.

     

    מי שמסביר לי על הרגלי הבילוי הללו הוא מקס, שעובד כמדריך בלשכת התיירות של ורשה ובמקביל לומד הנדסה באוניברסיטה. הוא לא מעריך שימצא עבודה במקצוע, כי שיעור האבטלה הרשמי בפולין עומד על 15 אחוז, אז את העתיד הכלכלי שלו הוא רואה בעסק שהוא מפתח: במסגרת עבודתו בלשכת התיירות הוא מלווה רק קבוצות של ישראלים ויהודים, ולמתעניינים הוא מסייע תמורת עמלה להתחקות אחרי השורשים, לאתר מסמכים רלוונטיים, לטפל בניירת המשפטית, להשיג דרכון ואיתו גם כרטיס כניסה לאיחוד האירופי. והנה לכם כל תהליך הגלובליזציה על רגל אחת.

     

    הכותב היה אורח של חברת איסתא

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים