הגעת ליעד: חופשה קצת אחרת בצפון אלבניה
(צילום: יריב כץ, הופק ע"י ACT News - מהדורת A.I)
באלבניה, הגדולה רק קצת יותר מישראל, יש מעל אלף אגמים. רוב האגמים מלאכותיים ומשמשים לייצור חשמל הידרו אלקטרי, שזה אומר שלא מדובר באגמים בגודל בריכת המשושים אלא מאגרי מים ענקים המשמשים נתיבי שיט, ריזורטים ואטרקציות תיירותיות. לאגם כזה בצפון אלבניה - אגם "קומני", אנחנו נוסעים.
רוב הטיולים בצפון המדינה מתחילים בעיר שקודרה (Shkodra) - בירת הצפון והעיר הרביעית בגודלה באלבניה, ממנה גם יוצאים האוטובוסים ומוניות השירות לטיולים בצפון המדינה ולכן היא גם מכונה "השער אל האלפים האלבניים". אנחנו החלטנו לחסוך יום והזמנו נהג מונית שייקח אותנו ישר משדה התעופה בטירנה הבירה, במחיר 150 אירו לנסיעה של כשלוש שעות.
אגם חדש במסווה של עתיק
בהגעה לאגם מראה המעבורות הישנות והסירות הקטנות והמקרטעות מקנה הרגשה של נתיב שיט מתקופת הרומאים אבל הסכר על הנהר נבנה רק ב-1986 והאגם נוצר בעקבותיו. האלבנים פשוט קנו את כל הסירות ביד שנייה מהאיטלקים.
השיט באגם הוא אטרקציה וחוויה לא פחות ואולי אף יותר מהנופש בנהר ה"שאלה" (Shala river). בהמשך האגם, במרחק של שעה הפלגה, הוקם בשנים האחרונות מרכז נופש המתואר ביוטיוב כ"תאילנד של אלבניה". הפלגה בסירה "ספיישל" מהמעגן לבתי המלון עולה 250 אירו. למזלנו הספקנו להגיע למזח לפני השעה 16:00, בדיוק כשהסירות המאורגנות של בתי המלון מפליגות וכך הפלגנו איתן במחיר של 30 אירו הלוך וחזור.
כל אחד יכול לקחת את השייט המאורגן של בתי המלון, והזול בהרבה מהסירות ספיישל, רק שימו לב לשעות כי הזמינות של סירות אלו קטנה יחסית ולרוב צריך לתאם מראש עם אחד המלונות.
ככל שהסירה מתקדמת באגם הוא הולך ונהיה צר יותר, המצוקים בצדדים גבוהים יותר והמים צלולים יותר. בחיבור נהר ה"שאלה" לאגם, המשיט פונה בחדות שמאלה ונכנס לקניון צר ומפותל הנמשך כמה מאות מטרים עד שהערוץ נפתח לעמק קטן. ושם בתוך היער, על שפת הנהר, פזורים בתי המלון. בנקודה זו מי הנהר רדודים ומשובצים איים קטנים המחוברים בגשרוני עץ. על האיים סוכות מאולתרות המשמשות כמסעדות וברים. מיטות שיזוף, ערסלים ופינות ישיבה בהן רובצים תיירים בבגדי ים ודרינקים, מתמסרים לשמש. תאילנד אמרנו?
באזורים הכפריים באלבניה לא מקבלים כרטיסי אשראי ואי אפשר לשלם על המלון דרך אתר בוקינג ודומיו, לכן כנראה בוקינג מציע לי רק חדר אחד במלון "בליני", בעלות של 150 אירו ללילה. נראה לי יקר מדי ואנחנו מגיעים למלון ללא הזמנה סגורה. מה נעשה אם אין חדרים פנויים? ניקח סירה ספיישל בחזרה? נישן על מטת שיזוף? למזלנו היה חדר זוגי פנוי במחיר 40 אירו לאדם ללילה כולל 3 ארוחות ביום.
המדריך למטייל החולה
למחרת בבוקר יצאנו לטיול ביער, טיול הכנה לטרק המתוכנן למחרתיים. בחרנו לפי השילוט במסלול הבינוני המסומן באדום לבן ואורכו שלוש שעות וחצי של הליכה. ישנו גם מסלול קצר של שעה וחצי המסומן באדום לבן ומסלול באורך 13 שעות שמסומן גם הוא באדום לבן. חזרנו לקראת ארוחת הצהריים להמולה בסגנון התעלה הראשית בוונציה בפסטיבל המסיכות. סירות עגנו אחת אחרי השניה ופלטו עשרות תיירים מקומיים שהגיעו רק לארוחת צהריים וחזרו אחרי הארוחה.
הייתי מדרג את החוויה שלנו במלון "בליני" בציון גבוה מאוד אלמלא שתי הסתייגויות: האוכל, נאמר בעדינות, לא בדיוק תאילנד. וגם הרעלת הקיבה הקשה שקבלתי בלילה השני הייתה יותר בסגנון טיול בהודו.
למחרת בבוקר שטנו בסירת הנהר לתחנה בהמשך האגם, ממנה אספה אותנו מעבורת המאסף אל "אחד ממסלולי השיט היפים באירופה" בדרך לפיירזה (Fierza). הנוף לאורך שלוש שעות ההפלגה ממשיך להיות דרמטי ופראי, ממש כמו הבטן שלי, ואת רוב ההפלגה העברתי במצב מאוזן על הסיפון.
בירידה מהמעבורת אנחנו גוררים את הטרולי לכיוון האוטובוס שממתין על הכביש. לפתע אחד המקומיים חוסם לנו את הדרך ושואל "יש לכם כרטיסי נסיעה לאוטובוס?" "לא", אני משיב. אז אתם לא יכולים לנסוע באוטובוס. אבל אתם יכולים לנסוע איתי, 10 אירו לאדם", שמחנו על ההצעה. מסתבר שבהרבה מקומות באלבניה קיימות מוניות שירות גם אם לא מופיע בעמודת "תחבורה ציבורית" במפות גוגל. כך שמומלץ תמיד לשאול במקום.
כשגילינו שהגענו לאחד הטרקים הטובים באירופה
המטרה שלנו הייתה לעשות מסלול הליכה יפה אך יצא שנפלנו על קטע פופולרי הממותג כ"פסגות הבלקן". עד שהגעתי לכפר ולבונה (Valbona), 40 דקות נסיעה במונית שירות מפיירזה, מעולם לא שמעתי על "טרק פסגות הבלקן" (Peaks of the Balkan) המדורג כאחד מ-20 הטרקים הטובים באירופה, בבלוג טיולים בשם Much Better Adventures. אורך המסלול הוא 192 ק"מ בהרי האלפים הבלקנים שעובר בין שלוש מדינות: מונטנגרו, קוסובו ואלבניה.
מהכפר ולבונה מטפסים כאלף מטרים על ההר ויורדים מצידו השני - 1,300 מטרים לכפר אחר בשם ט'ת (Theth). מדובר במסלול באורך 17 ק"מ ברוטו מכפר לכפר, או 10 ק"מ נטו אם לוקחים טרמפ מוולבונה לנקודת ההתחלה. מי שרוצה לנסוע ברכב בין ט'ת לוולבונה ולא משנה איזה רכב ארבע על ארבע יש לו, יצטרך להקיף את האזור ההררי מסביב במסלול נסיעה של 264 ק"מ. מה שמקנה לטרק מימד אותנטי.
מבחינתי, בשל מצבי הגופני, היה מדובר בדילמה אמיתית. האם להמשיך במסלול המתוכנן ולהסתכן בטרק לא קל כשאני חולה ומותש. או לחזור חזרה בדרך בה הגענו ולהפסיד חצי טיול. מאחר שניתן להיעזר בטרק בנהגי פרדות שלוקחים את התיקים הכבדים החלטנו לקחת פִּרְדָה ובמקרה חירום, אם יהיה, אוכל להיעזר בה, כך קיוויתי.
כשהגענו לכפר ולבונה הצלחנו למצוא בטלפון מישהו שמשכיר פרדות (משימה לא פשוטה, מסתבר). סיכמנו על השכרת פרדה ב-60 אירו וג'יפ שייקח אותנו לתחילת המסלול בעוד 30 אירו. בדיעבד אלה היו ה-30 אירו הכי טובים שבזבזנו בטיול.
הדרך ארוכה ומפותלת אך עם תשובה לשאלותיי
הדרך מהמלון בכפר לתחילת הטרק הייתה משובשת והפכה לטיול ג'יפים מאתגר. בנקודת ההתחלה של הטרק עמד בית קפה כפרי, בו חיכינו לנהג הפרדות כשאנו לוגמים תה הרים בדבש. סיימנו את התה והפרדה עדיין בוששה להגיע. בעלת המקום הציעה לנו להשאיר את התיקים ולצאת לטרק ושהתיקים יחכו לנו במלון בכפר. "אל תדאגו", אמרה, "כולם עושים את זה".
יצאנו לדרך. העלייה מתונה אך בלתי פוסקת. אני מרגיש לא טוב. אחרי שעה מתחיל לרדת גשם. עוד 20 דקות ושוב מגיעים לבקתה בהר שתהווה לנו מחסה מהגשם, שם שתינו שב תה פסגות. הדבר היחיד שאני מכניס לפה מאז שלשום בלילה. לידינו קבוצת גברים משוחחים בשפה לא מוכרת, פותחים את היום עם ערימה של פחיות בירה. הגשם לא פוסק כל העת.
בינתיים עוקפת אותנו שיירת הפרדות ואיתה התקווה שלי לחילוץ. "לפחות אנחנו לא לבד", אני חושב לעצמי. "יש כאן גם כמה שיכורים שיעזרו לי בעת צרה". אם כי ביחד עם החשש אני שם לב שאני מרגיש מעט יותר טוב והתשישות הגופנית הכללית מתפוגגת לאיטה. ממשיכים לצעוד בעלייה שהופכת תלולה יותר ויותר, נעשה קריר ואפילו קר. הגשם ממשיך לרדת.
הנוף ההולך ונפרש מתחתינו עוצר נשימה. לאחר כשלוש שעות אנחנו מגיעים לקצה העלייה ומה שנקרא בלשון מטיילים – ה"פאס", המעבר בין רכסי ההרים. שם בערפל אני מקבל תשובה לשאלה שהעסיקה אותי כל הזמן – מה עושים נהגי הפרדות כשהם מגיעים לכפר השני? האם יש להם ולפרדות סידור שינה? האם הם חוזרים את כל הדרך? אז מתברר לי שבדיוק בזמן ששיירת הפרדות יוצאת מוולבונה, שיירת פרדות מקבילה יוצאת מהכפר ט'ת וכולם נפגשים בפסגה באמצע הדרך ומחליפים, בערפל ההרים, את משאן אלה עם אלה וכל פרדה חוזרת לביתה עם המטען מהכפר השני.
עם חציית הרכס והמעבר בפאס העליה הופכת לירידה. דרך האבנים והחצץ הופכת לבוץ, חורש הופך ליער עבות והנוף שהיינו כלואים בתוכו משתנה לחלוטין, טיול חדש. ממשיכים עוד שעתיים וחצי של ירידה ארוכה עד לבתים הראשונים בכפר. המזוודות מחכות לנו כמסוכם, במלון הראשון מצד שמאל.
בעל הבית, קשיש אלבני נחמד שאינו דובר אנגלית מנסה לשכנע אותנו לקחת חדר אצלו ב-30 אירו ללילה. הוא מכריח אותנו לשבת. הזמנתי, כצפוי, תה הרים והוא מוזג רקי - הערק המקומי. הייתי חייב לשתות. רק אחרי שהסברנו לו שאנחנו בכלל מיליונרים ורוצים לשלם יותר מ-30 אירו על חדר במלון שלו, הוא שחרר אותנו והתעקש לא לקבל תשלום עבור המשקה ושמירת התיקים.
מפגש לא מאכזב עם "העין הכחולה"
בערב אנחנו הולכים למסעדה ואחרי יומיים שניזונתי רק מכמה כוסות תה הרים עם דבש סודה לימון ורקי, אני מרגיש רעב ומספיק בטוח להזמין סטייק טלה (11 אירו). למחרת אנחנו מחליטים להישאר עוד יום בט'ת למנוחה. ניצלנו את היום גם לטיול בכפר ולטבילה בבריכה הטבעית המכונה "העין הכחולה".
כדי להגיע ל"עין הכחולה" צריך ללכת ארבעה ק"מ בערוץ נחל צר, לעיתים המסלול עובר על שפת תהום ואני מתפלא מעשרות המשפחות שהולכות ברגל, בחום עם ילדים קטנים על הידיים כאילו מדובר בסיבוב בקניון. הבריכה עצמה לא מאכזבת בצבעים הכחולים והמים הצלולים שלה. בדיוק כמו בתמונות. מזג האוויר החם ומאמץ ההליכה מזמינים לטבול במים. מסביב לבריכה עשרות מטיילים אבל רק מעטים נכנסים למים.
אני מחליט לנסות וקופץ ראש למים העמוקים. המים בטמפ של 10 מעלות אבל מרגיש לי הרבה יותר קר. כפות הידיים והרגלים כואבות מהקור. אחרי קופצת למים זוגתי ענת, ויוצאת מאוכזבת - "הגזמת, לא כל כך קר" מסכמת.
בחזרה לט'ת. בטיול בכפר הבנו שכל בית הוא הוסטל, וכל מגרש - חניון קרוואנים. אנו מחליטים לצאת לסיבוב לסקירת האופנות החדשות בטרנד הקרוואנים. מוואן ישן של פולקסוואגן עם הכיתוב "עדיין תקוע בשנות ה-70", דרך טנדרים עם אוהל על הגג ועד משאיות ארבע על ארבע במחיר של דירה בטירנה. גם רוכבי האופנועים מציגים מבחר רחב של אדוונצ'רים ולא רק בוקסרים משעממים. בין תערוכות הקרוואנים והאופנועים של התיירים הזרים ומכוניות המרצדסים השחורות של התיירים המקומיים, כמעט ולא ראינו אלבנים מקומיים תושבי הכפר.
בחצר הכנסייה סוף-סוף אנחנו פוגשים שניים, קשיש חסר שיניים שיושב על ספסל ומקשקש עם חבר. "אתה יכול לנגן?", אני שואל ומצביע על הצי'פטלי - כלי נגינה עם שני מיתרים שבחיכו. הוא מושיט לי יד ובזמן שאנחנו לוחצים ידיים הוא מדגדג את כף ידי עם הקמיצה שלו ופורץ בצחוק מתגלגל. לא ברור אם זו הייתה דרכו לרמוז שהוא ישמח להופיע תמורת תשלום או הצעה מגונה. בכל מקרה לאחר לחיצת היד הסודית הוא פוצח בנגינה ובשירה אותנטיים ומושלמים לווידאו שאני מכין על הטיול. לא נשאר לנו כסף קטן ונתתי לו בסוף רק מטבע של אירו אחד, אבל נראה שהיה מרוצה.
שקודרה קודרת - מזל שיש אוכל ואנשים טובים
למחרת המשכנו לתחנה הראשונה והאחרונה באלבניה - חזרה אל העיר שקודרה (Shkodra). מונית השירות אספה אותנו מהמלון בדיוק בשעה 11 כמתוכנן ובעלות 10 אירו לקחה אותנו העירה. הנהג עצר בדרך מיוזמתו ודחק בנו לרדת ולצלם את הנוף המהמם. אולי כדי לטשטש מעט את הרושם מהנוף שיתגלה לנו שעתיים מאוחר יותר, מחלונות המיניבוס ברחובות שקודרה. אני יודע שבתור פתח-תקוואי כדאי שאזהר לפני שאני מותח ביקרת על חזותה של עיר כלשהי בעולם, ובכל זאת, בניין כחול ועליו הכיתוב "AZA electronics" מתאר היטב את המצב.
אבל, להבדיל מפתח תקווה, הטעמים במסעדת הדגים "Fish Art" היו מעולים ובמחירים זולים בהרבה מהארץ. שכחתי כמה שרימפס טריים הם טעימים ומתוקים ושונים כל כך מהשרימפס באריזות הקפואות שמגיעות אלינו לארץ מווייטנאם.
אחרי הארוחה המשכנו לקרוע את העיר ברחוב הברים בעיר. ג'ין אנד טוניק כאן ואפרול שפריץ שם, ברבע מחיר מתל אביב. קינחנו בהופעה ספונטנית של זמרת אלבנית ילידת שקודרה שחיה בספרד והגיעה לביקור מולדת. היא הסכימה לשיר כמה שירים עם להקה מקומית, גנבה לה את ההצגה ולי את הלב.
ההופעה החיה מהפנטת והקהל נעמד על רגליו ומתחיל לרקוד. בולטת בריקודים קבוצת נשים שרוקדות בהתלהבות יתרה ואף במידה חיננית של חוסר מודעות עצמית. אני מצטרף לריקודים.
למחרת בארוחת הבוקר במלון אנו פוגשים את חבורת הנשים מהריקודים אתמול. ענת מחמיאה לאחת מהן שיושבת לידנו על הריקודים מליל אמש ואנחנו מופתעים שהיא עונה בעברית: "גדלתי עד גיל 12 בארץ", היא אומרת. "אנחנו קבוצת נשים מאוסטרליה ומניו זילנד. יצאנו לטיול נשי בסגנון 'מלכת המדבר' ואתמול סיימנו את טרק פסגות הבלקן". וואו. אם מאוסטרליה ומניו זילנד, מגיעות ומגיעים עד לאלבניה לטרק בהרים, כנראה שהטרק שווה. זהו, עכשיו קיבלנו אישור שבחרנו טוב.
לאלבניה אפשר להגיע בטיסות ישירות לטירנה, הבירה. אנחנו טסנו בעלות של 370 דולר לכרטיס, מחיר הכולל תיק יד בלבד, עם ישראייר. הטיסה אורכת כשלוש שעות.
