"שומרי הסף": לדבר את הקונצנזוס

לא התיישבנו לצפות ב"שומרי הסף" בגלל הפחד מאויבינו המרובים, ולא נשארנו לצפות בה בגלל התחושה, שהנה, יש מי ששומר עלינו מפניהם. "שומרי הסף", הסדרה יותר מאשר הסרט, היתה הזדמנות נדירה להתבונן בתהליכים עלומים של החברה הישראלית, כפי שאלה מתפרשים על ידי אנשים שעמדו בצמתים מרכזיים בתולדותיה של החברה הזאת, ובשינויים המדהימים שעברה מאז 1967.

• רוצים שכולם ישמעו אתכם? כתבו את דעתכם בפייסבוק שלנו, ואת התגובות הנבחרות נפרסם לכולם
  

ההישג הגדול של דרור מורה (במאי "שומרי הסף") הוא עצם הסכמתם של שישה ראשי שב"כ בדימוס, לשבת מול המצלמה ולדבר בנחת על החיים ועל המוות ועל מה שביניהם. בניגוד גמור לתפיסה הפופולרית, כי לראשי השב"כ לא נדרש "אומץ" כדי להתראיין. בישראל, כל עוד הדובר הוא יהודי, אין כל צורך באומץ, גבורה או תעוזה כדי להביע דעות בקשת הנעה בין "מוות לערבים" לבין "הכיבוש משחית". איש לא יבקש את ראשם בשל מה שאמרו, ומה שאמרו חרג לעתים רחוקות מן הקונצנזוס שעליו מושתתים, לצורך העניין, המצעים של מפלגות המרכז.

ובכל זאת "שומרי הסף" היתה מעניינת להפליא. גם בתיאורים של משימות בהם בחורינו העשויים ללא חת מפליאים לחסל את האויב האיראני, גם בהתלבטויות ערב חיסולים ממוקדים (הפתעה! בגופו של ראש שב"כ אחד אותרו שרידי מצפון), גם בכתבי האישום המנומסים שהניחו כמה מן הדוברים לפתחן של ממשלות ישראל - בעיקר בנוגע ליחס למתנחלים שהובילו את מקבלי ההחלטות באף, וגם ביחס לפלסטינים שיוצר את הדור הבא של הטרור.

תמורה בעד האגרה

כל הנושאים הללו ידועים היטב למי שעוקב בדאגה אחר הנעשה במדינה שלו, אבל הדוברים עושים את ההבדל. הנה דיסקין ושלום, פרי וגילון וחבריהם, שבילו חלק ניכר מחייהם הבוגרים בשירות, שאי אפשר להאשימם בניכור או בשמאלנות חלילה, גם לא בטמטום או בניתוק  - ואלו אומרים דברים נכוחים על הטעויות המצטברות של השלטון, משמאל ומימין, ועל הסכנות הנוספות אליהן גרר השלטון את אזרחיו, תוך שהוא נלחם בסכנות המיידיות.

מעל לכל עולה מ"שומרי הסף" תמונה מדאיגה עד פחד: מקבלי ההחלטות בישראל לדורותיה הם אנשים חסרי חזון ומעוף, נטולי יכולת להתמודד עם פרטים, ומי שחפצים בתמונת עולם בינארית, חפה מסיבוך או עומק. האם הצליחו שומרי הסף להפוך את המגמה? ממש לא: האם נראה בקרוב את כל תוצאותיה ההרסניות של המגמה? הלוואי שלא.

מתברר שברוממה חשבו שראשי השב"כ, מחזיקי משרות האמון הרגישות ביותר במדינה, לא מספיק "ממלכתיים", כלומר לא משמיעים עמדות התואמות את דף המסרים היומי של הליכוד ושל ראש הממשלה. אי לכך הוצמדה לכל פרק בסדרה משטרת מחשבות מאורגנת כ"דיון באולפן", בו עלו - הפלא ופלא - המסרים "הנכונים". כשיושב ראש הוועד המנהל של רשות השידור הוא מי שהיה יועץ של בנימין נתניהו לפני כן, מי אמר "פוליטיזציה" ולא קיבל מספיק?

ומה שהתקבל באולפן היו עיתונאים, אבירי חופש ביטוי בעיני עצמם, שהתמסרו באהבה לדרישה "לאזן", והפכו לשופרות תעמולה קטנים וצורמניים בזכות עצמם. הם ראויים לכל הגינוי, התיעוב ושאט הנפש של הצופים.

החשש של רשות השידור מפני החומרים ב"שומרי הסף" גרם לה, בין היתר, לסרב לבקשתו של איתי נבו, מנהל מחלקת התעודה ומי שהיה אחראי להבאת הסדרה למרקע, לנסוע לטקס פרסי האוסקר. "שומרי הסף" הוא הסרט הראשון שנולד בתמיכת רוממה והיה מועמד לפרס היוקרתי בקטגוריה תיעודית. ולמה לא נסע נבו במימון הרשות? אין לדעת.

ייתכן שנציגות ישראל באירוויזיון-ילדים חשובה יותר, והצטרפות למטוסו של ראש הממשלה בביקור עתיר ספינים בסין, ראויה גם היא יותר.

אם יש גיבורים בסדרה הזאת, הם, ראשית כל, היוצר דרור מורה שעבר מדורי גיהנום לרוב עד שראה את פרי עמלו המצוין על מסך. הוא יכול להתנחם בריבוי הביקורות המשבחות, ההקרנות המוצלחות וההערכה מקיר לקיר שרוחשים לו בעולם. הגיבור השני הוא כמובן נבו, איש שעומד בלחצים בלתי אפשריים של חבורת אינטרסנטיים פוליטיים ומקפיד על תו-תקן של עשייה איכותית מתמדת. וכן, הוא אמיץ.

איש לא ישלול מראשי השב"כ את הפנסיות שלהם כיוון שדיברו ב"שומרי הסף", אבל דבריו של נבו נגד אדוניו מלחכי הפנכה השלטונית, עלולים לעלות לו במשרתו. אם המלחכים אכן ינסו לבעוט בו - אחרי שכבר הורידו אותו מהמסך בתואנות שווא - אני מקווה שיהיו בינינו די עיתונאים שיתגייסו לעזרתו. כמו לראשי השב"כ, גם לעיתונאים לא נדרש אומץ להתגייס כך, רק שרידים של מצפון ויושרה.