פרצופה של הקבוצה / על מכבי תל אביב

קיץ 2013 היה נוסטלגי: כוורת, משינה ותיסלם קורעות את הפארקים והאולמות, וילדים שלא נולדו כשיצא התקליט הראשון שלהן, קופצים ושרים כל מילה.

עוד ב-ynet ספורט:

• לברצלונה יש מאמן חדש
• צפו: ככה כן בונים חומה
• שוב צרות בבית"ר ירושלים
  

אנחנו, שגדלנו דרך השירים האלה, נוהרים לארנה כמכורים, מכירים כל חרוז, פאוזה, וג'סטה בכל שיר. וזה קורה כי דני וגידי, יזהר ויאיר, שלומי ויובל, נפגשו בצבא, לקחו גיטרה, ויצרו מהבטן, כבר בגיל 20, את הדבר הכי טוב שעשו בחיים שלהם. ועד עכשיו, בשיא הרגש, הם מנגנים ביחד, ילדים מזדקנים.

סופו על בלאט. ושוב איתכם ושוב איתכם...(צילום: מור שאולי)

קיץ 2010 היה מיוחד: מכבי תל אביב הפסידה אליפות לגלבוע/גליל. עקב עזיבתו של פיני גרשון הכל יכול, היה לפתע הדור השני להנהלה בראשות דני פדרמן

בעמדת השפעה מקצועית. עבדו מהבטן, לקחו סיכונים, ובנו קבוצה מלהיבה שהגיעה לגמר היורוליג.

ילד יווני מגודל הפך למכונה בצבע, קו אחורי בחצי מיליון דולר הפך לזוג הגארדים הקטלני באירופה. שני פורוורדים ישראלים מעולים צלפו שלשות וליהטטו ברחבות. וכך בנה דני פדרמן את היצירה הטובה ביותר שלו, כבר בעונתו הראשונה.

דני פדרמן עם שי רקנאטי ודריקס. הדור השני להנהלה שוב במבחן(צילום: טל שחר)

זה לא טבעי, וקשה לעכל שכבר בפעם הבתולית והלא בטוחה הזו, ציירת את ה"מאסטרפיס" שלך. החיים אמורים להתפתח ולהשתפר, תוך למידה

והתקדמות. ולכן אפשר להבין למה פדרמן ושות' עסקו בשנתיים האחרונות בהחרבת כל זכר להצלחה ההיא.

השתתפות הזויה בליגה האדריאטית, התמקחות עם שחקנים חשובים על גרושים ואובדנם תמורת פלופים במיליונים, "אני לא אצא פראייר" ו"אבא תראה כמה חסכתי", הביאו את מכבי בקיץ 2013 למקום הכי נמוך. בלי פיינל פור, בלי אליפות, בלי כבוד, והכי גרוע - כששחקנים זרים וישראלים כבר לא רואים בה מקום מועדף. ואולי הסיפור המופלא של גל מקל ממחיש זאת בצורה הברורה והפיקנטית ביותר. הוא הגיע ל־NBA למרות מכבי.

כוורת. בספורט, בניגוד למוזיקה, אתה לא ממשיך להשתפר בלי גבול(צילום: אוהד צויגנברג)

הכרה בטעויות היא התחלת הדרך לישועה. אבל האם נוסטלגיה היא הדרך? בספורט, בניגוד למוזיקה, אתה לא ממשיך להשתפר בלי גבול. סופו כבר לא ירוץ מהר יותר,

אבל יזהר אשדות הפך לקאנון בסולו גיטרה. אלכס טיוס כבר לא יקלע מחוץ לצבע, אבל יוני רכטר כבר נוגע ברמה אגדית על הקלידים. ויותם כבר לא ייקח עוד יותר אחריות, אבל השירה של יובל בנאי זו כבר אופרה אחרת.

המחשבה הייתה נכונה: לחזור למקום בו פעלתי טוב. אבל במקום לשחזר את השחקנים, צריך לחזור לרגש שהוביל אז: אומץ ותעוזה, לקיחת סיכונים מחושבים, לסמוך לגמרי על הצוות המקצועי. את זה קצת קשה לראות, לפחות מכאן.

אבל זו לא רק אירופה. מתחת לכיפה כבר מתבשלת ליגה ישראלית שונה. חיפה ממשיכה בשוונג, מירושלים מגיעים קולות אחרים, הפועל ת"א תמיד תסתכל בעיניים, וגם בחולון יש כבר ניהול חדיש ובעל חזון. נוקיה הוא כבר לא ההיכל היחיד במדינה, ובקרוב מאוד היורוליג כבר לא תהיה שמורה רק למכבי.

הליגה תמרוד בשלטון היחיד, ותפסיק לתת גיבוי עיוור לשריון. המודל משתנה, ומכבי תצטרך להתאים את עצמה. להיות צנועה, ידידותית, תקשורתית, משפחתית. זה לא כבר צורך מקצועי, זה צו קיומי.