שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "Siamese Dream": האלבום שהציל אותי

    האלבום השני של הסמשינג פאמפקינס הוא האלבום הכי טוב בעולם. או לפחות בעולם של אמיר בוגן, ששמע אותו כנער ברגעי הדיכאון - ונשאר איתו גם היום כבוגר רגיש פחות. בואו להיזכר בו, 20 שנה אחרי. אולי תסכימו איתו

    מהו האלבום הכי טוב אי פעם? אי אפשר להכריע בסוגיה הזאת - יותר מדי תשובות אפשריות, ויותר מדי מומחים עם תשובות אפשריות. זוהי שאלה חסרת טעם, ובכל זאת אנחנו חוזרים לעסוק בה מדי פעם, לעשות סדר בזיכרון הקולקטיבי שלנו. כאילו שדברי ימי האנושות מסודרים בדלפקים כמו בחנות תקליטים, ויש להם פסקול מובחן משלהם.

     

    עוד זכרונות מאלבומים:

     

    האמת היא שכמו היסטוריונים, גם חוקרי מוזיקה למיניהם אינם אובייקטיבים. הבחירות שלהם אישיות - טובות כמו של כל אחד אחר. "החומה" של פינק פלויד, "אבי רואד" של הביטלס או האחרון של אייל גולן. אין דרך לקבוע, אלא רק לעצמך - עם ההיסטוריה שלך, ונקודות ההשקה בין רגעים בחייך לצלילים שנגעו בך. ריק אסטלי כבש אותי כנער באייטיז עם אלבום הבכורה שלו, ואירייז'ר אחריו (עם "The Innocents"). עם בוא הניינטיז "Nevermind" של נירוונה זכה בתואר. ואז ב-1993 הגיע "Siamese Dream" וקבר את כל מה שהיה לפניו. האלבום הכי טוב בעולם? בשבילי הוא נשאר כזה עד היום.

    "Siamese Dream". האלבום הכי טוב בהיסטוריה... שלי ()
    "Siamese Dream". האלבום הכי טוב בהיסטוריה... שלי

     

    "Siamese Dream", למי שלא מכיר, הוא אלבומה השני של הסמאשינג פאמפקינס - להקת הרוק שהציצה לה בצלן של נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגארדן ושאר ההרכבים שצמחו בסיאטל בתחילת שנות ה-90. למרות שהסולן בילי קורגן, הגיטריסט ג'יימס אייה, הבסיסטית ד'ארסי ורצקי והמתופף ג'ימי צ'יימברליין פעלו בשיקגו - הרחק מסצנת הגראנג' של צפון מערב ארצות הברית, הם הצליחו למקם עצמם על המפה המוזיקלית של הרוק האלטרנטיבי עם צאת אלבומם הראשון "Gish" ב-1991.

     

    "האובייקטיבים" - אותם מומחים מוזיקלים למיניהם - מצביעים על "Siamese Dream", שיצא שנתיים לאחר "Gish" המבטיח, כאלבום שסימן את סופו של גל הרוק האלטרנטיבי השוצף והגועש ששטף את אמריקה והעולם בתחילת הניינטיז. ואני הסובייקטיבי רואה בו כזה שסימן את דמדומי הסיום של נעוריי: האהבות הנכזבות, הדכאונות, החרדות, המחשבות האובדניות, שנקברו תחת הריסות הרגש בהליך פינוי בינוי לטובת התבגרותי - בצה"ל, באוניברסיטה, בעבודה.

     

    "Rocket"

     

    בדיעבד התברר לי ש"Siamese Dream" יצא בדיוק ב-27 ביולי 1993, שבו חל במקרה גם יום הולדתי ה-18 - היום בו הפכתי מנער לבוגר, מבחינה "אובייקטיבית" כמובן. לא שהייתי זקוק לפרט המידע הפעוט הזה כדי להתחבר באופן חזק כל כך לאלבום ו-13 שיריו, ובאמצעותו להיקשר לעצמי, לרבדים עמוקים כל כך בתוכי. רבדים א-מורפיים, אינטואיטיביים שצווחותיו של קורגן ולחניו חושפים שוב ושוב מבעד לשגרת היומיום. הילד הזה נמצא שם, והוא עדיין חלק ממני. 

     

    "Cut that little child, inside of me and such a part of you. The years burn" זועק קורגן ב"Disarm" - שיר מספר 6 בפלייליסט, ומספר 1 בחיי. היום אני מבין אותו טוב יותר. בזמנו, לפני עשרים שנה הרגשתי אותו בעצמות, בוורידים. אם אי פעם אשסף אותם - חשבתי לעצמי אז, זה יהיה לצלילים הנוגים, היפהפיים, החודרים של יצירת המופת החד פעמית הזאת.

     

    "Disarm"

     

    והמילים? לא ברור איך שיר כל כך טעון, אפשר לפרוק עם חיוך ("Disarm you with a smile"). כשאני מפענח את הטקסט הזה עכשיו, הוא מתגבש לכדי שיר קינה על הילדות האבודה. "I used to be a little boy, so old in my shoes", קורגן מייבב ואני חש איך היה לי עצוב פעם, אבל מרגש. "האובייקטיביים" מוזמנים לחלוק על הפרשנות (בזמנו השיר הרתיע רבים שסברו כי מדובר בהפלה), אבל כאמור "Disarm", כמו האלבום כולו, הוא העניין האישי שלי. 

     

    לא יעלה על הדלעת

    עשרים שנה אחרי הטקסטים הסתומים של קורגן מקבלים משמעות חדשה בעיני, ועדיין השירים כולם מ"Cherub Rock" הדוקרני ועד "Luna" המרגיע מחזירים אותי לאותו זמן אפס. הם לא עושים את זה במכה אחת כמו נירוונה, שהרימו אותי מעל פני הים ומיד ריסקו אותי על הקרקעית בקווים הישרים והנוקשים שלהם. הסמאשינג פאמפקינס גורמים לך לשקוע אט אט אל המעמקים - בין זרמים תת מימיים חמימים ואז קרירים, למערבולות סוערות, לאדוות עצב. בין כרישים נשכניים, תמנונים מתוסבכים, ומדוזות ספק מלטפות, ספק עוקצניות - ממש כמו הגיטרות של קורגן ואייה. 

     

    "Cherub Rock"

     

    הצלילה החופשית הזאת אל מצולות הים, מצולותיך שלך עצמך, צצה כבועיות בדמך כשאתה מאזין ל"Soma" שנכתב על ידי קורגן בצל הפרידה מבת זוגו, ומדמה אהבה להתמכרות לאופיום. השיר שמתחיל בפריטות ענוגות על הגיטרה של אייה, נגמר בקריז: סולו יבבני ומעולה הישר מהגיטרה של הסולן. הוא, עם כל ה-1.90 מטרים שלו, השתלט על היצירה כולה באולפן והקליט את קטעי הסיום הכוחניים של השיר, תוך שניסוריו בוקעים מ-40 ערוצים שהקליט עבורו המפיק בוץ' ויג.

     

    "Soma"

     

    שעות האולפן הבלתי נגמרות (וחריגות התקציב שבצידן), ההקלטות החוזרות ונשנות, גרמו לרוגז רב בחברת וירג'ין שהפיצה את האלבום. הן נבעו מחילוקי הדעות והחיכוכים בין חברי הלהקה, אולם בדיעבד גרמו להעשרת "Siamese Dream" באינספור רבדים וריבוי ערוצים שזורמים ישירות לאוזן.

     

    אפשר כמעט לחוש במשברים הללו מבין הצלילים: הרודנות של קורגן הקפריזי והבלתי מתפשר, הזוגיות המתפרקת בין הגיטריסט אייה והבסיסטית ד'ארסי, והטריפים של צ'יימברליין שנעלם בעיצומן של ההקלטות (זאת למרות שהאלבום הוקלט בכוונת תחילה בג'ורג'יה, הרחק מהפּוּשרים שלו בשיקגו).

     

    קשה להאמין איך מכל כך הרבה דברים רעים יצא דבר כל כך טוב, ויוצא דופן. כזה שהמהדהד בחיי ובחיי רבים אחרים עד היום - היום, ולא רק "Today". מדובר בלהיט הקליט והמחויך ביותר באלבום, אבל גם הוא אופטימי רק לכאורה. גם מאחוריו יש המון כאב, ורגש. היום הוא היום הכי גדול שאי פעם חוויתי ("Today is the greatest day I've ever known")? אז "Siamese Dream" הוא בוודאי כזה, לתמיד. כמו קפסולת זמן, שמחזירה אותי אחורה.

     

    "Today"

     

    כך עם "Rocket" ו"Space Boy" (שנכתב על אחיו האוטיסט של קורגן) חיפשתי גאולה בגורמים שמיימיים - על האדמה המצב לא משהו. אלו כמו האחרים - אפילו הבוטים והזועמים שביניהם "Geek USA", ו"Silverfuck" (עם ה"Bang bang you're dead, hole in your head") - היו ועדיין רגעי התעלות אישיים עבורי. כאילו שהסמאשינג פאמפקינס הם האווטאר שלי לתוך עצמי. חור שחור מלא כל כך מהעבר. 

     

    בגלל כל אלה מדובר באלבום הטוב אי פעם. והוא נותר כזה עבורי מאז צאתו לפני עשרים שנה. ישנם אפילו לא מעט "אובייקטיבים" שמסכימים איתי, כל אחד עם הקשר האישי שלו לאלבום. מה שקצת מבאס. כי כשאתה מאזין לו בשקט באפלוליות חדרך באמצע בלילה, אתה מרגיש שהוא שלך ורק שלך. אתה והסמאשינג פאמפקינס באינטימיות פרטית משלכם. לא, אל תגידו לי ששישה מיליונים בכל העולם שרכשו את "Siamese Dream" מרגישים כמוני.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ג'יימס אייה, בילי קורגן, ג'ימי צ'יימברלין וד'ארסי. הסמאשינג פאמפקינס
    לאתר ההטבות
    מומלצים