שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "איפיגניה": הישג תיאטרוני ותמרור אזהרה

    העיבוד של תיאטרון באר שבע ל"איפיגניה" הוא הישג אמנותי עם מסר חשוב, והטקסט שכתב אוריפידס לפני יותר מ-2,400 שנה נשאר רלוונטי גם היום

    מלחמה אינה מסתיימת בשדה הקרב, היא מחלחלת גם אל הבית פנימה. "איפיגניה באוליס", מחזה שכתב אוריפידס לפני יותר מ-2,400 שנה, הוא הטרגדיה שלנו, המיתוס בצלו חוסים גם אנחנו: גאווה שמניעה מלחמה, מלחמה שמובילה להקרבת בנים, בנים שהולכים בעיניים פקוחות אל מותם, אלי נקמות, פוליטיקה נגועה, אידיאולוגיות לאומניות משבשות מחשבה, ליקוי מאורות. מה שהיה, הוא שהווה.

     

    ההצגה שביים גדי רול בתיאטרון באר שבע, אותו ניהל בעבר, אינה רק הישג תיאטרוני מרשים אלא גם תזכורת ותמרור אזהרה: זו לא רק המלחמה שגובה מחיר, גם להתרפסות בפני כוחו של ההמון ולשיתוף הפעולה ההרסני עם מציאות מעוותת מוצמד תג שיש לתת עליו את הדעת. זה לא רק התוכן, אלא גם הצורה שקוראת תיגר ומתריסה נגד הקיים, בחיים ועל במת התיאטרון. גדי רול יצא פעם נוספת לחפש צורות חדשות. חופשי מנטל הקונצנזוס, עושה הרושם שכנפיו של הבמאי קלות יותר, מה שמאפשר לו לנסוק גבוה.

     

    איפיגניה. הקרבת ילדים על מזבח המלחמה (צילום גדי דגון) (צילום גדי דגון)
    איפיגניה. הקרבת ילדים על מזבח המלחמה(צילום גדי דגון)

    אגממנון, מנהיג צבא יוון, מחכה עם צי הספינות היווני לרוח הגבית שתאפשר לחייליו לצאת לים ולתקוף את טרויה. כדי לרצות את האלים ולהשתיק את קולות המרד המתגבש בחיילותיו, מוכן אגממנון להקריב גם את בתו, איפיגניה. הוא מתלבט בשאלת המוסר, נקרע בין שמירה על הבית לבין שמירה על הכס, מזגזג, מתחבא מאחורי אידיאולוגיות אוטופיות, יורה ובוכה.

     

    על הבמה של גדי רול הדילמות מצולמות. מצלמות שמכוונת המקהלה - פחות יוונית, יותר היפ הופ ורוק, כמו אומרת שמה שהיה הוא שיהיה - עוקבות מקרוב, בקלוז-אפ, אחר פניו החתומות של השחקן אמיר קריאף בתפקיד אגממנון.

     

    אמיר קריאף. אגמנון מתלבט, מזגזג, יורה ובוכה (צילום גדי דגון) (צילום גדי דגון)
    אמיר קריאף. אגמנון מתלבט, מזגזג, יורה ובוכה(צילום גדי דגון)

    כמו הבמה, לבנה וכירורגית, כך גם פניו החתומים, קרים. כמו החליפה השחורה בה הוא חנוט, כך גם התנהלותו, כשל איש עסקים שבע קרבות, מאופקת. זה תפקיד מצוין שמצנן את הנטייה של קריאף להגזמה. טוב לשחקן לנוע בין גבולות ומגבלות ובמונולוג שבין קריאף לבין הבמאי, מיטיבים השניים לחפור לעמקה של דמות שכוחה בין המילים ובתוך השתיקות. כמה פשוט, ככה שביר.

     

    אותן המצלמות שעוקבות אחרי אגממנון חודרות את השריון השביר שמגן על קלייטמנסטרה, אשתו. האישה הזוהרת, שפורצת לבמה עם מניירות של כוכבת, הולכת ומתפרקת מול עיני הצופה, חושפת נפש מסוכסכת של ציפור פצועה שהחיים לימדוה להקשיח גב כהגנה מפני עופות טורפים.

     

    שירי גולן. חושפת נפש מסוכסכת של ציפור פצועה  (צילום גדי דגון) (צילום גדי דגון)
    שירי גולן. חושפת נפש מסוכסכת של ציפור פצועה (צילום גדי דגון)

    קלייטמנסטרה, בביצוע מעורר השתאות של שירי גולן, היא כל גווני הקשת של הרגש, מלכה בלכסות. זה לא רק הטקסט שמוליך את הדמות מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. זה הגוף שעובר טרנספורמציה - מוחזק גאה, נוקשה וחזק בתחילה, קמל, נשבר ומתמוטט באחרית.

     

    מנלאוס, אחיו של אגממנון, הוא הסיבה והמסובב לטרגדיה שכן היציאה למלחמה נועדה להגן על כבודו לאחר שנעזב על ידי אשתו, הלנה, לטובת פריס, נסיך טרויה. נמרוד ברגמן בתפקיד מנלאוס נודד בין נוקשות מרוחקת לאמפתיה כלפי מסע הייסורים שעובר אחיו במחזה.

     

    בשורת התפקידים שגילם בתיאטרון, ברגמן לוהק בדרך כלל לתפקידים של דמויות מחושבות, קרות, מרוחקות. הוא נשאר לרוב במחוזות האינטלקט ופחות במרחבי הרגש. גם הפעם השינוי שחל במנלאוס, תהליך הטרנספורמציה שעוברת הדמות, נחבא בניואנסים.

     

    מקהלה כדימוי לתקשורת מציצנית, מתעדת, מתערבת וחטטנית (צילום גדי דגון) (צילום גדי דגון)
    מקהלה כדימוי לתקשורת מציצנית, מתעדת, מתערבת וחטטנית(צילום גדי דגון)

    זו איפיגניה, שמוגשת זבח לאלים, שעוברת תהליך רגשי מקוצר בין הילדה שהיתה - מתפנקת, פגיעה, מתחננת על חייה, לבין השאהידה שתהפוך להיות, קורבן מרצון, היא צועדת בגאווה אל המזבח בשם הדגל והמדינה. יעל איתן בתפקיד איפיגניה נעה בין הקצוות, מוליכה גם את הקהל דרך רגשות אמביוולנטיים כלפי הדמות.

     

    המחזה מתרחש כאן ועכשיו. אקטואלי ונצחי. התרגום שחודש במיוחד עבור ההפקה על ידי אהרון שבתאי שומר על הריחוק המתבקש ממחזה קלאסי, אבל קרוב דיו כדי לקרב. תלבושות עכשוויות בשחור ולבן של פולינה אדמוב, שמות את המחזה בקונטקסט עסקי ומחזקות את נקודת המבט של הבמאי על הטקסט המקורי. מקום ההתרחשות - אולפן טלוויזיה שעיצבה דינה קונסון. רצפה לבנה עמוסת מצלמות, מיקרופונים ופנסים, שולחן עץ ארוך. נקי, כירורגי, קר.

     

    המקהלה ובראשה השחקנית מיכל ויינברג, צופה במתרחש וזורקת מפעם לפעם הבחנות מדויקות על הסיטואציות הרגשיות של הדמויות. המקהלה, כמו הדימוי הרווח של התקשורת כיום, חודרנית ומציצנית, היא מתעדת, מתערבת, חטטנית.

    זו המוזיקה שיצר אלדד לידור שהופכת את המקהלה ללהקה. במציאות אופטימלית, שבה לא מניידים הפקות, את השירה שמבוצעת לייב היו צריכים ללוות נגנים ולא הקלטה.

     

    החוליה החלשה בהפקה לכאורה מינורית אבל לא ממש. זו הדיקציה והסאונד שמטשטשים לפרקים את הטקסט ומרחיקים את הצופה. מחזאות קלאסית נשענת על המילה הכתובה. טקסטים קלאסיים בנויים נדבך על נדבך. אם מילים הן קוביות ומחזה הוא מגדל, תשלוף מילה ותגרום לקריסתו של המבנה. בסצנות שלמות קשה להבין את הטקסט הנאמר מה שמפריד בין חוויה שלמה לחלקית.

     

    בסופו של דבר, "איפיגניה" היא הישג אמנותי שמורכב מהתבוננות חדשה, מפרשנות שמשתמשת בדיוק מדוקדק באמצעים סגנוניים, משחקנים שיודעים את דרכם ומיוצרים דעתניים שהופכים את ההצגה ליחידה במינה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום גדי דגון
    ברגמן בתפקיד מנלאוס. הסיבה והמסובב
    צילום גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים