שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    חנוטים ומקודשים: בעלי חיים במצרים הקדומה
    מנהגם של המצרים הקדומים לחנוט בני אדם מוכר לרבים מאיתנו, אולם מנהגם לחנוט בעלי חיים מוכר הרבה פחות, וזאת על אף שמיליוני מומיות של חתולים ומגלנים, אך גם כלבים, בבונים, אריות, היפופוטמים, דגים וזוחלים שונים התגלו באתרי קבורה שונים ברחבי מצרים. חלק מבעלי החיים אליהם סגדו נחנטו ברוב הדר, אחרים שימשו מנחות לאלים או צידה לדרך וחיות מחמד נקברו יחד עם בעליהן, במטרה ללוותם בעולם הבא

    מזה זמן רב, שהתרבות המצרית הקדומה נחשבת לאחת התרבויות הנערצות והמעניינות ביותר בעולם הקדום. העניין שמעוררים בנו המצרים הקדומים נובע, בין השאר, מהשונות המסקרנת של מנהגיהם בהשוואה למנהגים המוכרים לנו כיום.

     

    אחד הביטויים הבולטים לשוני זה הוא מנהגם של המצרים לחנוט את מתיהם. תהליך החניטה, שהוא תהליך של שימור מלאכותי של הגוף, נערך על ידי המצרים הקדומים כדי להבטיח את הישרדותו של הגוף לאחר המוות.

     

     (צילום: DEA / S. VANNINI/De Agostini/Getty Images) (צילום: DEA / S. VANNINI/De Agostini/Getty Images)
    (צילום: DEA / S. VANNINI/De Agostini/Getty Images)

     

    המצרים האמינו שיש לשמר את הגוף המת על מנת שהנשמה, המהות הרוחנית, תוכל להשתמש בו ככלי שבאמצעותו יקום המת לתחייה. הרס הגוף, כך האמינו,

    איים על הישרדותה של הנשמה ועל נצחיות זהותו של הפרט.

     

    על אף שמנהגם של המצרים לחנוט בני אדם מוכר לרבים, מנהגם לחנוט בעלי חיים מוכר הרבה פחות, למרות שמיליוני מומיות של בעלי חיים התגלו באתרי קבורה שונים ברחבי מצרים, ביניהן אפשר למצוא בבונים, ראמים, אריות, חתולים, כלבים, היפופוטמים, צבועים, דגים, עטלפים, ינשופים, צבאים, עזים, תנינים, חדפים, חיפושיות, מגלנים, ברווזים, אנפות, נמיות, בזים, נחשים, לטאות, שוורים, כבשים, תנים ועוד. 

     

     בעבר, מומיות בעלי חיים היו כה מזוהות עם מצרים העתיקה, שתיירים שביקרו במצרים נהגו לשוב לארצות מוצאם כשהם נושאים עמם מומיה אחת לפחות, כעדות לביקורם במצרים.

     

    ייחודיותו של מנהג חניטת בעלי חיים לא נעלמה גם מעיניהם של היוונים הקדומים, שראו בו את אחד ההיבטים יוצאי הדופן של התרבות המצרית. היוונים, ומאוחר יותר גם הרומאים, אימצו מנהג זה, ויחד עם המצרים השאירו מאחוריהם מיליוני מומיות של בעלי חיים. 

     

     (צילום: איי אף פי) (צילום: איי אף פי)
    (צילום: איי אף פי)

     

    חניטה – מדוע?

    בעבור המצרים הקדומים, החיים על פני האדמה היוו קרש קפיצה לחיי הנצח. במהלך החיים נערכו הכנות נרחבות לצורך יצירת גוף חנוט היטב וקבר שיישמר לעד, כדי להבטיח לנפטר קיום נוח בחיים שלאחר המוות.

     

    על פי אמונתם, בהיעדר התגלמות פיזית (למשל, הגוף עצמו או שיקוף דמות הנפטר באמצעות ציורים או פסלים), לא יוכל אף אחד מרכיבי הנשמה לתפקד ביעילות בממלכת הנצח. החניטה הייתה האמצעי שבו השתמשו המצרים כדי לעצור ולשלוט בהתפרקות הגוף לאחר המוות.

     

    העיקרון שעל פיו בוצעה החניטה הוא פשוט, ומבוסס על הגרה מלאכותית של נוזלי הגוף ושימור הגוף באמצעות חומר המכונה Natron1 - סוג של מלח, המורכב מתערובת של סודיום קרבונט, סודיום ביקרבונט, כמות קטנה של סודיום כלוריד ומעט סודיום סולפט. הוא תורם להמסת רקמות השומן ולהגנה מפני זיהום חיידקי או פטרייתי.

     

     (צילום: איי אף פי) (צילום: איי אף פי)
    (צילום: איי אף פי)

     

    החומרים ששימשו לשימור הגוף, כמו גם טכניקות החניטה, השתנו עם השנים, אך העקרונות הבסיסיים נותרו קבועים. עם הכנסתן של ואריאציות שונות בתהליך החניטה, מספר שיטות חניטה שונות שימשו בו-זמנית, בהתאם למוסד שביצע את החניטה, לעלויות ולהעדפותיו של הלקוח. כאשר מדובר היה בחניטה של בני אדם, הרי שכל מי שיכול היה להרשות זאת לעצמו נחנט, אך סוג החניטה היה תלוי, במידה מסוימת, ביכולתו הכלכלית של הנחנט או של משפחתו.

     

    מקור המילה "מומיה" (mummy), המציינת גוף חנוט, במילה הפרסית והערבית mum, שמשמעותה אספלט או שעווה.

     

    הערבים העניקו שם זה לגופות המשומרות של המצרים הקדומים, שהיו מכוסות בחומר שחור, שאותו הם זיהו בטעות כסוג של אספלט (חומר זיפות), שהיה מוכר להם מהר בשם Mummy הנמצא בפרס. אולם, הצבע השחור לא היה נגזרת של אספלט, אלא תוצר של תערובת שמנים, שרף ועפר, וכן של תהליכים שהתפתחו בחומר במהלך הזמן שעבר מאז נחנט הגוף.

     

    המקור למנהג החניטה אינו ידוע. ייתכן שהמצרים הקדומים הגו את הרעיון לאחר שמצאו גופות בעלי חיים או אנשים שנקברו בחול והשתמרו היטב באופן טבעי. במרבית הקבורות שקדמו לתקופת השושלות המלכותיות במצרים לא ניכרים סימני חניטה. נראה שמנהג החניטה מוסד רק במהלך תקופת הממלכה הישנה (2150-2649 לפני הספירה). 

     

    מומיות VIP ומומיות צידה לדרך לנפטר 

    באופן כללי, אפשר לחלק את בעלי החיים החנוטים לארבע קטגוריות: בעלי חיים קדושים שסגדו להם במהלך חייהם והם נחנטו ברוב פאר עם מותם; בעלי חיים מקודשים, שהוגשו על ידי מאמינים כמנחות לאלים במקדשים של אלים ספציפיים, שלהם היו בעלי חיים אלה קדושים; מומיות בעלי חיים ששימשו כחלק מה"צידה לדרך" שהוכנה בעבור הנפטר; חיות מחמד אהובות שנקברו יחד עם בעליהן.

     

    על אף שארבע קטגוריות אלה כוללות את רוב המומיות, הרי שאי אפשר לסווג בוודאות את כל המומיות בהתאם לקטגוריות. למשל, מומיות שנמצאו בבתי קברות המיועדים לאנשים עשויות להיות מומיות של חיות מחמד או מומיות של "צידה לדרך".

     

    כמו כן, ייתכן שלמומיות אלה היה תפקיד בפולחן כלשהו או שהוקדשו לאלוהות המזוהה עם המקום שבו נקברו. חניטת בעלי החיים נעשתה בטכניקות הדומות לאלה ששימשו לחניטת בני אדם, למעט ואריאציות שונות, המתגלות בעיקר בחניטת מיני ציפורים, שנחנטו בתהליך פשוט יותר מחניטת יונקים.

     

    חתול חנוט (צילום: DEA PICTURE LIBRARY/De Agostini/Getty Images)
    חתול חנוט(צילום: DEA PICTURE LIBRARY/De Agostini/Getty Images)

     

    בעלי חיים קדושים כייצוגים גשמיים של האל

    לבעלי החיים ייצוג נרחב באמנות של מצרים הקדומה. הם מופיעים בכתב ההירוגליפים, בפיסול, בציור ובאמנות הזעירה. ייצוג נרחב זה הטעה, לעתים קרובות, מבקרים זרים שסברו שהמצרים נהגו לסגוד לבעלי חיים.

     

    תפיסה מוטעית זו באה לידי ביטוי בכתבי נוסעים יוונים ורומיים, המבטאים רגשות זלזול לנוכח מעמדם הרם של בעלי החיים באמונתם של המצרים. כך, למשל, קלמנט מאלכסנדריה (250-160 לספירה), מתאר את מורכבותם, יופיים ופארם של מקדשי מצרים, ומוסיף בלעג, כי בהיפתח המסך המסתיר את ההיכל, "לא נמצא שם את האל שהיינו מצפים למצוא... אלא חתול, או תנין, או נחש מקומי, או בעל חיים דומה, אשר מקומו אינו במקדש אלא בנקיק סלע, במאורה או בערימת זבל...".

     

    למעשה, בעלי החיים הקדושים היו בעלי חיים מיוחדים, שנבחרו על ידי הכוהנים בזכות שורה של סימנים פיזיים ספציפיים ובלתי שגרתיים (כתמים בצורות או בצבעים ספציפיים, לדוגמה), כפונדקאים של המהות האלוהית של אלים מסוימים, ולפיכך נתפסו כמייצגים את ההתגלמות והנוכחות הגשמית של האל.

     

    בעלי החיים סימלו בעיני המצרים את מחזור ההתחדשות בטבע, ועוררו את הערצתם על שום התכונות העל-אנושיות שיוחסו למינים רבים. הערצה זו נכרכה באמונתם של המצרים בזיקתם של בעלי החיים לעולם האלוהי.

     

     (צילום: DeAgostini/Getty Images) (צילום: DeAgostini/Getty Images)
    (צילום: DeAgostini/Getty Images)

     

    המצרים הקדומים סגדו לבעל החיים הנבחר במהלך חייו והתייחסו אליו כאל. לאחר מותו, בעל החיים נחנט ונקבר בטקס קבורה רשמי, בדומה לטקס שנערך לאישים רמי מעלה (פרעה, למשל).

     

    עם מותו של בעל החיים הקדוש, מצאה רוחו של האל את דרכה לתוך פרט אחר מאותו מין ביולוגי ובעל סימנים פיזיים דומים, שהמאמינים סגדו לו עד למותו.

     

    החוקר Ray, J.D טוען שאפשר להשוות אמונה זאת לאמונה הטיבטית בנוגע לדלאי לאמה. דלאי לאמה הוא תוארו של המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי. פירוש המילה "דלאי" בשפה המונגולית הוא ים או אוקיינוס.

     

    "לאמה" היא הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר בבודהיזם הטיבטי, ומשמעותה חכמה. מכאן שפירוש התואר הוא "ים החכמה". על פי המסורת הטיבטית, הדלאי לאמה הוא גלגול נשמתו של בודהה. כשהוא מת, נשמתו נכנסת בגופו של תינוק שנולד, שלאחר מבדקים דתיים-מסורתיים, הופך להיות הדלאי לאמה החדש.

     

     (צילום: Marco Secchi/Getty Images)
    (צילום: Marco Secchi/Getty Images)

     

    לכל אל ואלה - בעל חיים מייצג

    לרבים מהאלים והאלות של מצרים הקדומה היו בעלי חיים מייצגים. בין הדוגמאות הבולטות: החתול ייצג את התגלמות האל Bastet, הראם ייצג את Khnum, הפרה ייצגה את Hathor, הבז ייצג את Horus והתנין ייצג את האל Sobek.

     

    אלים מסוימים גולמו ביותר מבעל חיים אחד, ויש מינים מסוימים של בעלי חיים שייצגו יותר מאל אחד. כך, למשל, מספר אלים יוצגו על ידי שוורים: שור ה-Apis ייצג את האלים Ptah ו-Osiris, ואילו שור ה-Buchis ייצג את האלים Montu ו-Re.

     

    בעלי החיים הקדושים הוחזקו בתאים או מכלאות מיוחדות, לעתים בצמוד למקדש שבו נערך פולחן האל. כוהנים, שפעלו על פי היררכיה ייחודית, שירתו את בעלי החיים הקדושים, והמקדשים נתמכו באמצעות הכנסות מנכסים שהיו ברשותם (שדות, למשל), מענקים מלכותיים ותרומות שהורמו על ידי עולי רגל ומאמינים אחרים.

     

    בעלי החיים המקודשים עשויים היו לסיים את חייהם באופן טבעי, אולם מינים מסוימים הורשו לחיות פרקי זמן קצובים בלבד. כך, למשל, השוורים המקודשים הורשו למות מוות טבעי, בעוד שהבז שייצג את האל Horus "כיהן" בתפקיד זה במשך שנה בלבד.

     

    כאשר בעלי החיים הקדושים מתו (אם כתוצאה ממוות טבעי ואם כתוצאה מהקרבתם), התאבלו עליהם הכוהנים והמאמינים.

     

    תקופת האבל בעקבות מותו של שור ה-Apis נמשכה 70 ימים, שבמהלכם נחנט השור ונערך טקס קבורה מפואר. במהלך תקופת האבל הכוהנים, ואפילו אנשי האזור, נהגו ללבוש בגדי אבלות, נמנעו מחפיפת השיער ומגזירתו והתאבלו בקולניות ובפומבי על אובדן האל שלהם.

     

    במהלך ארבעת ימי האבל הראשונים הם נהגו לצום, ובשאר ימי האבל אכלו רק ירקות ולחם. לאחר החניטה נלקח בעל החיים הקדוש לבית קבורה מיוחד שהוקם לכבודו, הוכנס לארון קבורה ולסרקופג, ונערכו הטקסים האחרונים. לאחר שהוכתר אל חדש נמשכו החיים כהרגלם.

     

    (** סרקופג - sarcophagus - כלי קיבול לקבורת גופות. על פי רוב, הסרקופג היה עשוי מאבן והוצב על פני האדמה, אך לעתים הוא נקבר בתוך האדמה. מקור המילה בצמד המילים היווניות sarx, שפירושה בשר, ו-fhagein, שפירושה לאכול).

     

    החל מהשושלת ה-27 ועד לימיה של קליאופטרה ה-VII, פרות שהמליטו שווריי Apis זכו להיקבר בקטקומבה  משל עצמן. (** קטקומבה: מערכת של אולמות קבורה תת-קרקעיים)

     

     (צילום:  DeAgostini/Getty Images)
    (צילום: DeAgostini/Getty Images)

     

    חוששים מהעתיד? בואו לשאול את הבבון וחיפושית הזבל

    בהיותם ייצוגים גשמיים של האלים, לבעלי החיים הקדושים היה תפקיד חשוב גם כאורקל המנבא נבואות ומעניק תשובות לשאלות המאמינים.

     

    כך, למשל, התגלו פניות של מאמינים המיועדות לאל Thoth בקטקומבות המכילות מומיות של בבונים ומגלנים באתר Tuna el-Gebel. בעלי חיים נוספים ששימשו כאורקל הם, למשל, הראם והחרפושית (scarab beetle).

     

    מינים שונים של חיפושיות זבל, ובעיקר זבלית פרעה (Scarabaeus sacer), נתפסו כקדושים בעיני המצרים הקדומים. המצרים האמינו שהחיפושית היוצאת מתוך הזבל נוצרת יש מאין, במעשה אלוהי שסימל בעבורם את יצירת העולם מתוך השמש בידי אל השמש.

     

    דמות הזבלית המגולפת באבן, בחֵמָר ובחמרים אחרים נקראת "חרפושית". החרפושיות, שהן מהממצאים הארכיאולוגיים השכיחים ביותר ממצרים העתיקה, שימשו כקמעות, אלילים זעירים, עדיים וחותמות.

     

    לאורקלים נודעה חשיבות רבה יותר בדת המצרית בתקופה המאוחרת (332-664 לפני הספירה), אולי משום שהם אפשרו למאמינים לקיים קשר אינטימי יותר עם האלים, בהשוואה למה שהיה אפשרי קודם לכן. אפילו אלכסנדר הגדול (323-356 לפני הספירה) התייעץ עם האורקל של Amun  (שייתכן שהיה בדמות ראם).

     

    השאלות הופנו לבעלי החיים הקדושים על ידי המאמינים, ותגובת האורקל, שבאה לידי ביטוי בצליל או במחווה גופנית, פורשה על ידי הכוהנים.

     

     (צילום: Hulton Archive/Getty Images) (צילום: Hulton Archive/Getty Images)
    (צילום: Hulton Archive/Getty Images)

     

    חיות מפענחות חלומות ולריפוי מחלות

    בעלי חיים קדושים מילאו תפקיד גם בפענוח חלומות, וגם במקרה זה שימשו הכוהנים פרשנים לתגובותיהם של בעלי החיים. ריפוי מחלות היא יכולת נוספת שיוחסה לבעלי החיים הקדושים. לדוגמה, לשור ה-Buchis ייחסו את היכולת לרפא מחלות עיניים ולבעלי חיים אחרים יוחסה היכולת לעודד פוריות.

     

    גם לאחר מותם המשיכו בעלי חיים מסוימים להיות מושא לסגידת המאמינים. כך, למשל, לאחר מותו של בבון קדוש מסוים הוצבו לזכרו מצבות ושולחנות שעליהם הונחו מנחות שהוקדשו לו, ככל הנראה בשל יעילות הטיפולים ש"העניק".

     

    פולחן בעלי החיים במצרים העתיקה החל בתקופה הקדם-שושלתית (בין האלף התשיעי לאלף השביעי לפני הספירה), צבר פופולריות בתקופת הממלכה החדשה (1070-1550 לפני הספירה) והיה נפוץ במיוחד בתקופה המאוחרת (332-664 לפני הספירה).

     

    ההסבר לפופולריות הרבה של פולחנים אלה נעוץ בנגישותם לציבור הרחב. בתקופות קדומות, זכות הסגידה הישירה לאלים הייתה שמורה למלך בלבד, אולם בתקופת הממלכה החדשה הורשו גם אנשים פרטיים לסגוד לאלים באופן ישיר. הדבר עלה בקנה אחד עם העלייה המהירה באדיקותם הדתית של פשוטי העם.

     

    על פי Clarysse כותבים זרים רבים דיווחו בזלזול על האובססיה ה"מוזרה" של המצרים להתייחס לבעלי החיים כאל ייצוגים גשמיים של האלים, אך יחס מזלזל זה לא מנע מהרומאים או מהיוונים (ואף מבני לאומים אחרים) לקחת חלק בהיבטים מסוימים של הפעילות הפולחנית.

     

    מידת הפופולריות של פולחנים אלה גברה בשיעור חד בתקופת שלטון בית תלמי (30-330 לפני הספירה - בתקופה זו שלטה במצרים שושלת בית תלמי, שושלת מלוכה הלניסטית. השליט הראשון בשושלת היה תלמי הראשון, אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול) ובתקופת השלטון הרומי במצרים (30 לפני הספירה ועד 641 לספירה).

     

    פולחני בעלי חיים היוו אמצעי להגדיר ולהבחין בין מצרים לזרים, וההשתתפות בפולחנים אלה שימשה כתגובת נגד לעמים הזרים ששלטו ויישבו את מצרים באותה תקופה. בשנת 379 לספירה ציווה הקיסר הרומאי Theodosius לסגור את כל המקדשים הפגאניים ופולחן בעלי החיים בא לסיומו.

     

    בעלי חיים חנוטים כמנחה לאלים

    מומיה של בעל חיים מקודש (votive mummy) מוגדרת כמנחה של בעל חיים חנוט, שהוקדש לאלוהות שאותה הוא מייצג על ידי המאמין, על מנת שתפילותיו יופנו לאל לנצח.

     

    כך, למשל, חתולים הוגשו כמנחות לאלה Bastet, אלת ההנאה המגולמת על ידי החתול; מגלנים ובבונים, המגלמים את האל Thoth, אל הלמידה והחוכמה, הוגשו לו כמנחות; וכלבים ובעלי חיים אחרים ממשפחת הכלביים הוצעו כמנחה לאלAnobis , אל החניטה והמסע, שהוצג כבעל מאפיינים כלביים.

     

    המומיות המקודשות, שהוכנו על ידי כוהני הכתות במוסדות חניטה מיוחדים, שימשו בדומה לנרות שנרכשים לצורך הדלקתם בכנסיות, אלא שהמומיות שימשו את המאמין לאורך זמן רב יותר. אחת הכתובות, שנמצאה על מיכל שבו מומיה של מגלן, היא תפילה ובקשה מהאל Thoth להיות נדיב כלפי האישה שחנטה את הציפור הקדושה לו.

     

    ההבדל בין המומיות לבעלי החיים הקדושים נעוץ בכך שבעלי החיים ששימשו כמנחה חסרו את הסימנים המיוחדים שאפשרו לזהותם כהתגלמותו של האל. לפיכך, מומיות אלה שימשו כשליחיו של הצליין לאלים, והן נקנו והוקדשו לאל במקדש הרלוונטי.

     

    לאחר שנקנו על ידי הצליינים, הוצגו המומיות בפני האל באמצעות הכוהנים המשרתים במקדש ונשמרו שם. פעם בשנה, במהלך פסטיבל מיוחד, נאספו בעלי החיים החנוטים מהמקדש ונקברו בהמוניהם במערכת ענפה של קטקומבות.

     

    לאחר מכן נחתמה מערכת הקבורה באמצעות קירות העשויים מלבני בוץ, עד למועד החגיגה הבאה. בתי קברות המוניים מסוג זה התגלו באתרים רבים במצרים (למשל, Tuna al-Gebel, Armant ו-Saqqara), והם מכילים מיליוני מומיות של בעלי חיים.

     

    בתי קברות אלה הם מאפיינים ייחודיים של האלף שקדם לתחילת הספירה הנוצרית, והם היו שכיחים במיוחד בתקופות שבהן מצרים הייתה תחת שליטה יוונית, ולאחר מכן תחת שליטה רומאית.

     

    מספר מומיות בעלי החיים ששימשו כמנחות לאלים היה הגדול ביותר, במידה משמעותית, מבין ארבעת סוגי המומיות שהוזכרו לעיל.

     

    מנוף כלכלי: תעשייה לגידול חיות למומיות

    תעשייה שלמה, שכללה מטפלים, כוהנים, חונטים ופועלים שבנו את הקטקומבות, פעלה סביב פולחן בעלי החיים. במספר אתרים נמצאו עדויות לקיומם של בתי גידול ורבייה.

     

    כך, למשל, באתר בשם Medinet Madi התגלו, בצמוד למקדש, מדגרות להדגרת ביצים ומכלאה לגידול תנינים, וב-Saqqara התגלו ביצי מגלנים שהובילו לזיהוי האתר כמדגרה למגלנים.

     

    נמצאו גם טקסטים שדנים באספקת לחם ותלתן למגלנים. ככל הנראה, לפחות חלק מבעלי החיים ששימשו כמנחות הורבו וגודלו בשבי במצרים בקנה מידה תעשייתי, ולאחר מכן נחנטו ונמכרו לצליינים באתרים הקדושים השונים. בעלי אחרים יובאו למצרים מרחבי אפריקה באמצעות נתיב סחר פעיל.

     

    נראה כי הטיפול שהוענק לבעלי החיים שהוחזקו בשבי לצורך מכירתם בשלב מאוחר יותר כמומיות לצליינים, היה לקוי, לעתים. כך, למשל, בחלק מהבבונים ששימשו לרבייה והוחזקו בשבי נמצאו סימנים לרככת ולעיוותים בגולגולת. בארכיון הכוהן Hor, שכיהן במקדש ב-Saqqara, נמצאו עדויות לכך שמזון המיועד למגלנים נגנב ושהציפורים נותרו רעבות, וחלקן אף מתו מרעב והזנחה.

     

    עם זאת, באותן עדויות מסופר גם כי, בסופו של דבר, שישה כוהנים שהיו מעורבים בגניבה נעצרו ונענשו. למרות שבעלי החיים המקודשים נהנו מהגנת הממסד במהלך חייהם. לדוגמה, אחד הפרעונים קבע שעונש מוות יושת על כל מי שיפגע או יהרוג מגלן או בז

     

    בעלי החיים שיועדו לשמש כמנחות לאלים לא הורשו, על פי רוב, לסיים את חייהם באופן טבעי. ברבות ממומיות בעלי החיים זוהו כמומיות מנחה לאלים נמצאו סימנים המעידים על כך שהם הומתו בכוונה תחילה.

     

    בדרך למומיה: חיים קצרי מועד לחיות

    בדיקת גורם המוות של מומיות חתולים רבות שנמצאו באוספים מוזיאוניים מעלה שחלק מהחתולים הומתו באמצעות שבירת המפרקת, וגולגולתם של אחרים רוסקה באמצעות מכשיר קהה.

     

    דפוס ייחודי של מועד ההמתה מתגלה כשבוחנים את גיל החתולים בזמן החניטה: במומיות הנמצאות באוספי המוזיאון הבריטי, החתולים הומתו בגיל 4-2 חודשים או 12-9 חודשים ואילו החתולים שבאוסף המומיות של מוזיאון הלובר בצרפת היו בני 15-10 חודשים כשמצאו את מותם.

     

    תוחלת החיים הטבעית של חתול עשויה להיות כ-20 שנים, וייתכן שחלק מהחתולים הקדושים (להבדיל מהחתולים המקודשים למנחות) זכו לממש פוטנציאל זה.

     

    בעלי חיים אחרים, מגלנים ועופות דורסים למשל, הומתו, ככל הנראה, על ידי טבילתם במיכל מלא בזפת או בשרף נוזלי. על מומיות של בעלי חיים ממשפחת הכלביים נמצאו סימני חניקה.

     

    בדיקות באמצעים לא פולשניים במומיות בעלי חיים העלו שתכריכיהן של חלק ממומיות בעלי החיים המקודשים הם ריקים למעשה, ואינם כוללים שרידי בעלי חיים.

     

    במומיות אחרות התגלו חלקי פרווה, נוצות או בוץ בלבד. בחלק מהמומיות התגלו שרידים של מספר פרטים מאותו מין, ובמקרים מסוימים – מינים שונים של בעלי חיים במומיה אחת משותפת. מומיות אלה הוגדרו כמומיות מזויפות, שנוצרו על ידי הכוהנים במטרה לשטות בצליינים.

     

     (צילום: AP) (צילום: AP)
    (צילום: AP)

     

    תעשיית הזיופים פורחת

    ניתוח הממצאים מעלה, שככל שעטיפת המומיה בתכריכים נעשתה בדרך קפדנית יותר, כך עולה הסבירות שהיא מכילה זיוף, במיוחד כשמדובר במומיה מהתקופה הרומית.

     

    יש חוקרים שאינם מסכימים עם תפיסה זו, וטוענים שאין מדובר בניסיון לרמות את המאמינים שרכשו את המומיות כמנחות, אלא שהכוהנים ראו בבעלי החיים שנחנטו יצורים קדושים, במיוחד אם שרידיהם נמצאו בתחום המקדש, והיו מחויבים לאסוף את שרידיהם בכל מקום שבו נמצאו ולהביאם לקבורה כשהם חנוטים כראוי

     

    חוקרים מציינים כי טענה זו עשויה להיות תקפה באופן חלקי בלבד, משום שבארכיון של הכוהן Hor ב-Saqqara נמצאו טקסטים המאשימים את הכוהנים החונטים במעילה בתפקידם, בכך שהכניסו מיכלים ריקים מעצמות בעלי חיים וכן תכריכים שהכילו מספר עצמות מגלנים בלבד לקטקומבות הקבורה.

     

    כוהנים אלה, כך מצוין, נשפטו ונענשו בהתאם לכלל שגרס "אל אחד בכלי אחד". יש לציין, שגם השינוי שחל בתפיסות הדתיות של המצרים הקדומים, שבא לידי ביטוי בשילוב אמונות מתורות פילוסופיות או דתיות שונות בתקופות מאוחרות, בנוסף לתפיסה המצרית הקדומה הרואה במספר בעלי חיים שונים כמייצגים אלוהות אחת, עשוי להסביר את הימצאותם של שני מיני בעלי חיים שונים במומיה אחת משותפת.

     

    כך, למשל, נמצאו מומיות שהכילו ראמים ותנינים. ואחרות שהכילו בזים וחדפים. חדפים ובזים הם ההתגלמות של היבטים ליליים ויומיים, בהתאמה, של אל השמש. על פי השערה אחרת, המומיות ה"מזויפות" נתפסו על ידי הכוהנים כמנחות ראויות לכל דבר לאחר שערכו תפילות והקדישו למענן לחשים.

     

    במהלך תקופת השלטון היוונית-רומית במצרים, מגוון רחב של מיני בעלי חיים שימשו כמומיות מנחה: בקר, בבונים, ראמים, אריות, חתולים, כלבים, צבועים, דגים, עטלפים, ינשופים, צבאים, עזים, תנינים, חדפים, חיפושיות, מגלנים, נמיות, בזים, נחשים, לטאות ועוד.

     

    גם ביצי תנינים נעטפו בתכריכי חניטה והוגשו כמנחות לאלים. ככל הנראה, מומיות בעלי החיים, בדומה לסוגים אחרים של מנחות, נבדלו זו מזו באיכותן, בהתאם לסכום הכסף שהצליין היה מעוניין לשלם בעבורן או בהתאם לחשיבות הבקשה שרצה להציג בפני האל.

     

    נראה שהמומיות שנעטפו בשפע תכריכים וכללו מסכות היו יקרות יותר, בעוד שבעלי החיים שנעטפו בפשטות היו זולים יותר. ארונות קבורה וסרקופגים מאבן או מעץ המיועדים למומיות סופקו גם הם. חלקם נבנו בצורת בעל החיים שהונח בהם, בעוד שצורתם של האחרים הייתה מלבנית. בתקופת בית תלמי הוכנו למומיות ארונות ברונזה.

     

    כאמור, הגידול המשמעותי בפולחני בעלי חיים מקודשים בתקופות המאוחרות בתולדות מצרים מיוחס, בדרך כלל, לתגובה לאומית-דתית של המצרים לכיבוש מצרים בידי זרים במהלך האלף הראשון לפני הספירה.

     

    חנטת חתול למומיה? שלם מיסים למדינה

    תמורות בכלכלת מצרים, שראשיתן בתקופה המאוחרת (332-664 לפני הספירה) והמשכן בתקופה היוונית-רומית, מספקות הסבר נוסף לפריחתם של פולחני בעלי חיים. רפורמות מנהליות, שנערכו בתקופה המאוחרת, עודדו את שגשוגה של תעשיית בעלי החיים המקודשים, שחלק מרווחיה הגיעו לאוצר המדינה דרך מיסים שהוטלו על הגופים הקשורים בפולחנים הללו.

     

    אלפי מרכזי הפולחן שנוסדו בכל רחבי מצרים נמכרו בידי השליטים למשפחות של כוהנים, וכך סיפקו סכומי כסף משמעותיים נוספים לאוצר המדינה. המלכים היוונים לבית תלמי, ששלטו במצרים (30-330 לפני הספירה), המשיכו את התמיכה בפולחנים המצריים, משום שהם הכירו בחשיבות תמיכתם במינהל המקומי ובאפשרות לבסס באמצעותו את שלטונם ולהבטיח את יציבותה ושגשוגה הכלכלי של מצרים.

     

     (צילום: Kenneth Garrett/National Geographic/Getty Images)
    (צילום: Kenneth Garrett/National Geographic/Getty Images)

     

    צידה לדרך לנפטר

    בקטגוריה זו נכללים מצרכי מזון חנוטים מן החי, שהונחו בקבריהם של חברי העילית החברתית של מצרים, והיו אמורים להוות את מזונם בחיי הנצח. במקרים רבים, מומיות אלה הונחו בארונות קבורה מעץ, המגולפים בהתאם לצורת המזון, או בקופסאות מלבניות.

     

    במקרים אחרים הונחו מומיות אלה בסלים או בכלי קיבול אחרים. בין מיני בעלי החיים ששימשו "צידה לדרך" אפשר למצוא בקר, ברווזים, אווזים, יונים, כבשים ועזים. בשר בקר, שמקורו, בדרך כלל, בבעלי חיים צעירים, בני פחות משנתיים וחצי, נחשב למוצלח יותר בהשוואה לפריטי מזון אחרים מהחי.

     

    עד כה לא נמצאו מנחות מזון המכילות דגים או חזיר, על אף שבני התקופה נהגו לאכול בעלי חיים אלה. ייתכן שאי השימוש בבעלי חיים אלה למנחות נובע מכך שמעמדם היה נמוך בהשוואה למעמדם של בעלי חיים אחרים ששימשו למאכל.

     

    המצרים נהגו לחנוט את כל סוגי נתחי הבשר (צלעות, ירכיים וכו'). העופות נשמרו כך שיהיו מוכנים לצלייה (מרוטים, כשהראש, הרגליים והכנפיים הוסרו). האיברים הפנימיים הוסרו, נעטפו בנפרד ואז הוחזרו לחלל הגוף.

     

    מרבית מנחות המזון התגלו בבתי קברות של הממלכה החדשה (1070-1550 לפני הספירה) ב-Thebes, אף כי החלו לקיים מנהג זה עוד בימי הממלכה הישנה. גם איברים פנימיים, כמו ריאות או כבד, הוצעו כמנחות מזון. נראה כי לא היה כלל ברור כמה מומיות מזון יש להשאיר בקבר.

     

    בקברו של תות-אנך-אמון, למשל, נמצאו כ-40 תיבות שהכילו מזון חנוט, שהיה מיועד לקיימו בחיים שלאחר המוות. מומיות המזון מסייעות לחוקרים לענות על שאלות מעשיות בנוגע לשחיטת בעלי חיים, הכנת המזון ומיני בעלי החיים שנחשבו למועדפים בכל תקופה. 

     

    לא נפרדים גם במוות - נקברים עם חיית המחמד

    החל מימי הממלכה הישנה ואילך, אפשר למצוא בקברים המצריים ציורי קיר המתארים אנשים עם חיות המחמד שלהם. הכוח המאגי או הדתי של ציורים אלה הבטיח את המשך הקיום, הן של הבעלים והן של חיית המחמד, בעולם הבא.

     

    לעתים נחרט שמה של חיית המחמד מעל לתמונתה, דבר ששימש עירבון נוסף לחיי נצח. חיות מחמד רבות נקברו עם בעליהן או בקרבתם. מה שמרמז על כך שהמצרים האמינו שלבעלי חיים יש לפחות חלק מרכיבי הנשמה.

     

    חלק מהקבורות, שהחוקרים משערים שהן הקבורות המוקדמות ביותר של חיות מחמד במצרים, נמצאו בקבר קדום ב-Tarkhan.

     

    הקבורים הם חמור וברווז, שנקברו בארונות קבורה משל עצמם. במקרים שבהם חיית המחמד נפטרה לפני בעליה, היא הוכנסה לתוך מבנה הקבר, שהיה בנוי מראש.

     

    כאשר פטירת חיית המחמד התרחשה זמן רב לאחר מות הבעלים, היא עשויה הייתה להיקבר בחצר הקדמית של הקבר. בין חיות המחמד שנמצאו קבורות וחנוטות עם בעליהן אפשר למצוא כלבים ובבונים.

     

    הדוגמאות הברורות היחידות לחיות מחמד שהומתו בכוונה תחילה נמצאו בקברים המלכותיים של השושלת ה-I, באתר בשם Abydos. בקברים אלה קברו השליטים אריות, כלבים וחמורים מסביב למבני הקבר שלהם עצמם.

     

    ב-Hierakonpolis נמצאו אתרי קבורה של בעלי חיים, שייתכן שהיו חיות מחמד או חלק מביבר של חיות אקזוטיות, שהעיד על עושרו ומעמדו של המנהיג הקבור.

     

    לא ברור אם בעלי חיים אלה הומתו או הורשו למות מוות טבעי. בין מומיות בעלי החיים שנמצאו קבורים באתר זה אפשר למצוא פילים, בקר, בבונים, היפופוטם וחתול בר.

     

    ככלל, נהוג היה לאפשר לחיות המחמד למות מוות טבעי, וכאשר הן מתו, הן נחנטו והונחו בארונות קבורה או סרקופגים המותאמים להם. לעתים, חיות המחמד הונחו בתוך ארונות הקבורה של בעליהן. למשל, אדם בשם Hapymin נקבר כשכלב המחמד שלו מכורבל לרגליו.

     

    במקרים מסוימים קשה לקבוע אם מומיה מסוימת היא מומיה של חיית מחמד או של בעל חיים בעל משמעות דתית. מומיות הכלבים והבבונים שנמצאו בעמק המלכים הן דוגמאות למומיות מסוג זה ככל הנראה, בעלי חיים אלה היו חיות מחמד, משום שניביהם של הבבונים הוסרו, כנראה כדי למנוע פגיעה בבני אדם, והם נראים בריאים ומטופלים היטב, בשונה ממומיות הבבונים שהתגלו בהקשרים של קדושה.

     

    כמו כן, נדיר למצוא מומיות של כלבים ששימשו מנחות לאלים באזור שבו התגלו מומיות אלה. גם הטכניקה ששימשה לחניטת בבונים וכלבים אלה מצביעה על כך שהיו אלה חיות מחמד. אולם, לא ברור מי היו בעליהם של בעלי חיים אלה. 

     

     (צילום: AFP) (צילום: AFP)
    (צילום: AFP)

     

    סוף למומיות: שימשו לדשן ודלק. הפכו ללהיט במוזיאונים

    מרבית מומיות בעלי החיים המוצגות במוזיאונים ברחבי העולם כיום מזוהות כמומיות של בעלי חיים שקודשו כמנחה. אין זה מפתיע לאור ההערכה שכ-10,000 ציפורים נקברו מדי שנה בבתי קברות המיועדים לבעלי חיים מקודשים.

     

    הערכה זו מבוססת על אומדן שגורס שמספר המגלנים שהתגלו במהלך חפירות ארכיאולוגיות עומד על כ-4 מיליון. מספרם של החתולים שנקברו באתרים Bubastis ו-Stabel Antar הוא כה גדול, שבעבר נהגו להשתמש בהם כזִבּוּרִית (מטען סְרק כבד, לרוב חול, חצץ או מים, שמניחים בתחתית כלי שיט לאחר שהמטען נפרק ממנו, כדי להגדיל את יציבותו) בכלי שיט שהפליגו בחזרה לאירופה.

     

    עם הגיען לאירופה, שימשו המומיות כדשן. משלוח בודד של שרידי חתולים, שנשלח לאנגליה ממצרים במאה ה-19, שקל כ-19 טון והכיל כ-180,000 מומיות חתולים. מומיות בעלי חיים שימשו במצרים גם כדלק כשהיה מחסור בעץ, ומומיות מגלנים שימשו כדשן בחקלאות באירופה עד סוף המאה ה-19.

     

    מומיות שנכתשו לאבקה שימשו כחומר גלם לתרופות במזרח התיכון, החל מהמאה ה-12 לספירה ויובאו לאירופה לצרכים רפואיים במאה ה-16, בשל האמונה שלזפת (שבטעות האמינו שהיא התורמת לגוון השחור של המומיות) תכונות המאפשרות טיפול במגוון רחב של מחלות, כולל כיבים, פריחות עור, שברים, זעזוע מוח, שיתוק, אפילפסיה, כאבי גרון, בחילות, הרעלות, כאבי מפרקים, בעיות בטחול ובכבד ועוד.

     

    התכריכים ששימשו לעטיפת המומיות שימשו גם כחומר גלם להפקת נייר חום במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. במהלך המאה ה-18 הפכו מומיות בעלי החיים למוקד משיכה אופנתי לתיירים מערביים שביקרו במצרים.

     

     (צילום: MCT) (צילום: MCT)
    (צילום: MCT)

     

    בבריטניה, למשל, תיירים ששבו מטיול במצרים נהגו לערוך מסיבות שבהן הציגו בפני חבריהם את המומיות שהביאו עמם. מספרן העצום של מומיות בעלי החיים, ונטייתם של תיירים ואספנים במאות הקודמות להוציאן מגבולות מצרים, גרמה לכך שמוזיאונים רבים, קטנים כגדולים, ברחבי העולם (בעיקר באירופה ובארצות הברית) מציגים אותן כחלק מהאוסף המצרי שלהן

     

    אחד מהאוספים הגדולים ביותר של מומיות בעלי חיים נמצא במוזיאון המצרי בקהיר. בניגוד לוויכוח שקיים בקרב העוסקים במוזיאולוגיה בנוגע לדילמות אתיות של הצגת מומיות אנושיות, בנוגע להצגת מומיות בעלי חיים לא מתעורר ויכוח כלל

     

    כיום, מומיות בעלי חיים הן מושא למחקר אינטנסיבי, הן באמצעים פולשניים והן באמצעים שאינם פולשניים, במטרה לגלות מידע רב ככל האפשר על היבטים אנתרופולוגים, זואולוגים ואחרים, בניסיון לשפוך אור על התרבות המצרית הקדומה, שמוסיפה להצית את דמיונו של העולם המערבי מזה מאות שנים. 

     

    ימית מרום, בעלת תואר שני בזואולוגיה, אוניברסיטת תל-אביב. לשעבר עורכת חיות וחברה, דוא"ל: yamit.marom@gmail.com

     

    המאמר "חנוטים ומקודשים: בעלי חיים במצרים הקדומה" התפרסם בכתב העת "חיות וחברה",  – כתב העת הישראלי לקשר בין אנשים לבעלי חיים.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: DEA / S. VANNINI/De Agostini/Getty Images
    צילום: DEA / S. VANNINI/De Agostini/Getty Images
    צילום: DEA / G. LOVERA/De Agostini/Getty Images
    צילום: DEA / G. LOVERA/De Agostini/Getty Images
    צילום: DEA PICTURE LIBRARY/De Agostini/Getty Images
    צילום: DEA PICTURE LIBRARY/De Agostini/Getty Images
    מומלצים